10.4 ישבו להם, על הים
ישבנו על הים,
כבין פה לאין-שם.
ולגמנו מעצמנו,
כבדרך אגב, אולי עכשיו.
וניכר היה לעולם
כי אהבתנו עומדת שם
וניכר היה כי רגע
אחד של שקט,
ילווה בכאב
ככל שידעתי,
החיים היו הם רצף של כאבי גדילה קטנים, כל שבוע הפסקה, ואז עוד כאב, אולי בעצם הם לא מפסיקים לעולם.
אבל הבנתי,
שבעצם החיים הם לא כואבים, אלא אנו הם אלה שעושים זאת כך, בלעדי הרגש הכאב הוא כלום, ללא הרגש בעצם מתנו.
ונדמנו לבנו
על החוף לרחשי שאון הגלים, והרי הים, כמו החיים הוא שלנו, והחופש היחידי שנשאר, לנצח.
כי המים זורמים הם,
תתמיד אל הים, תמיד הם שם אבל ללא הסימון, הם של כולנו, רכוש ציבורי, הם מתנה מהאל.
וכמו הים, גם האהבה.
ניתנה משמים פעם אחת, ומאז היא מופצת וזורמת, ושהאהבה נגמרה אצלך זה לא רע, זה רק אומר שהיא עוברת למישהו אחר.
כי בעצם,
אם החיים לא יהיו המשכיים, אולי עדיף שלא יהיו חיים בכלל. אם החיים יעצרו לרגע, אולי נעצור לכולם את הגלגל