פתקים לכותל\עוד אבן בחומה
אומרים שהזמן מרפא הכל, הזמן משכיח, הזמן גורם לנו לחשוב על המעשים שלנו. אומרים שיש דברים שפשוט צריך לתת להם זמן. אומרים שמספיק שכחה וריחוק כדי לפתור בעיות. יש כמה דברים שהזמן לא יתקן, יש כמה דברים שאם לא נגע בהם הם רק יחמירו, ישנם דברים שיגרמו לחורבן.
על הדרך לפתרון של הדברים יש מחלוקות, אבל כולם מסכימים שיש בעיה; כשאנשים מתים כמו זבובים על ימין ועל שמאל (או סמול?) אז חייבים לעשות משהו; במקרה שלנו הצדדים שמנסים לפתור את הסכסוך רק מלבים את האש ויוצרים מחלוקת נוספת, כזו שגם מחמירה עם הזמן, כזו שגורמת לשסע בחברה.
הבעיה היא לא המתנחלים, הבעיה היא לא הכיבוש, הבעיה היא האלימות הגוברת בינינו; האלימות בדיבור, בשלטון, בדרכי הפעולה. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, אשר בגללה נוצרה מלחמת אחים. אבל בית המקדש קם על עוולה; אמנם בצורה טכנית תקנו את העוולה, אבל אין לשכוח שעדיין בית המקדש הושג באלימות.
בית המקדש, שנבנה בירושלים, העיר בה דוד חנה (שורה שאפילו הוסרה מהמנון מדינת ישראל), ירושלים שנכבשה מידי היבוסי. שפיכת הדמים שהתקיימה שם נתנה לגיטימיות לשלטון המלוכני על עם ישראל. היה זה שלטון מושחת ומלא כח, שלטון שניסה לטעון כי הוא שולט בחסד האל. כמו אז, גם היום, אנו רואים שהכח משחית. "שלא ייקח נשים", "שלא יעשה ארמונות" ושאר מידות שנכפו בתנ"ך על השולט בזכות, זה שמקיים את דבר האל. לא לשכוח שתמיד באה יד האל והסירה אותו מהשלטון, עד שזו הביא לחורבת הבית וגירוש העם היהודי מאדמתו.
אבל כעת, לאחר שני אלפי גלות ואלפי שנה לאחר בריאת העולם, אנו שוב נמצאים במהותו של אותו סכסוך; אנו שוב נלחמים אח-באח. אנו היהודים, כה חלוקים בנוגע לדרך לפתרון הסכסוך עד כדי כך שהסכסוך מתרחק מאיתנו למצב שבו אף פשרה בין הצדדים לא תהיה מקובלת. לפני שנכנס למשא ומתן עלינו להסכים בינינו על מה מדברים. האם אנחנו בכלל יכולים להרשות לעצמנו דיון בתחום?
ההימנעות מלדבר, כפי שהיא מובאת מצד אחד, זו שתופסת את הסכסוך כטוטאלי, "הכל, אין אפשרות לכלום", היא בעצם אמירה שממשיכה את הסכסוך. האויב הוא עמלק, יש להשמיד את כולו או להיות מושמדים בתהליך ההשמדה. האם זו באמת הדרך? הייתכן שישנו פתרון מתקבל על הדעת שימנע את המוות על קידוש השם? תמיד עדיף למות על להמרות את דבר האל, אך האם ישנה דרך להגיע לפשרה עם שמירה על המקומות הקדושים, עם שמירה על ארץ אבותינו?
על פניו, נראה שהתשובה היא לא. הסכסוך הוא משחק סכום אפס על קרקע. אבל ה"משחק" אינו על אדמה, המשחק הוא על הרבה אלמנטים. לא קשה ל"ישראלים" לקבל את כל האדמה, הבעיה היא המחיר שיצטרכו לשלם. מדובר על אחד משלושה מצבים: (1) קבלת כל הנתינים הפלשתינים כאזרחים שווי זכויות (2) הרג המוני של נתינים (3) פשרה ריבונית בו יוחלו שני משטרים ריבוניים על שני עמים במדינה אחת, תחת חוק אוניברסאלי אחד.
כשמדינת ישראל סיפחה את רמת הגולן היא עשתה זאת באמצעות החוק. היא החילה את החוק הישראלי על רמת הגולן ונתנה לכל התושבים שם אזרחות מלאה ושוויון זכויות מלא, האם היא מוכנה לעשות אותו דבר לפלשתינים בשטחים שהיא מספחת?
אריאל שרון בוחר ללכת בדרך שונה מזו – הוא העדיף לא לשמור את כל הקרקע אלא לגדר חלק מהקרקע ולקרוא לה "הרשות הפלשתינית". הוא עושה זאת תוך כדי הבנה שללא פתרון כזה, הרוב הדמוגרפי בשטח יהיה ערבי, ולזה הוא לא מוכן.
דיונים נערכים עכשיו בהאג לגבי חומת ההפרדה. אנחנו בחרנו להתעלם. ישראל המשיכה להתעלם – 'כל העולם נגדנו', למה לא? אנחנו נפגין מול החומה, אנחנו נפגין מול האג. אין סיבה שנדבר בבית המשפט, הרי הם משוחדים מראש. ההמנעות מהדיון עובד כנגדנו, הכיבוש הוא זה שמצדיק את זה. לא אני בניתי את החומה. לא אני הנחתי אבן אחרי אבן בחומה שמפרידה בינינו לבין בית הדין בהאג. לא אני הבאתי אותנו לדיון בו – אני רק צייתי לחוק, אני רק שילמתי מיסים שמימנו את 'גדר ההפרדה'. אני רק תמכתי בממשלה שמעסיקה פועלים זרים בכדי להגן על עצמה, כדי לבנות "גדר בטחון".
ישראל מסרבת להתדיין בבית המשפט בהאג, היא מחליטה לדון מחוץ לו. במקום להביא את טיעונינו בפני השופטים המלומדים (ושמא משוחדים) לגבי סמכותו של ביה"ד בכלל לדון (שלדעתי לא קיימת, אם נתלים בטיעון "גדר בטחון") אנו בוחרים להפגין מול בית המשפט, להראות שאנו כן מכירים בתהליך, אך מודעים מראש לתוצאותיו. חברותינו הטובות, ארצות הברית ועמי אירופה (שידועים באהבת ישראל הגדולה שלהם) בוחרים גם כן להחרים את הדיון, על מנת "לעשות צדק" עם ישראל.
לא ארצות הברית ולא עמי אירופה רוצים לעשות עמנו צדק במקרה הזה, הם דואגים לאינטרס אישי שלהם – הם מדברים על כך שאם תינתן לביה"ד סמכות בעניין, גם הם יצטרכו לתת דין וחשבון – ארצות הברית על מעשיה בעיראק, שלא מצדיקים את כללי היציאה למלחמה הבינלאומיים ולא מתיישבים עם הדין. אירופה? לזו גם יש בעיות משלה, בכל מדינה ישנה אפליה – לא רק בישראל, וזהו הסכם שבשתיקה ("אנחנו נשתוק על הגדר, אתם תשתקו על זה שאצלנו יהודים לא יכולים ללבוש כיפה") כמו שהיה בין האצ"ל, הלח"י והתנועות הלאומניות באירופה בשנות ה30 של המאה ה20 ("אתם לא רוצים את היהודים, תביאו אותם אלינו, תעוררו שנאה כלפיהם", "שתי התנועות הן לאומיות, המטרה שלכם של אנטישמיות מקדמת את המטרה שלנו של יהדות"). הסכמים שבשתיקה הם חמורים ביותר.
סכסוכים עקובים מדם התקיימו במשך אלפי שנים בין עמים, ותמיד התוצאה היתה זהה – עם כובש לא יכול להישאר עם כובש ללא שפיכות דמים משני צידי המתרס. אם האדמה הזו כה חשובה, אז קבלו אותה עם כל התושבים שלה. אברהם קיבל את ארץ ישראל על כל עמי הארץ, יהושע חזר לפה ודרש בכח מכל עמי הארץ להתפנות, אנו ניסינו לעשות בצורה תרבותית לקנות את הארץ לפני 100 שנה בכסף, כיוון שלמדנו את לקחי הכיבוש מלפני 2000 שנה.
הכיבוש, כלומר מתן כח לא מוצדק בידי צד אחד והיכולת שלו לשלוט ביד רמה, משחית – הוא משליך על המערכת המשפטית שלנו, על המערכת הפוליטית, הוא יוצר תככים ומזימות, הוא גורם למקרים של התעללויות בצבא, של טראומות שדורשות מחיילינו לצאת להשתחרר בהודו, דרום אמריקה ואוסטרליה, מקומות שחוו כיבוש, וכעת אין בהם. המתאם בין אכזריות הכיבוש לבריחת הצעירים לחו"ל אינו מקרי (הצגה בבימויה של יעל רונן, "המדריך לחיים הטובים", כבר המלצתי במאמר קודם)
עם כובש צריך לשאת בתוצאות הכיבוש שלו. עם נאור צריך לדאוג שלא יהיה כזה.