December 22, 2004

Ok;

This is what appears to be the "Last Gan Shula Newsletter of 2oo4"; however, it may surprise you to find out otherwise later on next week.

I'll begin by saying that i've had this terrible terrible year and that the only real light i had were the 3 months i spent with Lior.

I wish to sum up with the following words, and then begin the newsletter:

Politics, Elections, Beilin v. Cohen, Seminary Paper, Lior, Right to Refuse, Seminar, Field Operations, Lousy Family, Hate My Life, Oxford, Rejection, Edinburgh, Money, Doctorate, Haifa, Tel-Aviv, Acceptance, Rejection, Love, Fear, Internship, Insurance, Liability, Sex-Life.

This was my year in somewhat brief summary. No onwards;

Insurance
---------
Apparently, I've been driving without car insurance for more than 6 months, i don't know if anyone knew that. but i found out about it when my car needed to do the yearly "test" and i had no insurance slip. Anyway, no harm done, i paid the insurance company and now i'm insured. Alls well that ends well.

SexLife
-------
Had a onenightstand (or is it?) with some woman i met last week, I don't know if i should go for it again, it seems so distant from me; all so cheap... I wish i hadn't done it; It was just that it was 6 months from the last time i had intercourse, and i really needed to feel desired. I did feel so, for the lonely 3 hours, but afterwards, it remained the same.

Alcohol
-------
Haven't drank (really really drank) for such a long time, I guess i'll do so in the party i'm having next week. All invited, of course; feel free to drop by.

Family
------
My family is going through a tough stage nowadays, i'll talk about it when i can, it just stresses me so much since i feel like i'm the one holding it for everyone; I don't know, it would go away someday.

Party
-----

Next Friday, Party, my house. feel invited and bring friends. Anyways, i guess i should get back to work; so ta ta...


Oh, and my hand is healing, so has my window, however.

New Year's party at my house.

Well,

There's this (sort-of) song i'm currently recording, and i'm still looking for a person to sing it; however, i wanted to know what d'you think about it; so please listen and let me know

December 20, 2004


בעקבות מכתבו של וולרשטיין לימין הקיצוני החלטתי סופית, צריך לתת להם מדינה. המתנחלים צריכים מדינה משלהם, כזו שהם ינהלו, לפי חוקי ההלכה. לא מדובר על אוטונומיה תרבותית או על אוטונומיה מנהלתית, אלא על מדינה משלהם. המתנחלים יממנו את עצמם. נמאס לי שמועצת יש"ע מקבלת כסף מהמדינה לממן את החינוך לשנאה של המתנחלים. נמאס לי שסוללים להם כבישים לשום מקום במחירים שיכולים לשקם את האוניברסיטאות או לממן יום לימודים ארוך לכולם. נמאס לי.

ניתן להם מדינה משלהם, שהם יגנו עליה, אם הם כל כך רוצים.

העבודה נכנסת לממשלה. משנים את אושיות השלטון בישראל, השחיתות חוגגת. בעצם למה לא? הרי זו התרבות הישראלית. אף אחד לא רוצה לצאת פראייר, גם לא המתנחלים. אלה בסך הכל קיבלו מהמדינה את עסקת הנדל"ן הטובה ביותר מאז שקנו את ניו-אמסטרדם בעבור חופן דולארים. מדובר על "קחו מאיתנו אדמה, קחו מאיתנו תשתיות וכבישים, אנחנו נממן לכם את ההגנה, אתם רק תשבו פה". וכשהיד שנתנה את הרשות באה ליתן סטירה ללחי המתנחלת, זו זועקת בלי בושה כי מדובר בגירוש גזעני.

הגזענות היא כבישי האפרטהייד שקיימים בשטחים, הגזענות היא המחסומים, הגזענות היא העובדה שצריך שלושה חיילים על כל מתנחל במקרה הטוב. הגזענות היא שאנחנו, משלמי המיסים-משרתי המילואים-עובדי השכר (להלן: אנחנו), מחזיקים אותם. אם המצב היה אחרת, אני בספק אם הכלכלה ההדוניסטית שמתקיימת ביהודה, שומרון וחבל עזה (להלן: הרשות הפלשתינית ללא-יהודים והשטחים ליהודים).

יש בעצם הבדל בין "הרשות הפלשתינית" לבין "יהודה, שומרון ועזה", הבדל לינגויסטי, הייתי אומר, האחד היא מדינה (או הרשות שניתנה לפלשתינים להתיישב) של ה'עם' הפלשתיני, שגולדה אמרה עליו שהוא כלל אינו עם, והשני הינו חלק מארצישראל ההיסטורית, אולם, תוך כדי הליכה בתלמי האיזור, מדובר בשני גופים שונים לחלוטין. המחלוקת היא כה בסיסית וכה מהותית, אין פה משחק סכום אפס, שכן גם אם צד אחד יפסיד, לא בטוח שהצד השני יזכה.

נניח, אבל רק נניח, שתוכניתם של המתנחבלים תצלח, ותוקם מדינת הלכה על ארצישראל ההיסטורית, האם אז יהיה זה לגיטימי שערביי ארצישראל (כולל הפלשתינים) יענדו טלאי צהוב כנגד אקט הגירוש העומד כחרב דמוקלס? ממה מדינת הלכה זו תתפרנס? האם "אנחנו", הקבוצה היצרנית, תעמול עבור "בעלי ההון", שאצלם "ידע\כח" הינו דת\דעת?

שוב ספק בליבי. הפתרון היחיד הוא של תנאי השוק, להפריד את המתנחלים ממדינת ישראל, ליתן להם פטור ממסוי, שכן No Taxation without representation, ולכן, שייצגו את עצמם\עמם בשיח הבינלאומי. למדינת ישראל, שתורכב מ"אנחנו" תהיה מלוא ההצדקה לצאת להגנת ה"רשות" או להגנת "ארצישראל" באם אחת מהשנים תצא למלחמה כנגד השניה, ליתן לשני הצדדים אוטונומיה תרבותית\מנהלתית בתוך אותה האדמה, שהרי אין כלל קשר בינן.

נגטא את ההתנחבלויות והמתנחבלים מאחורי גדר הפרדה, וניתן לפלשתינאים שליטה בכבישי המעבר, האם כך ירגישו המנתחבלים בטוחים? אולי יקימו מליציות חמושות?

December 19, 2004

Due to the fact that i started to get Spam Talkbacks and Comments, I Disabled the comment feature.

Nevermind.
Jonathan.

December 05, 2004

Can be found Here. A Nice picture i took in the Nyah. Belly Dances every thursday. feel free to come.

Is this the Azriely Centrer? Well? no...


It's a trash can.


18.1 סטיטצ'ס

יום שני, ערב. ישבתי לארוחת ערב עם ליאור, המרצה שלי, ושלומפס, ידידה. לא הרבה יותר מדי. סתם ארוחה רגילה בה ניסינו לדבר על החיים, על הכל ועל איך לעזאזל אנחנו מתקדמים בהם. היתה סעודה מוזרה, והיתה לי הרגשה מוזרה שאני צריך לחזור הביתה מהר. אני לא יודע למה, אבל תמיד כשיש לי רגשות כאלה אני מבין שהגיע הזמן שאני אחזור. השעה היתה כמעט חצות ולקחתי את שלומית הביתה ונסעתי לבית.

חצות. הגעתי הביתה, הכל היה שונה. שברי זכוכית בכל מקום והסורגים שלי מעוקמים. מישהו ניסה לפרוץ. ליתר דיוק הוא לא ניסה, הוא הצליח. אבל הוא לא נכנס. שברו לי את החלון שליד המחשב בסלון, הכל היה יכול להלקח, אבל לא. מוזר לחלוטין. חששתי. מי זה יכול להיות? מה עשיתי רע באותו היום? מה שונה? למה עשו את זה? פחדתי, לא ידעתי איך לטפל בענין, ובפעם הראשונה בחיי החלטתי להתקשר למשטרה כדי לזום תלונה. בצורה מפתיעה לקח להם רק חצי שעה להגיע. בחצות וחצי הגיעו שתי ניידות, 5 שוטרים, והתחילו להסתכל על ביתי. נכנסו לאיזור האינטימי ביותר שלי, כשבקבוקי הבירה מאמש עוד היו על הרצפה, כולה מכוסה בשאריות ודקה, אזיקים משבוע שעבר היו על הספה, ושארי הנאה. אבל לא...

מוזר. השוטרים תהו למה זה קרה, למה לא לקחו כלום ואיך זה היה? המחשב, המגבר, כלי נגינה, ציוד בעשרות אלפי שקלים היה שם, אבל כלום. לא נלקח ממני מאום, ומדוע?

השוטרים הלכו. אמרו לי להחזיר את הסורגים למקום ולהסתיר את החלון ברשת כלשהי, אולי זה יכסה על האבדן של הפרטיות ליום יומיים עד שהחלון יסודר על ידי זגג או משהו. אבל לא יודע, זה הרגיש מוזר. יישרתי את הסורגים בתוך התושבת שלהם, הרבה כח. נותר רק לתת עוד מכה אחת כדי שהכל יהיה בסדר. אבל לא. ידי עברה דרך החלון השבור. היתה זו הרגשה כואבת, הרגשה חותכת. ידי נפצעה, לא היה זה חתך רגיל שהייתי יכול לוותר עליו וללכת לשון כמו שאני עושה תכופות, אלא היה זה חתך רציני, משהו מדמם.

לקחתי את רכבי ונסעתי לבית החולים הסמוך. הם רגילים לתרגולת פיגועים, אז הכל עובד מהר, הכל זז וזורם. טיפלו בי מהר, טיפלו בי נאמנה. הזריקו חומר הרדמה לידי והתחילו לתפור.

תפרים... כמה זמן לא חוויתי זאת, נדמה היה לי שפעם אחרונה שנתפרתי היה בגיל 7, כשחיכיתי לחבר בעוד אני יושב על הגדר בבית הורי, וכשראיתיו החלקתי למטה על הגדר ופתחתי את הברך. בכלל לא הרגשתי כאב עד שראיתי את הברך ושתי העצמות שמחוברות אליה. אבל עכשיו? גם עכשיו לא הרגשתי כאב, זה היה מוזר...

הרבה תפרים, הרבה כאב, זריקות אחרי זריקות של חומר הרדמה בתוך מפרק האצבע על מנת לחבר את החלק בחזרה, היתה זו תחושה לא נעימה, תחושה של סבל, אך לא של כאב. אחרי זריקות אלה קיבלתי גם זריקת טטנוס. שחררתי עצמי מבית החולים והלכתי הביתה לשון.

השעה היתה שש ועשרים ואחת דקות בבוקר. אבי היקר הגיע לביתי בכדי לסדר את החלון, הוא חיזק טיפה את הסורגים והחליף את החלון ברשת לבינתיים. הוא אמר שבערב יבוא עם חלון חליפי וסורגים חליפיים, כך שיהיה טוב. הלכתי לעבודה וקיוויתי שהכל ישתנה.

בעבודה הכל היה שונה, הקלדתי לאט יותר, כתבתי שטויות. אבל בעצם, המחשבה היתה צלולה כתמיד.

אבל כמו פרק היד כך גם החיים שלי בימינו. הם שבורים לחתיכות, וצריכות אגד שיחברן על מנת שלא יפרדו מהמציאות, אולי בעצם זה השינוי שצריך בכדי להראות ולראות. אני מרגיש שמשהו חסר, כל פעם אני מחדש מרגיש שאני מתקדם - רק כדי לראות שהכל אותו דבר כמו פעם, שהכל לא שונה. כל העולם זז מהר, ורק אני נותר באותו מקום.

אני בן עשרים ושש, עוד מעט, ואני לא עשיתי דבר בר משמעות בשנתיים האחרונות. אני עדיין מרגיש כמו בן שבע עשרה, אבל גופי, גופי כבר משטה בי. אני מזדקן, אני מתבגר, וזה לא צריך להיות כך. אני צריך להוותר במצבי לפחות עד שאחדל להתיילד, עד שאתקדם בחיי ואקבל את הבגרות המיוחלת. אך זו לא טורחת לבוא. אני מרגיש בודד ואילם.

ואולי יש אוליים, כאלה שחלופיים למצב בו אני נמצא עכשיו, כאלה שמאפשרים לעשות דברים שונים ולא להיות כזה רגיל, כזה סטנדרטי ולא מיוחד. אבל אני לא סטנדרטי, אבל אני לא יודע מה אני רוצה להגיד. אולי זה ישתנה. אולי אני אוכל פעם אחת להגיד מה אני באמת רוצה, מה אני בעצם לא יכול לעשות. אבל זה לא עובד.