נתחיל מהסוף. אחרי שנים רבות החלטתי לקחת אתמול אקמול צינון. אחת הסיבות היתה שהייתי מצונן בסוף אוגוסט. והכל, הכל באשמתו. הכל כי אני בעצם מתחיל שלב חדש בחיים שלי. בעוד יומיים אני מסיים את הסטאז’, ובשבוע האחרון יש גשם של תיקים לכתוב כמו שלא היה בחודש וחצי של הפגרה שישבתי בחצי בטלה. איבדתי את כרטיס האשראי שלי, רק כדי לגלות ששכחתי אותו בפאב ביום שישי, אבל בסדר–ביטלתי והזמנתי חדש. היום לצהרים לא היתה לי אפשרות למשוך כסף, כי אני לא יודע את הקוד של הדיינרס. ובצורה מעוותת אף אחד לא מקבל דיינרס באיזור העבודה שלי; כאילו מרפי נמצא שם תמיד ומשחק איתי.

אבל בדבר אחד הוא לא ישחק איתי. הדבר היחיד שהיה שם בשבילי גם כשכלום לא היה. אלכוהול. מרפי שלי לא נעלם היום כשהייתי בסופר, וקניתי לעצמי פינוק לסוף הסטאז’, מרטיני אקסטרה דריי ובקבוקי אאוט סיידר; ככה אני ארגיש טיפה פחות מנוכר.

לא זו אף זו, גם מחר בערב אני אשב בפליים ואשמח על הלילה האחרון שאני צריך לקום בשעה הלא אנושית שהיא 5:10 בבוקר בשביל ללכת לעבודה. אני אשמח אם תהיו שם, למרות שאני לא בטוח כמה זה חכם לשתות לפני היום האחרון.

אגב, מרפי אחרון להיום: הכנסתי המבורגר טופו לטוסטר אובן ל15 דקות, רק כדי לגלות כעבור 15 דקות שהוא היה על חימום עילי בלבד וההמבורגר עדיין כמו ארטיק.
וחדשות טובות, אח שלי עשה רסטות, ונראה כמו קוליו

יום כיפי כמו אתמול לא היה לי הרבה זמן. וזו לא אנדרסטייטמנט. למרות שהיו כאלה שחשבו להרוס לי את היום, ואחרי זה הבינו שיומו של כל כלב בא. (ופה התבקשה איזושהיא הערה, אבל היא גובלת בלשון הרע, אז אני אמנע)

בתחילת היום נקלעתי לסיטואציה מביכה, שאותה אפרט בעל פה ולא על פני דפים אלו.
ייתכן שזו לא היתה אשמתי, אפילו, בטוח שזו לא היתה אשמתי, אבל זה לא משנה ממש.
ישר אחרי זה הלכתי הביתה להכין סושי לערב מתנדבים במועדונית. הפעם הוא לא יצא
לי מוצלח כמו שהוא היה עד עכשיו, אבל מסתדרים. במועדונית היה ערב נחמד שבו
יצאנו חוצץ נגד מדיניות העיריה שמפלה אותנו בתקצוב, אבל זה לא היה כל כך
נורא, אלמלא המשך הסיפור. (אפשר לראות סרט משעשע בו יעל משתעממת במועדונית)

הלכנו אחרי המועדונית לניה, פאב משמים לכל הרוחות, כדי להעביר את הערב ולקבל
פרס אסקפיסטי על חיינו במציאות. היו שם האנשים הרגילים, וזה מה שכל כך כיף
ומשעשע במקום. אני מכיר שם את כולם ומרגיש בבית (ללא 'כמו'). דיברנו על הכל
דרך מין, שפה, חידודי לשון (תרתי משמע), פוליטיקה ואלכוהול. באיזהשהוא שלב,
לא היה לנו יותר כח ורצינו ללכת, ואז התחילו להתגפף שתי הבנות האלו (עדיין לא בנות מתנשקות).

היה לי שבוע הזוי. הרבה תובנות. בתחילת השבוע הגעתי לעבודה בלי מה לשמוע באיפוד שלי, אז התחלתי להוריד פודקאסטים. די התאהבתי בשנים ספציפיים. הפודקאסט הראשון היה של דייבסלאונג, שם יש בעיקר טריפהופ, וזה ממש נחמד להוריד מוזיקה בלי התחושה של להיות עבריין בכלל. אחרי שחרשתי על רוב התכניות שלו די התאהבתי בלהקה שקרויה ארתימס, שאת רוב החומר שלה ניתן להוריד כאן. אחרי שסיימתי איתם התחלתי עם אינסומניהרדיו, תחנת רדיו שמשמיעה לא מעט מוזיקה שמעניינת אותי וקרובה ללגרות אותי יותר מדברים אחרים.
העניין הוא שאחרי שבוע, ואחרי ששמעתי את הרוקנרולג’ושו, הבנתי שחסר משהו. היה חסר לי את הבית, היה חסר לי משהו ביתי

התחלתי לשוטט טיפה ברשת ונכנסתי לאתר של רועי צ’יקי ארד, שם הורדתי בערך את כל מה שהוא כתב אי פעם, היו כמה דברים ממש נחמדים שהזכירו לי מה מוזיקה צריכה להיות, וכמה היא לא צריכה להיות מסונתזת. השיר “אני וענונו” הוא יצירת מופת של אסקפיזם.
אהבתי גם את השיר “דוגמניות על” ששמעתי לראשונה מקרן שקוף בערך לפני 10 שנים כשהיא דקלמה אותו אחרי שהיא היתה מאוהבת בצ’יקי ארוכות.

אחרי צ’יקי הלכתי לבקר באתר של דן תורן, שם הוא מציע להורדה דיסקים שלמים שלו, ולא רק את הדיסקים שלו, אלא גם סינגל מדהים של שי להב, “אדוני הממון”. דן הלחין שיר של זאב ז’בוטינסקי שהיה די יצירתי, אני ממש אהבתי את מה שהוא עושה. יש באתר עוד לא מעט הורדות, ואני לא אתחיל ללנקק לכולן, אני דווקא מעדיף שתכנסו ותראו.

בסופו של דבר נכנסתי גם לאתר של נמרוד לב. אחרי שהוא הצית, כנראה, את המחאה המוזיקלית בישראל
הוא מציע להורדה לא מעט שירים, בינהם “וגאס” , שהוא לא רק שיר מחאה אלא גם שיר טוב.

הרעיון בכמה פסקאות הקודמות לא היה כזה גאוני, אם בגלל מגבלות תחיקתיות לא הייתי יכול לתת לכם לחוות את החוויות המוזקליות שחוויתי בשבוע הזה. הרעיון השני הוא גם שבעצם גם אני מרגיש מאוד אינטימי וקרוב יותר למוזיקאים, כאילו ממש נכנסתי וקראתי כל דבר שהם כתבו, הייתי חלק מהיצירה שלהם וחלק מהמוזיקה. אני מרגיש הרבה יותר טוב לשבת ברכבת לקרוא ספר ולשמוע מוזיקה שאני יודע שאנשים רוצים שתהיה חופשית–היא מנסה להשתחרר, להיות שם בשבילי ולא בשביל הכסף.

אולי, יום אחד כל המוזיקה תהיה חופשית.

בינתיים תורידו את כל מה שאני ניגנתי גם בחינם.

לאלה שאין להם כח לקרוא באנגלית–יש שיר חדש, ואפשר להשיג אותו בלינק למטה.

Well, I had this long week which made me tired. I saw strange things and felt like i haven’t felt in ages. I got home this afternoon and decided i have to play. I had something to record; what i wrote two weeks ago about the terrorist bombing; and i’ll record it later on this week i guess. But i felt i need to play something a bit more... ...bluesish. First i replaced my guitar strings; i bought an Everly .11" gauge; they sound amazing on my Gibson Les Paul Standard. I hooked up Oran’s Marshall 80w (which i hold for him for over 4 years) and connected it to the computer. I usually don’t hook the amp, because the difference isn’t that great, but today i felt like it. I played a bit with the distortion and decided i want to do something Rockish; I played metal for just a few minutes to practice my fingers. Then i started playing this Riff; I couldn’t tell whether i know it or not; then i realised it’s a standard A blues Riff, where i modded the first A to be Minor. I also did it at 3/4s, so it is a tad strange. It’s slow, like i like to play.

I didn’t use a drum machine to keep beat and i didn’t really count the times, so i guess i messed up a few times, but i’m not sure. try to see.

Anyways–

Get the song HERE!

כאן אפשר להשיג את השיר!

ימים קשים עוברים עלי; זמנים מוזרים, זמנים שלא הייתי מאמין שיקרו–ואולי שפיללתי לבואם? אתמול היה עוד יום בסאגת החיים ההזויים של יהונתן קלינגר; אחרי שכמעט כל דבר בלתי אפשרי קרה לי ושהייתי בטוח שראיתי הכל, היה את אתמול.

אתמול התחיל כשחזרתי ברכבת מהעבודה, (עד אז בעצם חייתי בספיח ארוך של יום ראשון, שעליו יבוא יום ואני אספר, כי כעת היכולת שלי לדבר עליו מוגבלת) הגעתי הביתה, התקלחתי ויצאתי לסבא וסבתא לבקר אותם בדירה החדשה. הם התחייבו לארוחת ערב חלבית כדברם, ואני אמרתי ניחא, לפחות לא יהיה רצח.

אז ירדנו לקפיטריה בבנין החדש שלהם ואי אפשר אפילו להגדיר עד כמה “חלבית” היתה הארוחה–היו מעדני חלב (מכילים שארי עצמות בעלי חיים) ודג (בעל חיים לכשעצמו). החלטתי לא לעשות ענין גדול מהסיפור והלכתי. אולם, הייתי רעב והייתי צריך אוכל. פה התחיל הדאוס אקס ניהיליו שקרוי החיים שלי. נכנסתי לסופרמרקט חמוש באיפוד ומחשב נייד. לקחתי את מטבע החצי יורו שלי (שזהה בצורתו לחמישה שקלים רק לא יוצא מהארנק שלי לקניות) והכנסתי לעגלה. קניתי: (1) טופו (2) נבטים (3) פטריות (4) קורנפלקס קפטן קראנצ’ חמאת בוטנים (5) אגוזי קשיו (6) אגוזי מלך (7) סבון אסלה (8) חלב סויה (9) שניצולי סויה.

תשעה מוצרים–מה שמזכה אותי בתור המקוצר של קופת האקספרס, לא רע בכלל. הלכתי לקופת האקספרס ושילמתי. הכל נכנס בשתי שקיות. הלכתי ברגל לאוטו והוצאתי אותו מהחניה. התחלתי לסוע ופתאום ראיתי איש על קביים שמנסה ללכת ברחוב, רגלו היתה שבורה. עצרתי את התנועה וקראתי לו: “אדוני? אדוני?” הוא ענה לי. שאלתי אותו האם הוא זקוק להסעה למקום כלשהוא? הוא שמח וחייך. הוא נכנס לרכב, שאלתי אותו לאן–והוא התחיל להסביר לי. לא לפני שהוא התחיל לפרוס את משנתו האפוקליפטית–ימות חרוב העולם קרבים, וכל מי שיוותר הם הצדיקים. ולטענתו, אני אחד מהם. (ברגע זה לא רציתי לציין לו כמה אני (א) נולדתי נמול ו(ב) לא ממש מאמין באלהים). מסתבר שהוא רב עם אשתו ומתגורר אצל ידידה; הוא מנגן בחוף התופים בימי שישי והזמין אותי להצטרף. אני עדיין שוקל את זה.

מה שמיוחד הוא איך שהסתיים כל האירוע–הורדתי אותו בבית ידידתו, והוא שמח וצהל, ושאל אותי אם ברצוני לקנות את אחד מחלילי הפלסטיק שיש בתיקו (והיו לא מעט), והציע את המחיר של 10 שקלים חדשים. אמרתי לו שאני לא מעוניין בחליל, כי יש לי משלי. הוא הוריד את המחיר ל5 שקלים. סירבתי, אבל נתתי לו 10 שקלים בכל מקרה, כי הבנתי שהוא זקוק לכסף.

הזוי? או עוד יום רגיל בחיים שלי?

רעד בגופו, הוא הרגיש אותה; הוא ידע שהיא קרובה; הוא הבין שאין ברירה. הוא החזיק את היקר לו מכל ואמר: “מכאן אני לא הולך, אני לא נופל לבד”. הוא חשב על לשרוף, להצית, להבעיר את כל שמסביב, להחריב עד היסוד את מה שהיה חייו. הוא חשב על לצאת לדרך חדשה. אבל העבר שלו רדף אותו. הוא לא יכל לומר לו לא. לכל מקום שילך, תמיד יהיו בו המבטים האלו, תמיד ירגיש כאילו הם שם. הוא לא יכול להנתק מעברו–העבר הוא חלק ממנו; מבלי העבר אין הוא ומבלעדיו אין עבר.

הוא סיפר לי, מאוחר יותר, שברגע הזה של חייו הוא לא יכל יותר להמשיך. הוא חשב לעצור–לתת לעולם ללכת ואז להמשיך אל העולם. הרי הוא לא יכול ללכת לאחור–רק ללכת יותר לאט. האם אלו הצעדים שהוא היה צריך לקחת? אמרתי לו שאני לא חושב שהוא היה צריך לעצור, ואף לא להאט, אלא לרוץ קדימה, להמשיך כאילו אין כלום. להמשיך, והעולם ירוץ אחריו.

אבל העולם לא רץ אחריו, העולם רדף אותו. העולם עקב אחריו ובחר לא לשתפו, לא להיות חלק ממנו אלא רק לחלק אותו. להפחידו, להטרידו, לעשות הכל כדי שיוכל להפסיק. העולם לא רצה שירוץ, הוא רצה שיעמוד לו בצד.

ריצה אף פעם לא היתה הספורט האהוב עליו. הוא תמיד העדיף לשחות, ללכת או לשוט בכדי להגיע ממקום למקום. אבל הצורף הפתאומי הזה, לרוץ–הוא שגרם לו להרגיש כשהרגיש באותו הרגע.

הסתודדנו, דיברנו על האפשרויות האחרות. על המוות, על החיים ועל השארות במקום. הנתקותו מחבלי הלידה שהיו עכבותיו המוסריים היא ההתחלה של היכולת שלו. העבר שלו לא רדף אחריו, הוא פשוט נגרר לכל מקום יחד איתו. הוא לא יכל להפריד את העבר, למרות שהוא רצה להשאיר את העבר לנוח. לאט לאט הם הבינו שאפשר להפריע לעבר שלו בלי לתפוס אותו, ואז הוא יאלץ להתעכב. לאט לאט הם התחילו לעשות כן.

לראשונה חשבתי על המונח היום כשירדתי מהרכבת; בדיוק עלתה במֹחי סצנה שהתרחשה לפני מספר חדשים, עת שבאתי לנאום בפני ועידת המפלגה. עמד שם בחור מעונב והלהיב את חברי נשאיות הועידה בעניבתו החדשה, ולא בגלל יפיה או תכונותיה–אלא בגלל יצרנה. לכן, חשבתי לדבר היום על הפוסט-אסתטיקה כתוצר לוואי של החברה המודרנית.

הפוסטאסתטיקה היא מִמְתּוּג של האסתטיקה עד כדי אָבְנָיָתַּה (Deconstruction–דקונסטרוקציה) לאפס. מרגע שנקבעו סוכני אסתטיקה בסיסיים שקובעים מהו אסתטי, חוש האתסטיקה של הפרט נִתַק ממנו ומועבר לסוכן החברות. מאין ליבידו אסתטי. אנו רואים את ההתפתחות הזו בשפה עצמה, על ידי קיומם של מקצועות כגון “מעצב אֹפְנַה” או “מעצב שיער”, והכינויים המוקנים למקצועות אלו. סוכן הליבידו הפוסטאסתטי בוחר להציג לנו את המציאות כפי שהיא צריכה להיות ולא את המציאות כשם שהיא.

הפוסטאסתטיקה היא תוצר של שנות ה2000; של תרבות הטלויזיה הדוחפת לצופה (והצופה אינו צופה אלא נזון) את אשר יש עליו לראות, על ידי קביעת החדשות לפי קריטריונים שאינם בהכרח נכונים, על ידי הקמת מדורי רכילות שמייצרים חדשות לעצמם וגורמים לדעיכת ערכן של הידיעות. הפוסטאסתטיקה היא שיטה לדיכוי חברתי, עוד חירות קטנה שנגזלה מהאזרח.

בניגוד לטענותי עד היום, כאילו הפוסטמודרניזם הרג את האסתטיקה–יש להבין כי אף המודרניזם שואף להרוג את האסתטיקה (במובן הרחב) ולהחיות את האסתטיקה (במובן הצר). יש לשאול האם אסתטיקה היא מטרה או צורה?

לדוגמא, האסתטיזציה שמנסים המתנחלים להקנות להתנכלויות בשטחים הכבושים באמצעות ביטויים כגון “יהודי לא מגרש יהודי” ו“לבנות ולא לעקור” מראה מה ניטש מהאסתטיזציה שלהם. שמיטת 3,000,000 התושבים המוחזקים בתפיסה לוחמתית בעבור 150,000 מתנכלים משנה את השיח לסבלם. כבוד נשיא המדינה נשא אתמול נאום חוצב לבבות (אם מפטרים את כותב הנאומים שלו אז אני פנוי) וביקש מהעם לשמור על אחדות.

המתנכלים בשיחם הפוסטאסתטי הצליחו להקנות דימוי של קלגס רע לחייל צה“ל. הם הצליחו היכן שאנו שנים נכשלים. ולמה? האם חייל צה”ל אינו קלגס כאשר יורה כדורים במפגינים חפים מפשע? כנראה שצבע עורם, דתם ו(אי) אזרחותם משפיעה על האסתטיקה של הקלגסות. האם אותו “יהודי” שלא “מגרש יהודי” מודע לכך שבאי הגירוש הוא מייצר עוולות רבות יותר למספר ערבים? והאם אין לראות את סבלו של אדם כאדם–ולא כבן-דת מסוימת?

השיח הפוסטאסתטי צריך לצאת מתוך אבניה של המותגים, מתוך ביטול סוכני החברות המשפיעים על השיח–ולקבוע כי אכן היופי הוא בעיני המתבונן. אולם, יש להבדיל בין פוסטאסתטיקה לפוסטמודרניזם. בעוד שבפוסטמודרנה ישנה חשיבות מוחלטת לדעת הפרט תוך שלילת דעת כל מי שאינו הפרט, בשיח הפוסטאסתטי יש חשיבות לדעת הפרט–באותה מידה שיש חשיבות לדעת כל פרט אחר. שיח פוסטאסתטי הוא שיח דמוקרטי שמאפשר דיון ללא עכבות על נושאים מופשטים.

לאחר הדיון המופשט ניתן להציג את המסגרת האסתטית שתוחמת את המקרה–לדוגמא, עניבה תבחן קודם כל על פי תכונותיה ורק לאחר מכן על פי יצרנה. בשיח הפוסטאסתטי לא יהיה מקום להצגת סמל המותג בגדול על תיקים או הטבעתו בכדי להעלות מחיר (ואף לזייף כזה בכדי לצור תחושה של יֻקְרַה). שם המותג: נייק, לואי ויטון, יהודי, מוסלמי, ישראלי, דתי, חילוני, רולקס, גבר, אישה, הומו, סטרייט, קטין או בגיר יבחן רק לאחר הצגת התפיסה האסתטית.

במידה מסוימת, חרף אי הסכמתי עם המדע העליז של ניטשה, יש ליישמו לעניין זה בצורה חלקית; כך גם עם תפיסת השיח הפוקויאני, שמדברת על הנתקת המשפיעים על השיח עצמו.

מתוך הפגנת הפסיפלורה, באדיבות פוטושופ, הרבה עבודה בשביל להראות מה אני חושב.

אפוסטפריורי.
אולי בעידן הפוסטאסתטי מה שאנחנו כפעילים פוליטיים יכולים לעשות הוא לצלם את עצמנו פעם אחת בהפגנה עם שלטים ריקיים ואז אחרי זה להוסיף כל פעם ולהוציא הודעות לעיתונות כאילו היינו והפגנו. יכול להיות שזה עוד יעבוד אם יהיו לנו מספיק תמונות. הרי לעיתון לא איכפת.

שדווקא ביום שאתה עוזב את בית הספר אתה רואה איך שותלים גינה יפה? שדווקא כשאתה מסיים את התואר מקבלים כיתות חדשות עם מזגנים טובים? שדווקא כשאתה מסיים לאכול במסעדה נכנסת חבורה של דוגמגישות?

אז כל המתמחים בבית המשפט קיבלו מסך 17" שטוח ודק ורק אני עוזב עוד שבועיים.

עדיין אין לי במשרד עכבר עם גלגלת.

1. ההבדל בין אתיקה בעסקים לאתיקה עסקית: עולם העסקים נתפס כשוק פתוח וחזירי בו בעצם הכל מותר. מדיניות הLaissez Faire שהותוותה בעשרים השנים האחרונות בישראל הותירה את הדימוי שעולם העסקים הוא ג'ונגל והתחרות היא חופשית וללא כללים. האמונה הבסיסית כי השוק יקבע לעצמו את הכללים גרמה לא אחת לקרבה בין הון ושלטון שיצרו נורמות פסולות ולמעורבות של העולם העסקי בקבלת החלטות שלא אחת היו כנגד טובת הציבור ולטובת העסקים והתחרות בלבד; דוגמאות הן הפרטות שנעשו אך ורק לשם ההפרטה כשבעצם התחרות במשק לא גברה (צים), יצירת מנגנונים של תשלום בעבור הפסדים לחברות פרטיות (דרך ארץ), מיקור חוץ (outsourcing) של שירותי-עזר במגזר הציבורי למעסיקים דורסניים.
1.1 הבעיה היא היכן עובר הגבול של "כשר אבל מסריח", שכן על פעילויות שמחוץ לחוק ממונה מערכת אכיפת החוק, לכן תחום ה'אתיקה בעסקים' הוא 'מה מותר וראוי לעשות' או לחלופין, ובצורה יותר ברורה 'מה מותר אך לא ראוי' לעשות. כמובן שהגדרות אלו הינן תלויות זמן וחברה - בעוד שכיום ניתן לומר שצפוי כי כשחברה בע"מ תקרוס יוותרו נושיה חסרי כל אפשרות פרעון, בימים עברו (ואולי בטרם הקמת חברות בע"מ כפטריות לאחר הגשם) היה שמו של האדם חשוב מממון ולכן העדיף הוא להכניס יד לכיסו ולפרוע את התחייבויות חברתו (דוגמת ההתנערות של בעלי רשת קלאבמרקט וההשלכות הנובעות מכך).
1.2 עולם העסקים נתפס כעולם בו כלב אוכל כלב (Dog eat dog) ולכן יש להזהר בעסקיך לבל תפול בפחו של אחר. כיוון שמדובר בכסף, כל צד לעסקה (שהיא הבסיס לעסקים) ינסה למקסם את רווחיו אף על חשבון האחר, תוך כדי ידיעה שמכשנחתמה עסקה, צד אינו יכול להתנער ממנה. לכן כל עסקה נעשית במשנה זהירות ובהוועצות מרובה עם עורכי דין, רואי חשבון ויועצים מקצועיים. זהירות זו היא דבר רצוי; לא זו האתיקה שיש לדרוש בעסקים, מצב זה הינו מצב טבעי וידוע - וחוסר זהירות בו יכול להוביל למצב בו חברה תקרוס עקב אמונתה במוסריותו של יריבה לחוזה.
1.3 האתיקה שיש לדרוש בעסקים היא מידת השימוש של החברה כלפי פנים וכלפי חוץ בזכויות הקיימות לה שלא בהכרח ראוי שתנצלן. לדוגמא, העסקה בשכר מינימום הפכה להיות נוהג עבור עבודה לא מיומנת, וכך נוצר מצב בו ישנם "עניים עובדים" - המעמד הרביעי בחברה לאחר העשירים, הבורגנים והשכירים. העניים העובדים הינם תוצאה של מדיניות לפיה תשלום שכר מינימום הוא התשלום הראוי לעובדים - שכן אין כל איסור בחוק לשלם סכום זה.
1.4 אך לא רק בשכר מינימום עסקינן, המעורבות של חברות בתהליכי קבלת החלטות במדינה על ידי שדולות בכנסת מאפשרות שינוי של המסגרת בה הן פועלות. כך, לחברות התרופות בכלל ישנה שדולה הפועלת כנגד הפרת פטנטים של תרופות נגד איידס במדינות עולם שלישי. כספן של חברות אלו חשוב להן מחייהם של מיליוני עניים עלומי שם שלעולם לא תהא ידם משגת להשיג כסף עבור תרופות אלו, וייצור תרופות גנריות עבורם לא יפגע בשוק של יצרני התרופות.
1.5 כך תעשיית המוזיקה נלחמת בחירוף נפש על הגנתם של זכויות היוצרים לשירים מסונתזים שנועדו לשוק הצרכנים תוך כדי מניעת פיתוח טכנולוגיות חדשות לשיתוף מידע והקטנת עלויות הפצתו בקרב המאזינים בעולם. כל זאת נעשה באמצעות שדולות רחבות שנועדו אך ורק למקסם את רווחי התאגיד על חשבון החברה וההתפתחות הטכנולוגית.
2. האתיקה בעסקים צריכה להיות מעורבות של התאגיד בעיצוב פני החברה בשים דגש על אחריות חברתית ומחויבות לעתיד. ערכים אלו צריכים לבוא מהנהלת החברה כלפי מטה ולחלחל לעובדים. שיתוף העובדים בהצלחות החברה, לדוגמא, בצורה של פרמיות (חיוביות בלבד) יצור מצב של עובד המפיק יותר ומזדהה עם מקום עבודתו.
2.1 כך, לדוגמא, עובדי קלאבמרקט, בצורה נדירה, החליטו לצאת בפרסומות למען מקום עבודתם - חרף העובדה שהם עבדו בשכר מינימום ובשעות חריגות. יש אמנם לשאול, האם לא מדובר בהכרה בכך שלא יכלו הם למצוא מקום עבודה אחר פרט לקלאבמרקט לאחר קריסתה או שמא מדובר באחריות קולקטיבית של העובדים. לא ברור אם אותו הדבר היה נעשה בסופר-פארם, שם הקופאיות והקופאים נדרשים לעמוד על רגליהם במשך שעות ארוכות מבלי לקבל זמן ישיבה.
2.2 את העובדים בחברה יש לשלב (עד גבול סביר) בקבלת החלטות בחברה, ולא למנוע מהם את האפשרות להתאגד. כך היה עם עובדי חברת דיונון לפני כחודש - עת שניסו להתאגד תחת כנפי הסתדרות העובדים החדשה בכדי להגן על זכויותיהם בעת מכירת הרשת נתקלו הם ביד קשה מצד הנהלת הרשת; זו לא הסכימה להכיר בהתאגדותם ודרשה לקבל רשימה שמית של עובדי החברה המאוגדים. עובדי הרשת הרגישו מאוימים וחששו כי הצגת הרשימה תוביל לפיטורי העובדים המאוגדים. עניין זה הסתיים לפני כשבועים לכשהוכרז על ידי ההסתדרות סכסוך עבודה - אך האם זו הדרך היחידה למנוע את הפגיעה בזכויות העובדים?
3. לא רק העובדים זכאים להתנהגות אתית מצד העסק, אלא גם לקוחותיו. על מנת לטפח נאמנות למותג ולתאגיד יכולה החברה לנקוט בגישה אתית יותר ולמנוע חרם צרכני. לדוגמא, חברת אפנה ישראלית מסויימת הציבה בשנת 2002 מצלמות אבטחה בתוך תאי ההלבשה (קסטרו). מדובר בדרך למניעת גניבות אמנם, אך מניעת הגניבות באה תוך כדי פגיעה בפרטיות הלקוחות. למיותר לציין כי הלקוחות שנפגעו לא הרגישו מרוצים עם התנהגותם של מנהלי העסק.
3.1 אתיקה עם לקוחות יכולה לבוא לידי ביטוי גם במדיניות החזרת מוצרים של בתי עסק (במסגרת החוק החדש שמחייב את בית העסק להציג את המדיניות) ובמסגרת מחויבות ואחריות חברתית למעשי התאגיד. הצרכנים - שמביאים את החברה לרווח, הם אלו שיכולים להחרים את החברה במסגרת מרד צרכנים (וראינו כזה לאחרונה כנגד חברות הסלולר והגז) על התנהגות לא אתית (לדוגמא הצבת אנטנות במרכזי מגורים) הפוגעת בסביבה או על התנהגות לא אתית בקביעת מחירים תוך ניצול מונופולין.
3.2 אך לא רק מרד וחרם צרכנים. בימינו, יש על חברה להתחשב בסביבה בה היא חייה - מיקום עסקים במרכזי עוני יכול לתרום לצמיחתם ולהבאת עסקים נוספים. לעיתים (אינטל) מענק רב צפוי לתאגיד, אך לעיתים לא כך הדבר ויש לעשות זאת תוך התחשבות בצרכים לאומיים.
3.3 נכון, החברה היא לא הממשלה, וראשית מטרותיה הוא רווח כספי. אולם, יש לזכור כי כל לכסף יש ריח בעסקים, ולא כל רווח עסקי יביא בסופו של דבר לשרידות החברה. חברה המעוניינת בחיים ארוכים תפעל כחלק מהחברה בה היא מתקיימת ותדאג לכך שלקוחותיה לא יתרוקנו מכספם ובריאותם - בכדי שימשיכו לצרוך, ושעובדיה יהיו שגריריה הנאמנים ביותר.
4. לסיכום, העסק בשנות ה2000 מחויב לאחריות חברתית בצורה משמעותית מבעבר. כיום יש לראות את העובדים, הלקוחות והחברה כגורמים שיש להתחשב בהם בעת קביעת מדיניות ולדאוג שלא להרגיזם שכן אף מעשים שהם בתוך החוק יכולים לגרום לנזק כלכלי לחברה - ולא כל מעשה שמניב רווח הוא מוסרי, כשם שלא כל מעשה מוסרי מניב רווח.

אני הכתובת על הקיר
התחושה שאתה מכיר
שיהיה פה רע ותבוא מלחמה

אחרי שלכולם זה מזכיר
את אשר קרה בעיר
שלכולם היא קריה נאמנה

את המצב זה מסבך
איך שכל העם הולך
ושוכח למה לכאן הוא בא

כי מחר יבוא תורךְ
וכולנו נֶבָכֵךְ
על אבדן הדמוקרטיה שחיינו בה.

לכתבות: ynet, nrg, הארץ

לאחי וחברי בשפרעם, תנחומים.

Disengagewhat?!
---------------
I never believed that this day would come; and it is coming. Believe it or not, some of us are actually going to attend this historical event. We are pulling our forces out go Gaza. Unfortunately, we have to take the settlers out; meaning: Unemployment and terrible conditions for us - the taxpayers. On the other hand - less occupation == more freedom.

Centre
------
Well, living back in the centre is fun. Better than living far far away. I actually missed the idea of having friends over a few times a week. It's good to know who's my friend and who's my friend as long as he doesn't have to drive half an hour. Even though. My eating out budget has reduced dramatically. I can eat at home and have a full dinner with all i wanted (and i can have this precious time called procrastinating).

Back me up, Scotty
------------------
The last few weeks have taught me the importance of backing up important data. My brother's website (www.benklinger.com) crashed two days ago, leaving him with no backup and he needed to restore from a month old backup. Too bad. My Site (Zilzul.com, not 2jk.org) also crashed almost a month ago. the good thing is that there everything was backed up. I try to back up on a weekly basis. maybe i should do it more often (why am i saying it to you???)

New song recorded
-----------------
I hope you all can hear it and let me know what you think. Before you diss me; I'm not singing here, so you can listen to it indeed and not be afraid. I do want to do a project where i can get everyone recorded. Please let me know if you're willing to attend.

Internship
----------
Is almost over, 3 more weeks and then I don't have to deal with any more bodily injuries which i liked so much. It seemed so much like organ trading and putting a price on everyone's head. I'd miss the interesting stuff, though. It also gives you a euphoria of power, where you can decide someone's fate. However, the power is what makes you feel more responsible and therefore more just.

Competition
-----------
I want to run this competition, but i don't think i have the resources to do so nowadays. It could have been cool. I guess that instead i'll plan things that will never happen for a reason. BTW: Remember i said no more parties till i'm 27, right? So maybe just this one get together where we watch movies and drink a lot. but only if you actually show interest.

Escapism
--------
Final note, this world is turning strange. I've noticed several things going on lately that might worry me. It's not the escapist movements but the fact that they are taken as non serious. their agenda is quite serious, their answer to reality needs not to be. For example, the Mobile Clubbing is strict fun. People try to ponder where and why and what are they doing instead of understanding it. Think of sex, for example, would you be able to explain to someone why should he had sex (not for creational purposes, but for recreational purposes)??? Fun is indefinable, unless you turn it to something normal. Please keep that in mind.