אחרי שבשבוע שעבר קבוצת פעילים שינתה את שמו של רחוב המסגר לרחוב "סמי עופר", החליט היום סמי עופר לבטל את תרומתו למוזיאון תל-אביב.
המדינה מתקרבת לשפיות. אנחנו עוד נצליח.
שעת היציאה המתוכננת מתל-אביב היא 15:00, חזרה בזמנכם החופשי.
בתכנית יש ארוחת ערב, ערב ג'ם, מוסיקה (אם למישהו יש מערכת הגברה אני אשמח), לינה באהלים ושקי-שינה וארוחת בוקר למי שישאר.
יהיה אלכוהול, יהיה אוכל. נא להביא בגדים חמים, די קר שם בלילה. כמו כן, להביא מים מינרליים (לפחות בקבוק אחד), שק שינה ואוהל.
מי שרוצה לבוא שיכתוב לי. אם הוא בא עם רכב נא להודיע, נא להודיע גם אם יש מקומות פנויים ברכב - או לחלופין אם חסר לכם מקום.
חיסול הפשיעה הוא לא זהה במיוחד לחיסול הפושעים, אבל בכל פעם שאני שומע שיתווספו 10,000 תקנים (ולא תיקנים) למשטרה אני מנסה להבין למה לאומנות קנאית כזו גורמת להם לאבד את השכל? לא חינוך, לא טיפול, לא מניעה, לא קידום אוכלוסיות מוחלשות, אלא דווקא הכח, השררה. השררה היא זו שמשליטה סדר אצל הימין, בעוד שאצל השמאל הכח שמסדר הוא על בסיס הכרה בעצמיות האדם.
לא כל אדם יכול להיות רבתרבותי כתומר ליכטש, שמעלה את עצמו למשפט שדה ברכטי ואף דן אותו למוות במשפט החברים של יובל דרור. הכח אצל השמאל אינו ברור. האם הפציפיזם אינו כה פציפיסטי? אם אסור להפעיל כח על אנשים, כיצד ניתן לכפות את שיתוף הפעולה?
ההנחה היא שחוק של השמאל יהיה יותר הומני ולכן אף יותר קל לאכיפה מחוקי הימין. החוקים ינוסחו בצורת סטנדרטים ולא בצורה קאוזלית, שכן יש סבירות של חבר עמיתים אשר בוחנים את ההתנהגות לפי סטנדרט ולא לפי מקרה. באותה המידה גם הסבירות והמידתיות שמוקדמות על ידי ברק באקטיביזם השיפוטי שלו. כך השמאל שמכיר בטבע האדם הרע יוכל לקבל תמיכה רחבה יותר בקונצנזוס, עד כדי שהפרת הקונצנזוס תחשב ללא סבירה ולכן לעיתים נדירות תופר.
האם כזו היא הדרך להשגת רצון הכלל? מידות מושחתות ונפנקות? האם הרוב צריך באמת לקבל את הכרעת העריצות על חוקיו? האם אין צורך באותו אב מגונן שמרחיק מרוע? לא בתפיסה הפלורליסטית, זו שמקבלת נארטיבים שונים בכל מקרה. לא כשטבע האדם רע, אם האדם רע, אין כל תועלת בחוקים טובים שיופרו.
בכל מקרה, זה מספיק חשוב לעשות כדי לא להצטרף להמון השקט.
לעומת זאת, בצד השני של הגלובוס, פסק בית המשפט לערעורים של מישיגן החלטה מזעזעת לא פחות במקרה מצמרר. בריאן לי היל הורשע בפרסום וייצור תמונות וסרטים פדופיליים ובמעקב אחר אנשים ששהו בביתו. אין כל ספק שהאדם הינו חולה וראוי להרחיקו מהחברה. אין גם כל ספק כי סוג האנשים הנ"ל אינם מהמועדפים עליי ואת שאמרתי לעיתון תל-אביב בזמנו אני ממשיך לומר.
אין גם כל ספק שאותו בריאן לי היל החזיק בחומר פורנוגרפי, ואין לי כל טענה כנגד הדרך בה הוצא המידע.
הרשעת בית המשפט לערעורים התבססה על תשובה משפטית לשאלה חשובה לא פחות. השאלה היתה האם בצריבת המידע על דיסק יש בכדי לענות על דרישת הProduction של חומר פורנוגרפי ועל החבות המשפטית. לבסוף פסק בית המשפט פה אחד כי צריבת מידע על דיסק הינה הפקה של חומר פורנוגרפי אף אם לא היה המשיג האדם שהפיק את התמונות וניצל את הילדים. על הבעייתיות בפסקה זו אדבר בדרך הלאו שמעיד על ההן. איני מסכים עם הפסיקה במלואה, ובמיוחד בחלק מההשלכות שקיימות בה. אולם אפשר ללמוד מהפסיקה על דבר אחד חשוב ביותר.
בית המשפט אומר שם כי צריבת המידע היא הבאתו אל תוך העולם, ומאזכר את הלכת טומבס (People v Tombs, 472 Mich 446, 451; 697 NW2d 494 (2005);) אשר קבעה כי עצם החזקת הקבצים על המחשב אינה עבירה, כיוון שהחזקתו דרושה, אפילו, בכדי להעבירו לשלטונות המוסמכים לחקירה ויכולות אף להווצר בעיות אבסורדיות אחרות. כך אמר שם בית המשפט (עמ' 7):
bringing into existence something that had not previously existed, i.e., distinctly created and compiled child-pornography CD-Rs.
כלומר, עד שצרב הנאשם את הדיסק לא היה כל רוח בקבצים, המידע אשר נותר על המחשב שלו לא היה קיים - שכן הוא Had not previously existed, כלומר, החזקת קבצים על המחשב אינה הפקתם. מכאן, נראה האור בקצה המנהרה בכדי לפרש את בעיית שיתוף הקבצים בצורה חיובית. כזכור, אחת הסיבות לכך ששני הצדדים לא רצו להגיע להחלטה בתיק שיתוף הקבצים. עיקר אי הבהירות שקמה בתיק היא האם אכן שיתוף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים הינה עבירה פלילית. להלה ניסתה להשתמש בהגנת השימוש ההוגן, שלא בטוח שהיתה ניתנת לה, אך אם היתה ניתנת היתה מתרחשת רעידת אדמה בתחום הקניין בארץ.
הצוהר שנפתח הוא שבעצם נקבע שלא היתה רוח חיים בקבצים עד לצריבתם על דיסק. כלומר יכול להווצר מצב, תיאורטי, שעד שקובץ לא יוצא ממתחם המחשבים המחוברים לרשת אחת גדולה, והוא מהווה עותק ולא העתק של הקובץ (לכשהעתק הוא גירסא לא מקורית ובעלת איכות נחותה ומשקל נחות מהעותק, שהוא מקורי לכל דבר) אין מדובר בהעתקת זכויות היוצרים ממקומן. תיאוריה זו, שאפשרית אך לא הכרחית בתור הפרשנות הנכונה לדיני זכויות היוצרים של האלף השלישי, תביא לתוצאה רצויה ביותר, המשתמשים אכן יוכלו "לבחון" את הקבצים בתוך המתחם של הרשת והמחשבים המחוברים אליה. הרשת תהווה בעצם ספריה גדולה, שכל עוד לא מוצא ממנה החומר אין הוא יוצא מתחומיה. כל המידע הינו שיתופי ולא קנייני. ברגע שצרב המשתמש צריבה סופנית שיוצרת העתק של הקובץ אזי קמה האחריות, עד הצריבה אין כל הבדל בין קיומו של הקובץ בכל מקום אחר ברשת לקיומו על המחשב של הנאשם.
כמו הגנה זו, ישנה הגנה נוספת שיכלה לקום לנאשם פוטנציאלי, הגנת הרכישה בתום לב. בימינו, כאשר קיימים מגוון רשיונות שיתופיים, כCreative Commons וכGNU, אין לצפות כי ישנה חזקה הניתנת לסתירה בנוגע להגנת הקובץ בזכויות יוצרים. דווקא ההפך, כמות התוכנות והקבצים המשותפים באמצעים אלו גדלה מיום ליום ולכן לא חובה כי תהא זו חזקה הניתנת לסתירה כי הקובץ מוגן וכי היה על הנאשם לדעת על כך. סתירת חזקה זו תוכל לבטל את המחשבה הפלילית של הנאשם ובכך לאפשר את שיתוף הקבצים גם כן.
הצוהר שנפתח הוא חשוב ומשמעותי, פסיקה זו מצטרפת לפסיקת בית המשפט בנושא גרוקסטר-מורפיוס שקבעה שללא עידוד אקטיבי מצד התכנה לשיתוף של קבצים לא חוקיים וללא שעיצבה את תכניתה במיוחד למטרה זו לא תהיה היא חייבת על הפרות משניות. כיום בישראל טרם הוכרע עניין שיתוף הקבצים, והפדרציה מאיימת לתבוע את משתפי הקבצים בתאריכים מתארכים. אני מאמין שהפדרציה צריכה להתחיל לתבוע משתפי קבצים. אם בית המשפט יחליט כי קיימת להם זכות השימוש ההוגן ואם בית המשפט יחליט כי שיתוף קבצים הוא חוקי אזי יפלו חברות התקליטים לקרשים. מנגד, החלטה הפוכה לא בהכרח תשנה את המצב הקיים היום.
בסרט "מלחמת העולמות" שיצא בשנה שעברה בגירסא מחודשת, החייזרים המנסים להשתלט על כדור הארץ מתים אחד אחד כשנחשפים הם למחלות הקיימות על פני הארץ. בניגוד להם בני האדם שורדים, חלק מהם מתים וחלק מעתיקים את מיקומם למתחת לאדמה עד יעבור זעם. חברות התקליטים נכנסו לאינטרנט כשם שהחייזרים נכנסו לכדור הארץ, הם נכנסו לאזור לא מוכר, עם מחלות ותחלואים שלא היו קיימות בעולמם המוכר, זה עם מוצרים מוחשיים. משתפי הקבצים אינם זרים לרשת, עוד משנות ה80 שותפו קבצים בטכנולוגיות שונות ומשונות כמו העתקת דיסקטים. עם יציאת ההגנות הראשונות על התוכנות קמו לא מעט קבוצות שעמלו על מנת לבטלן. עם בוא התקליטור המשיכו הפיראטים לשגשג ופרצו אף את ההגנות הקשוחות ביותר שהיו על תוכנות. השמועה אומרת שאף תוכנות מסויימות פועלות טוב יותר בגירסתן הפרוצה, שכן ההגנות לקחו חלק ניכר ממשאבי המערכת.
משתפי הקבצים כיום הם כולם. החל מקציני המשטרה שבביתם מורידים את הדיסק האחרון של שרית חדד או קונצרט של בארנבוים, דרך נבחרי ציבור שבוחרים לשמוע את פזמוניהם, דרך אנשי עסקים נלהבים שרוצים למלא את האייפוד בשירים חדשים ועד ילדים שלא יודעים כלל מהן זכויות יוצרים. משתפי הקבצים אינם עבריינים, הם מעוניינים להעריך את המוזיקה, הסרטים והמשחקים, פשוט דור האינטרנט אינו יכול לצאת מהאינטרנט. אין כל צורך לתבוע משתפי קבצים, הצורך הוא להפיק סרטים פחות גרנדיוזים בתקציבים הגיוניים, לא לגבות עמלות מופקעות על המוצרים ולמסות את התשתיות של הרשת שמעבירות מידע עם זכויות יוצרים כך שזה יגן על הזכויות יוצרי התוכן.
*** האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי ובכל בעיה או שאלה מומלץ להוועץ עם עורך דין.
אחת הטענות שהועלו היתה כי צריך לחייב את חברי הכנסת לשלם עבור תענוגות השלטון. הרעיון לא נשמע רע על פניו, אך יש לי כמה הסתייגויות ממנו והצעה אלטרנטיבית שיכולה דווקא לתקן את כל השוק.
ההנחה הראשונית היא מוצדקת. שיקולים כלכליים מביאים אנשים פסולים לכהונה. אותם שיקולים כלכליים הינם אלו שגורמים להם לפעול בצורה אינטרסנטית. אני יוצא מנקודת הנחה שאת האינטרסנטיות של הפוליטיקאים לא ניתן לשנות. אולם, כמה כשלים בסיסיים ישנם כאן.
ראשית, החיוב לשלם עבור תענוגות השלטון יקדם את הקשר בין הון ושלטון. חבר כנסת שלא יהיה מושחת לא יוכל להבחר, ולכן כל ההנהגה תהיה מושחתת. חברי הכנסת יאלצו לקבל שוחד או לתמרץ תאגידים שיממנו את מסעות הבחירות וחיי הנהנתנות שלהם, ועל ידי כך תעלם המטרה של הורדת השחיתות והגברת היעילות הכלכלית. שנית, שכר חברי הכנסת לא מהותי כמו הג'ובים שהם מחלקים סביבם. עוזרים פרלמנטריים, רכב, שירותי משרד אינם שווי ערך לתפקידי יו"ר דירקטוריון, דירקטור, חברי מועצות ציבוריות למינהן ותפקידי שררה במנהל הציבורי. חבר כנסת שירצה לשלם בעבור נהנתנותו יאלץ לגבות מכל אלו פרמיה כלשהי, ולכן שוב לא נגיע למצב יעיל.
אם כן, מהו הפתרון הנכון לעניין? לדעתי יש סינתזיה יפה שלא הועלתה על ידי במקור או לראשונה, אבל הצלחתי לשנות אותו מספיק כדי שתהיה מקורית. הרעיון המקורי היה להצמיד את שכרם של חברי הכנסת לשכר תשעת העשירונים התחתונים, כך שהם יתומרצו לעודד את צמיחת המשק האמיתית (ולא רק בועה קפיטליסטית שתתנפץ כשיחסי הציבור של השיווק יעלמו). הרעיון המעובד שלי היה שונה. בתחילה חשבתי להפוך את השכר הממוצע למשק לשכרם, כי אז הם ינסו להעלות את השכר. אולם, דרך נהדרת להעלות את השכר היא על ידי הגדלת הכנסת העשירונים העליונים או לחלופין הוצאת גורמים לא יצרניים ממעגל העבודה. הפתרון האחרון שלי היה להצמיד את שכר חברי הכנסת לשכר החציוני במשק, כך שיובטח שלפחות 50 אחוזים מהאוכלוסיה ישתכרו יותר מהם, כך שמצבם יהיה ראוי והם יעבדו לטובת האוכלוסיה. אולם, כאן עדיין יש את בעיית הוצאת הפרטים ממעגל העבודה והפיקוח על עבודת זרים. מצב כזה יהפוך את ישראל במקרה הרע למעצמת עבדים שתעביד עובדים זרים בשכר נצלני תוך כדי הקצאת משכורות גבוהות למנהלים המקומיים. הפתרון המלא לדעתי הוא לקצוב את שכרם של חברי הכנסת באמצעות נוסחא שתורכב מהשכר החציוני והתל"ג לנפש. התל"ג לנפש הוא גורם ראוי לאיכות החיים, והוא מכליל את ייצוא השכר לעובדים הזרים בצורה כלשהי.
כך נוכל למנוע שחיתות ולעודד אנשים טובים במערכת הציבורית. בלי אנשים ראויים ואידיאולוגים לא נוכל להביא את המדינה לקידום אמיתי.
הבעיה שלי עם הבלוג של ישענר, ואולי גם עם מפלגת תפנית, היא לא כל כך נוראית. תפנית היא מפלגת הנהגה, כמו קדימה, היא מפלגה שמבוססת על מנהיג שיכול ולא על צוות (או נבחרת) מנצחת לא מציגה מספיק את סדר היום האמיתי. אדם אחד לא יכול להכתיב את סדר היום, כי אז מדובר בבחירות לא משמעותיות, ללא איזונים ובלמים ("אין דין, יש דיין") לא נוכל להגיע לסינתזה הדרושה, ערוב עמדות. ללא השיח אי אפשר להגיע לתוצאה הרצויה לעולם.
דמוקרטיה היא שיחות, כמו שאומר גיא, ומסביר מהי פוליטיקה פתוחה. הרעיון של שיתוף כמה שיותר אנשים בקבלת ההחלטות, כשאין לחץ זמן אמיתי, הוא רעיון נכון.
פוליטיקה פתוחה תהפוך אתרים כמו פוליטינט וויקיחדשות לשני אתרי החדשות המובילים במדינה ולא לאתר עם מאות מבקרים ביום בלבד, שאני חושב שרובם פוקדים את הבלוג שלי גם מדי יום. פוליטיקה פתוחה מאפשרת לא רק לכל שחקן להשתתף, אלא מחייבת כל שחקן להתייעץ ולהיות תחת ביקורת.
בכל מקרה, For our feature presentation, צולם אתמול בערב, וראוי להערצה, האם תוכלו לנחש מה אח שלי הקטן הולך לעשות עם גלידה, פבלובה וסירופ פירות יער? (אזהרה: לא מומלץ לאנשים עם תסביך אנאלי)
אני משתמש לא מאושר, כזה שבדכאון תמידי, כזה שמוריד את מצב הרוח של כולם.
מישהו מכיר את הבעיה, אגב?
אני מסתובב עם מפלצת הפלדה העונה לשם יונדאי אקסנט כבר יומיים. אני לא מצליח לחנות את הרכב בשום מקום, אני לא מצליח לסוע איתו; אני אשאיר אותו בחניה למטה ולא אזיז אותו עד שאני אצטרך לצאת מגבולות תל-אביב הריבונית. איך לעזאזל מישהו אמור להתנייד או לרצות להתנייד ברכב פרטי בגודל כזה? אין כלל מקומות חניה ואין כלל דרכים לזוז. אני ויתרתי על היציאה היום בגלל חניה, אני ויתרתי על ההרצאה באוניברסיטת תל-אביב בגלל חניה, גם בחניונים אין חניה. צריך לעשות משהו.
הדבר הראשון שצריך זה להעביר כמה שיותר אנשים (ובצחוק: שהם לא אני) לתחבורה ציבורית. תחבורה יעילה שמביאה אותך מנקודה לנקודה ופתוחה 24 שעות. בלי תחבורה אמיתית אני לא אוכל לוותר על הרכב במאה אחוזים, ואני מאמין שלוותר על הרכב אומר גם לחסוך אלפי שקלים בשנה ואולקוס מוקדם בגיל 30 בגלל חלקים שממאנים להגיע מגרמניה.
תחבורה ציבורית בחינם גם תקטין את תאונות הדרכים ותמנע את הנהיגה בשכרות. אין עוד תירוצים לגבי המחיר המופקע של מונית הביתה או למרחק של תחנת האוטובוס מהבר ומהבית. חינם ויעיל.
חינם ויעיל, האם זה אפשרי? מאין יבוא הכסף? האם מוצדק להעלות מיסוי על רכבים ועל דלק בכדי לאפשר תחבורה ציבורית חינם (כן) או האם מוצדק להקטין את הפרשות המדינה לאבנ"ר או לקרנית בעקבות הורדת מספר תאונות הדרכים? (כן) האם נחסוך בעלויות סלילת כבישים ובעלויות אחזקתם? (כן) והאם אזרחי ישראל יהיו מוכנים לשלם יותר מס הכנסה בעבור הפריוילגיה הזו? (כנראה שלא)
יש כמה דרכים לעשות זאת. אפשר גם לחסום את תל-אביב לכניסת רכבים פרטיים, כמו לא מעט ערים בחו"ל. אפשר להעלות את מחירי החניה בתל-אביב (שכן לאחוזת החוף יש שליטה בשוק) ואפשר למנוע את הנסיעה על ידי שיפור נתיבי התחבורה הציבוריים. אני רוצה להצליח לצאת מהבית ב12 בלילה ולהגיע לפאב באוטובוס, וגם לחזור באוטובוס, כשאני יודע שכך אני מבטיח את מקומי בין החיים למחרת. אני מעדיף לעשות זאת על ללכת ברגל (חלופה הגיונית אך לא מועדפת), לנהוג שיכור (חלופה לא הגיונית) או לתת לחבר לנהוג (והוא לא שתה?).
אני הרבה זמן מנסה להעביר בראש את הנושא של תחבורה ציבורית יעילה ובחינם. אני מקווה שנצליח לשכנע את "הבחירה הדמוקרטית" להכניס את העניין לסדר היום בכנסת הקרובה. עכשיו כשאני לא במרצ פתאום נראה לי יותר קל לנסות לקדם את הרעיונות, אני מרגיש יותר יד חפשית בנושאים כאלו ואני מאמין שאם אני אבוא עם יוזמה מגובשת מספיק אני אוכל לקדם אותה. בינתיים אני שמח שמחר יש מסיבה ממש ממש קרוב, במרחק הליכה מהבית, ושאת רוב היום אני מעביר ברגל.
ההודעות לעיתונות הן פסטיש של החדשות. כותבים את ההודעה לעיתונות, העיתון מאמץ והופך לכתבה. במקרה הטוב מוסיפים קרדיט. כמו ההודעות לעיתונות כך גם ראיונות עם כוכבים, מדורי רכילות, הכל מזויף. הזיוף הוא האקשן, מה שמבדיל בין פוליטיקה לטלנובלה רעה. הזיוף הזה הוא מה שמאפשר לאנשים להכנס למקצוע.
בעצם הדג נחש עשו את זה יותר טוב, הם שרו על החליפות, על הצורך של אנשי במצלמה. פוליטיקאים באים לאירוע רק כי יש באירוע מצלמות, והמצלמות לא יבואו בלי שהפוליטיקאים יהיו שם. האם זה ראוי? אני לא יודע, האם זה קורה? כן.
המשחק הזה, המשחק המתמיד של התקשורת, שהופכת באמת לתשקורת אם משחקים איתה מספיק, הוא לא משחק טבעי. אני יודע שמילים חריפות כאלו עלולות לפגוע ביחסים שלי עם התקשורת בעתיד ולקעקע כל נסיון פוליטי, אבל מצד שני ביקורת על התקשורת תקדם את מה שאני באמת חושב שחשוב - תקשורת עצמאית. תקשורת כזו תוביל למחשבה עצמאית ולא רק עצמונית.
טוב, אני הולך לנמנם עד הבוקר
הלוואי והייתי יכול לדבר על הכל, הלוואי והייתי מספיק נחוש כדי לכתוב על זה, אבל בינתיים אני כותב ברמזים, מקווה שיום אחד הקוראים יבינו רטרואקטיבית את העשן שפוזר שמנע מהם לראות. המובן מאילו כבר כאן, מה שלא עוד לא. בכל מקרה, לא היה לי יום קל היום. חוץ מעשרות מיילים מחברי מפלגה שהצרו על עזיבתי וכמה שיחות טלפון ממקורבים וח"כים התעסקתי בכמה שאלות משפטיות סבוכות. למדתי יחסית הרבה היום, והיום עוד צעיר.
הרכב עדיין במוסך, אני לא מאמין שהוא שם. אבל התווכחתי היום עם המוסך מספיק עד שהם שלחו רכב חליפי. מכאן מתחיל סיפור מעניין ששווה להחזיק בלוג רק בשבילו... התקשרה אלי "אתי" מאוויס וביקשה מספר פרטים על מנת לשחרר לי את הרכב (שהמוסך משלם עבורו) ובין היתר בקשה היא את מספר כרטיס האשראי שלי. סירבתי בתחילה. היא אמרה שלא ניתן לשלוח לי את הרכב למשרד ללא כרטיס אשראי; אחרי לא מעט ויכוחים הגענו להסכמה שהיא תשלח לי נהג עם חוזה, אני אעבור על החוזה ואם הוא לא מוצא חן בעיני היא תבטל את הרישום של כרטיס האשראי שלי.
השעה היתה 17:15, הרכב הגיע עם נהג, ואני מתחיל לקרוא את החוזה. פונט 6, צבע אפור בהיר קרוב במיוחד לצבע הדף, ועמוד A3 מלא. הנהג, שלא הבין מה אני עושה, שאל אותי מה אני עושה, והסברתי לו שאני קורא את החוזה. סעיף 5 של החוזה אסר עליי להכנס עם הרכב לאיזורי מלחמה, מהומות או המולה אזרחית, ואני תוהה האם מורשה, שאני מלמד בה, נחשבת כך? סעיף אחר בחוזה חייב אותי לנהוג רק בהתאם לחוק, זכרו סעיף זה טוב טוב.
לאחר כמחצית השעה וכאב עיניים קל, עברנו להסתכל על הפגמים ברכב כדי לבחון אותו בטרם אשכירו. זה פחות רלוונטי עד שהגיעה שאלתי: "והיכן האפוד הזוהר?". נענתי כי אין אפוד ברכב. הודעתי שאני מסרב לקחת את הרכב שכן נהיגה ללא האפוד מהווה הפרה של תנאי החוזה שלי ולכן אני לא מכוסה. הנהג לקח על עצמו את האחריות ללכת ולהביא אפוד מהחברה. אני ממש קרציה מגעילה לפעמים, אבל המוסך כל כך עצבנו אותי שהייתי צריך דמות אב להתעלל בה (ואולי אני קורא יותר מדי דלז).
אני אשמח אם חלק ממאות, אם לא אלפי, הקוראים של הבלוג יתגייסו ויעזרו לי בבחירות. יש משימות חשובות ואנשים להכניס לכנסת, אגב.
בינתיים, אני זז לכתוב קצת עבודה. יש לי את סוף השבוע לנסח את העבודה במשפט וכלכלה ולהתחיל ללמוד לבחינה.
התרוממות הרוח שליוותה את יוזמת ז'נבה אפשרה למפלגת מרצ לסיים את האיחוד עם תנועת שחר ולהקים את מפלגת יחד. מפלגת יחד כוננה בתחילת שנת 2004 ולראשותה נבחר נביא השלום, דר' יוסי ביילין. המפלגה החדשה עשתה ככל יכולתה לקדם את השלום: ארגנה כנסים, יצאה לרחובות, הפגישה בין ישראלים לפלשתינאים ואף שינתה את סדר היום. אולם, למצער, לא היתה מפלגה זו קובעת המדיניות אם כי אדם אחר, ראש הממשלה אריאל שרון. אותו ראש ממשלה בחר בדרך אחרת, שאינה דרך ההסכם - ההתנתקות. אותה התנתקות היתה הרעה הפחותה מהכיבוש והספיקה בדיוק לישראלים, היא סיפקה להם תירוץ למה לא לשאוף לשלום.
במקביל, ובחסות ההתנתקות המשיכה הממשלה בעוולותיה: תקציב למלחמה בעניים, מעצרים מנהליים, זיהום הסביבה, חיסולים, המשכת ההתנחלויות באיזור מעלה אדומים ובמתתיהו מזרח, אלימות כנגד מפגינים בבילעין וסלילת כביש חוצה ישראל. על כל אלו יחד, שהפכה בינתיים בחזרה למרצ, הבליגה. מרצ הלוחמנית עם סדר היום הברור - "האדם במרכז" הפכה למפלגת ז'נבה, וגרוע מכן, לעושי דברו של שרון. מרצ האימתנית, שעשתה יותר משדיברה, שליוותה את מאבקי הנכים, מאבקי הפועלים ומאבקיהם של אלו שלא מסוגלים לזעוק שכחה מהחברה הישראלית ועברה להתעסקות בסכסוך הישראלי פלשתיני.
אותה מורשת, אותה רצינו להנחיל, שללא הפסקת הכיבוש לא תשוקם החברה הישראלית, שבתה אותנו ולא איפשרה למרצ לצאת למען אלו שהממשלה והמדינה תקפה. אותם תושבי ואזרחי ישראל נאלצו לעמוד דום ולהמתין עד תום ההתנתקות, עד אישור התקציב, עד שיעבור זעם, עד שמרצ תפסיק לדבר על הסכסוך הישראלי-פלשתיני ותתחיל לדבר על החברה הישראלית.
אך אותם אוהדים לא יכלו לעשות כן. אותם פועלים שרואים כיצד מרצ, בשם ההתנתקות, תומכת בתקציב שמונע מהם את הפרנסה בכבוד; אותם מהגרים שבאו לישראל להשתלב בחברה הישראלית ולא מסוגלים להכניס את ידם בה נאלצו להתמודד עם השפלה ואי התאמה של המערכת. אותם שונים בחברה, שמרצ דגלה בשוויונם כל חייה, חזרו להיות אזרחים סוג ב' הסופגים כדורים ואף סופגים פיגועים מהימין הקיצוני.
לצערי הרב, מרצ של שנת 2006 אינה מדברת עוד על מאבקים אלו - היא נושאת דגל אחד ודגל אחד בלבד. הסכסוך הישראלי-פלשתיני אינו חשוב עבורי באותה המידה שחשוב לי לשקם את החברה הישראלית. חשוב לי לסיים את הסכסוך כי סכסוך מדיני-לאומי הוא דבר שאינו חלק ממשנתי, ואני מאמין שזכותו של כל אדם לחיות בתנאים הומניים ולא תחת משטר צבאי. אני מאמין שזכותו של כל אדם ללכת חופשי ברחוב, בין אם הוא בשכם או בתל-אביב. אני מאמין שאין מקום לכפות על אדם את רצון הרוב אלא אם הוא מזיק לאחרים בצורה בלתי סבירה. אני מאמין שמנהל תקין ושקיפות אמיתית היא דבר חשוב.
על כל הדברים האלו מרצ דיברה, אבל לא עשתה.
מצעה של מרצ הוא מהמצעים הנפלאים בעולם, סינתזה מושלמת בין ליברליזם לסוציאליזם. פיה ולבה שווים, אך לא כך ידיה.
בשנתיים האחרונות ניסיתי להשפיע על מרצ להעלות לסדר היום נושאים אחרים מהנושא המדיני. בכל פעם שניסינו לקדם יוזמה שאינה מדינית לא זכינו, לצערי, לאותה תמיכה שזוכה לה האג'נדה המדינית. בכל פעם שיצאנו למען מנהל תקין ושקיפות, אף אם הדבר רק היה בתוך המפלגה, נאלמה המפלגה ולא הסכימה לאפשר לנו במה פוליטית.
בלב קשה אני עוזב. לא את הבית, כי הבית חרב, לא את הספינה, כי היא טובעת, אלא את החברים שנותרים במפלגה. אותם אנשים נפלאים עם ברק בעיניים ממשיכים לעשות נפלאות בתחומים אשר מספקים אותם. לצערי, איני מוצא כל מקום במרצ לנושאים החשובים לי, ולחברה הישראלית, באמת.
אני עוזב למקום בו אני אוכל לממש את החזון שלי, בו אדם לא יפחד ללכת ברחוב - בין אם הוא עובד זר, פעיל פוליטי או ילד בדרכו לבית הספר, בו אדם ירגיש דמוקרט, מעצב סדר-יום אמיתי, בו יש לו את החופש לבחור את עתידו.
החל מיום זה, ה-24.01.2006 איני חבר מרצ יותר, אני מתפטר ממוסדותיה ומתפקידי הנגזרים. איני מעוניין לקבל כל תכתובת מהמפלגה ולא מגופים אשר להם מרצ מסרה את פרטי. איני מעוניין לקחת חלק בפעילותיה. אשמח לראות את חבריה עוזבים עמי, אל מקום בו יוכלו להשפיע, אל מקום בו סדר היום הוא מלא ולא חד-נושאי.
יהונתן קלינגר.
** מכתב זה הינו העתק מכתבי לירון שור שנשלח היום המכריז על התפטרותי ממרצ.
יהונתן: "לא, אולי כי גדלנו בחברה שבה המציאות מכתיבה אחרת, אבל אני חושב שכל אחד צריך לצאת לעבוד כדי להגשים את עצמו".
מרצה: "ומה למדנו מכך?"
יהונתן: "העבודה משחררת"
נהנתי ללכת היום ברגל. זה נותן לי זמן לשמוע את הפודקאסטים האהובים עליי ולהתעדכן במצב ברחוב. היה מזג אוויר מושלם, כזה שאפשר לשלם עבורו. קריר, רוחות נשבו ואני הלכתי עם מעיל ארוך. רק דבר אחד הסב לי אושר קטן. קמפיין הליכוד - קדימה לגבולות 67, עושה לך טוב להבין שכנראה גם מפלגת השלטון מכירה בצורך לחזרה לגבולות אלו. עושה פחות טוב לגלות שהקמפיין השלילי רק מביא יותר מצביעים לקדימה על חשבון העבודה.
אח שלי חזר היום מחוץ לארץ, לאחר טיול ארוך של כ-4 חודשים, זה גם חשוב לדעת.
בינתיים אני מנסה לחשוב איך אני אעביר את יום הולדתי. אני כנראה אערוך אותה בחווה בנגב. הבעיה היחידה תהיה לנייד את האנשים. כנראה שנצטרך לשכור אוטובוס ולהשאר שם לילה, יהיה כיף. אני פשוט לא יודע איך לשכנע את כולם לעזוב את המרכז ליומיים של שקט.
לעזאזל, עוד פחות משבועיים אני בן 27. 27 זה יותר קרוב לשלושים מאשר אי פעם הייתי. 27, עורך דין ורווק. למה?
אגב, אנחנו עוד בהתלבטות בנוגע לססמאת הקמפיין, אבל מה הדעות אומרות על "גראס, בוא נדבר על זה"? הרעיון הוא בעצם להסביר שזה חלק מהשיח. אני אשמח לתגובות...
יהונתן.
Prima Facia, נראה כי דרישתה של ממשלת ארצות הברית לעיין ביומני החיפוש הינה לגיטימית לחלוטין. הרי מה כבר יבדקו? את הרגלי הגלישה של גולשים וינסו לאתר גולשים שיכנסו לאתרים "חשודים" דרך מנועי החיפוש. לא מדובר בחיפוש אלים, חיפוש פולשני או מעקב בזמן אמת. רק "לאחר מעשה" יבדקו היומנים וכל מי שירמוז כי מעוניין הוא בפדופיליה יחקר והממשלה תחל במעקב אחריו, הלא כן? הרי לציבור הגולשים הכללי אין כלל מה לחשוש - אלו אינם מחפשים אתרי פדופיליה, אינם מתעסקים בסחר בתמונות עירום של קטינים וכלל לא יצופו ביומני החיפוש של הממשלה, הלא כן?
לעיתים לא רחוקות אני נתקל בבעיה זו. שאלת חשיבות הפרטיות - ובמיוחד אצל חפים מפשע, האם כלל יש להם צורך בפרטיות? האם טובת הציבור אינה חשובה יותר? דעתי המנומקת היא כי ה-זכות לפרטיות הינה נגזרת של כבוד האדם, וככזו היא אחת מזכויותיו הבלתי ניתנות להפקעה של האדם. הזכות לפרטיות נועדה במיוחד בכדי למנוע משלטון כוחני לנטר נסיונות לכפור בו, אולם היא גם מגיעה לאלו אשר אינם כלל דורשים בה. זכותו של אדם לפרטיות היא זכותו שלא להחשד ללא קיומה של עבירה. ההביאס קורפוס - אם אכן התקיים מעשה עוולה פדופילי בו נפגע קטין אזי למשטרה צריכה להיות את כל הסמכות לחקור את אשר קרה, וספק רב באם יהיה צורך ביומני החיפוש של גוגל כשבמרבית המקרים ניתן לזמן את יומני השיחות בין הקרבן לתוקף.
האם תפקידה של המשטרה לחפש את העבריינים אחד אחד? לחדור למחשביהם האישיים? ראשית על המשטרה (או כל רשות שלטונית מוסמכת) לחקור בעבירות אשר ישנם קרבנות שהתלוננו (או נפטרו) בעקבותיהם. לאחר מכן, על המשטרה לחקור פשעים באופן לא פולשני, ורק לבסוף, לאחר שמיצו את כל החלופות האחרות, יהיה מוצדק זה לפגוע בכבוד האדם ולחקור את יומני החיפוש. ללא כל תיאוריות קונספירטיביות, ללא כל רצון לבזות את רשויות החוק - פשוט תעזבו את האנשים עד שתהיה עבירה כלשהי. יכולים להיות מקרים בהם חיפושים תמימים לכאורה יצופו כחיפושי עוולה פדופיליים ללא כל כוונה (ולהפך), וחבל על אבדן כבודו וחירותו של אדם אך ורק לפי חיפוש זה.
לאחר קיומה של עבירה, ניתן יהיה לדבר על חשודים וחקירות. כך גם סברו עורכי הדין של גוגל כשהשיבו למשרד המשפטים האמריקאי: "איננו צד לתביעה משפטית זו". תשובתה של גוגל היא עניינית וממצה, ואני מקווה ומאמין שתעמוד בבית משפט בארצות הברית. כך גם בחן בית המשפט בארצות הברית בתיק Ashcroft v. American Civil Liberties Union המאוזכר. הבחינה היתה בחינה משפטית קלה, ולכן גם פסק הדין הקצר: האם ניתן להשיג את אותה התוצאה באמצעים פוגעניים פחות?
מרגע שנוסחה השאלה המשפטית, התוצאה כבר נכתבה. יש רק לבדוק את עובדות המקרה, ובמקרה זה אין עבירה; אין כל קרבן ולכן גם לא ברור אם ישנו עבריין. לגילוי פדופילים ישנה דרך יעילה יותר מאשר מעבר על יומני חיפוש; מה גם שמעבר על יומני החיפוש הינו יקר ביותר ומצריך משאבים כספיים רבים. כמו כן, חלופת ההשקעה בהתקנת "מלכודות פדופילים" בחדרי צ'ט או פורומים יכולות להיות יעילות פי כמה.
בינתיים, בכדי להגן על פרטיותי ועל פרטיות שאר הגולשים, הייתי ממליץ על מספר צעדים בכדי להמנע ממצבים שעלולים להביך:
1. ראשית, לעבוד עם דפדפן פתוח קוד, או לפחות לא עם מיקרוסופט אינטרנט אקספלורר. כמובן שבדפדפן פיירפוקס (המועדף עליי) ישנה אפשרות למחיקת קוקיות בסוף כל Session כך שמידע פרטי על הגולש אינו יכול להמשך מהמחשב ולהצטלב עם מידע אחר עליו מאותו אתר או אתרים אחרים. באותה מידה לשועל האש ישנה אפשרות לחסום קוקיות כלל מאתרים מסויימים - חלופה שהייתי ממליץ עליה.
2. בכדי למנוע מזודנות (malware) להשתלט על המחשב ולחשוף את הגולש לאתרי פורנוגרפיה קשה ופדופיליה שיפתחו לפתע ללא כל קשר לפעולותיו\ה, הייתי מתקין חוסם פרסומות (ולא רק קופצות) ונמנע מפתיחת קבצים לא מזוהים ולחיצה על "אשר" על כל חלון שקופץ. כמובן שהמלצה זו היא המלצה כללית לגלישה ברשת.
3. העניין תיאורטי לחלוטין, אולם ניתן לפנות לאתרים ישראלים במסגרת חוק הגנת הפרטיות ולבקש לעיין במידע שנאסף במחשבים לפי שם המשתמש במסגרת זכות העיון הקבועה בחוק: לכל אדם זכות לקרוא את הרשום עליו במאגר המידע, זכות זו תחול הן לגבי קוקיות והן לגבי מידע אחר. איני משוכנע כי עיון כזה ינתן, אך אני מאמין שבעתירה פוטנציאלית ישנו סיכוי רב לחייב את ספק השירות לחשוף במסגרת החוק את כל המידע המצוי אצלו על משתמש ספציפי.
4. בעת גלישה לאתרים שאמינותם מוטלת בספק מומלץ להשתמש בפרוקסי אנונימי מחו"ל שיחסום את האפשרות למעקב.
והדבר החשוב ביותר הוא להמנע מפעילות עבריינית ברשת.
** המידע המובא לעיל אינו ייעוץ משפטי ואינו מהווה תחליף להתייעצות עם עורך דין.
שמחתי שרומן ברונפמן עוזר לי במאבק, זה מראה מחויבות אמיתית של חבר כנסת למטרה נכונה. אני מקווה רק שיהיה לו קל להכנס לכנסת, אני בהחלט רוצה אותו שם ומקווה שלא רק אני אלא גם עוד 80,000 מצביעים.
היה עצוב לי שאגודת הסטודנטים כל כך מסתייגת מהעזרה שלהם. בסך הכל מדובר במאבק לגיטימי, ולא כל מי שנאבק ללגליזציה הוא צרכן סמים. יש אנשים אחרים. חוץ מהמאבק (החתרני) למען חופש הפרט, צריך לזכור שהמאבק ללגליזציה הוא מאבק לגיטימי שמיועד להכניס את הכסף שעד היום מתגלגל ב"שחור" למחזור העסקים הרגיל. כמובן שמס יוטל וכן יסופקו מקומות תעסוקה, חקלאות ועוד. אנחנו צריכים להסתכל על התמונה הגדולה.
הסטודנטים באגודה מתנהגים יותר כמו זקנים בני 70 שלא מוכנים לשמוע על ההתהוללות של הצעירים, וגם זה חבל לי.
עוד דבר הוא שפורסמתי היום קצת באתר נארג', בעמוד הראשי לאורך כל היום. אולי יצא מזה סוף סוף משהו אמיתי (אני עדיין פנוי).
בכל מקרה, הרכב שלי שבק חיים היום, אז חזרתי לתחבורה ציבורית לזמן מה עד שהוא יסתדר. רכב זה לא מחשב, אי אפשר לפרמט או לעשות ריסטרט כל פעם שהוא מתקלקל.
עכשיו אני בבית, אחרי מסע לא קצר, קצת לימודים, קצת ללמד את התלמידים שלי על מה זה הומניזם ולמה הוא חייב להיות סוציאליסטי וקצת קריאה. אני שמח שמחר בבוקר אני לוקח אוטובוס, זה מאפשר לי לקרוא עוד בבוקר. אני בכלל שמח לקרוא יותר.
עדכון 21:57: מרצ הוסיפה למצע שלה פרק בנוגע לאי הפללת משתמשי סמים קלים, ח"כ ברונפמן שואל למה עד היום הם לא עשו משהו (ואני חושב שאני איתו בנושא לאור סכסוך שהיה עם יוסי ביילין בזמנו שהיה קשור לכך שמישהו שכן עישן בפעילות הוזמן לשיחת _הבהרה_ אצלו במשרד)
כבר שבוע שאני עובד על תכנית שהיתה תכנית מגירה שלי. לפני שנה העלתי במועצת אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב הצעה שאומרת (בקצרה) "אגודת הסטודנטים רואה בעין יפה את הלגליזציה של סמים קלים ובכללם מריחואנה" ; ההצעה נפלה כי היא לא עלתה לסדר. עשיתי טעות ושלחתי אותה מספר ימים מאוחר מדי. בכל מקרה, בגלל מאבק הסטודנטים על שכר הלימוד ובגלל המאבק נגד דיונון נגנז הרעיון, שכל מטרתו היתה לקבל כותרת קטנה ולעורר מודעות. לפני שבועיים נבחרה מועצה חדשה לאגודה. אני, כמובן, לא הייתי שם כי עברתי ללמוד במרכז הבינתחומי, אולם נכנס שגיא גלאור, מי שמכנה עצמו "יושב ראש תא עלה ירוק". בעזרתו של יואב לרמן החלטנו להעלות את ההצעה מחדש, הפעם עם שיניים.
לפני שבוע ישבתי עם יואב והעלנו הצעת תקציב בנוסף להצעת ההחלטה, כך שהאגודה תממן את קמפיין הלגליזציה במסגרת תקציב מאבקים סטודנטיאליים שקיים באגודה (כ-15,000 ש"ח בשנה), ביקשנו את כל ה15,000, אני בספק אם נקבל. היום עולה לסדר ההצעה של שגיא ויצביעו עליה. אני מקווה שחברי מרצ יתמכו בנושא, במיוחד כי בישיבת הנהגת הצעירים האחרונה נקבע ש:
צעירי מרצ-יחד יובילו שינוי במצע המפלגה בנושא השימוש בסמים קלים. ע"פ ההצעה, צעירי מרצ-יחד יערכו דיון ציבורי בנושא האפשרות של לגליזציה או דה-קרימינליזציה של מריחואנה וחשיש, לקראת אפשרות של נקיטת פעולה בנושא. ההצעה עברה ברוב של 7 תומכים, 3 מתנגדים ונמנע אחד. ההנהגה הקימה צוות שירכז את הטיפול בנושא.
למרצ יש 14 נציגים במועצה, מתוך 75. צעירי מרצ יהיו מחויבים להצביע, למרות שאני בספק. דיברתי אתמול עם אורי זכי, יו"ר הצעירים, פרט לכך שאני לא מחבריו הטובים ביותר, אנחנו מצליחים לשמור על רמה של קולגיאליות מסוימת, הוא נשמע הססן. היום דיברתי גם עם מיכל גורל, יו"ר התא בתל-אביב, והיא התנגדה נחרצות. אני חייב לציין, שאם ישנה התנגדות כל כך חריפה זה רק מסיבה אחת. מרצ חברה בקואליציה של אגודת הסטודנטים, אותה קואליציה לא ממש נלהבת מלאשר את הסיפור. אם אורי באמת ידאג שהצירים יצביעו בעד, אז הוא יראה שהוא יותר אידיאולוגי מחובב כסאות.
לברונפמן יש גם שני נציגים במועצה, אנחנו נדאג שהם גם יצביעו בעד, וכך גם שגיא גלאור. נקווה שאולי יווצר מצב שנוכל להגיע ל38 המיוחלים, למרות שאני בספק רב. ההצבעות באגודה לא הכי אידיאולוגיות.
בכל מקרה, אני כבר כתבתי חלק ניכר מההודעה לעיתונות, אבל אני עוד לא מוציא אותה. בעוד חצי שעה אני נפגש עם ידיעות. אם יש להם עניין באייטם והם נותנים בלעדיות, אז אני לא אתחיל עם כל הפיאסקו של היחצנות, אלא אשאר איתם - בסך הכל, מדובר בידיעות אחרונות. אבל השאלה היא, האם כשאני כותב את זה בבלוג, זה לא באמת "בלעדיות לידיעות", עדיין נראית לי משעשעת.
בכל מקרה, אני בבית דין לעבודה היום מ 17:00 בדיון על זכויות עובדים, אני מקווה שאני אצליח להגיע לישיבה ב18:30 כדי לעזור. אם אתם קוראים את זה ואתם במקרה גם סטודנטים באוניברסיטת ת"א, זה יהיה מאוד חשוב אם תוכלו לבוא ולהראות תמיכה בלגליזציה. הישיבה בבניין מקסיקו, חדר 206א.
אני לא יודע למה, אבל הפוסט הזה הרגיש הרבה יותר אישי מהפוסטים האחרים שכתבתי השבוע עד כי כך שאני מרגיש צורך לחתום עליו.
יהונתן.
עדכון 14:44 - הודעה לעיתונות פורסמה בויקיחדשות
כך נראתה חלק מההודעה שהופצה בקיבוצים על ידי הרכז הפוליטי של הקיבוץ הארצי, רועי פלד:
אני מאמין שזו הרשימה הטובה ביותר שיכלה לצאת הערב מהועידה. מעבר להיותה רשימה טובה למרצ-יח"ד, אני חושב שברור לכולנו שעם שני חברים בחמשת המקומות הראשונים, איש לא יוכל להעלות שאלות בדבר מחויבותה של מרצ לקיבוץ הארצי. אני מאמין שחשוב להציג נושא זה גם בקיבוצים ואני מקווה שהוא יעזור לחזק את המחויבות ההדדית גם של חברינו בקיבוצים למרצ.
מחויבות של מרצ לקיבוץ הארצי? לא אמור להיות ההפך?
אותו דבר גם עם יוזמת ז'נבה, שמחזיקה שני ח"כים פוטנציאליים: יוסי ביילין וצביה גרינפלד.
נשארו בעצם שני ח"כים אידיאולוגים, רן כהן וזהבה גלאון. רן במקום השלישי (ששווה לראשון) וזהבה ברביעי. ואני לא יודע אם בכלל שווה לעזור למפלגה. כואב לי לראות איך הפכה מפלגת סדר היום האזרחי והצדק החלוקתי למפלגת ז'נבה והקיבוץ הארצי. כואב לי שאילן נבחר למקום 8 הלא ריאלי בעליל.
שמעתי היום שמועה זדונית שהסקרים של השבוע יציגו את קדימה עם 52 מנדטים, מה שיותיר את העבודה עם 12 והליכוד עם מספר דומה. במצב כזה קשה לי לראות דמוקרטיה ישראלית מתקיימת. קשה מאוד. יותר קשה לי לראות מקום להכנסת סדר יום אזרחי. מרצ יצאה עם ססמא: "ישראל יוצאת לאזרחות", בלי להבין את המשמעות של הנושא; רוב האנשים לא מבינים מה זה "ישראל יוצאת לאזרחות", ומה לא אזרחי בה.
התשובה היא שישראל היא נתינית, ולא אזרחית. לכן אנשים כמו ישענר זאף יכולים להתבטא כשם שהם מתבטאים. לציבור לא איכפת. הציבור רוצה מנהיג חזק. לכזה ציבור אין תקווה אלא היאוש. ייאוש של הציבור יוביל סוף סוף למודעות. זה מה שביבי ניסה לעורר... או שלא.
אני לא יודע מה עובר עליי. אני עוד חושב מה לעשות ולאן להמשיך. אני לא מאמין שיש עתיד למרצ, במיוחד לא כמפלגה סוציאליסטית שדוגלת בהומניזם.
ואני שואל, האם האסון שנמנע הוא לא ההופעה?
בזמני היו אסונות אידיאולוגיים, אסון ערד וכו', היום? הופעות בקניונים.
מפרסום קודם של ה-FDA, מאוגוסט 2004, עולה כי גם מאותן 10% התרופות שמצליחות לעבור את שלב הניסויים הראשון בבני-אדם, פחות ממחציתן מגיעות למדפים בבתי-המרקחת. במילים אחרות, מתוך 100 תרופות שנוסו בהצלחה בבעלי-חיים, רק 4 נמצאות "כשירות" לבני-אדם. ובשורה התחתונה המכרעת אנחנו מתבשרים גם שתופעות לוואי מתרופות הן הסיבה הרביעית לתמותת בני-אדם.
נכון, תשעים אחוז מהתרופות אינן יעילות נגד מחלות בני אדם ועשויות לגרום יותר נזק מתועלת. תשעים אחוז מהתרופות שנבדקות על בעלי חיים בסבל וייסורים לא מגיעות בכלל למדף, ומאלו שמגיעות למדף חלק ניכר אינו רלוונטי. אולם, מכאן ועד לפתרון המוצע על ידי רפואה יש מרחק דורות. לטענתה, יש לבצע ניסויים מבוקרים בבני אדם.
טכנולוגיית ה"טוקסיקו-ג'נומיקס", שמבוססת על תרביות תאים אנושיים שמדמים את כל מערכות גוף האדם, ושדרכם ניתן לבדוק יעילות ורעילות של תרופות, ושיטת ה"מיקרו-דוסינג" שמתפרסמת במדריך החדש של ה-FDA, אשר נבדקת ישירות בבני-אדם ואינה כרוכה בסיכונים בשל המינונים הזעירים אותם מחדירים לנבדקים. שתי השיטות החדשות האלה אמנם מומלצות ע"י ה-FDA, אבל הן נעצרות דווקא אצל חברות התרופות בגלל שיקולים כלכליים פרופר.
הרעיון של ניסויים בבני אדם אינו קוסם לי כלל וכלל. אם יש משהו יותר גרוע מניסויים בבעלי חיים אלו הם ניסויים בבני אדם. ניסוי כשמו הוא, הוא מנסה את האפשרות של מתן פתרון. האם מבין הניסויים שיבוצעו בבני אדם העלות לא תהיה גדולה מהתועלת?
בתור צמחוני אני מסכים שכל סבל שנגרם לכל יצור חי הוא פסול (אך לא מיותר). מסבל פסול קשה להתקיים. איני צורך מוצרים מן החי, איני לובש עור, איני אוכל בעלי חיים ואיני מוכן לסבול התעללות והתאכזרות לבעלי חיים באשר הם (בין אם הם על צלחתם של חבריי לשולחן או אם הם הולכים ברחוב). אולם, אני מכיר ביתרון (הלא כלכלי) של ניסויים בבעלי חיים. אני מכיר בצרכים מסוימים שלא ניתן להחליף. לא אשתמש בשמפו שנוסה על בעלי חיים בעיקר כי מדובר בניסוי פסול, אסתטי גרידא , ולא בניסוי נחוץ. אולם לגבי תרופות שעשויות להציל חיים של אחרים? האם לא ראוי לבדוק עד כמה החלופה של ניסויים בבני אדם יעילה יותר או פחות מאשר להתחיל עם טענות דמגוגיות כאלו? מינון נמוך מדי או גבוה מדי של תרופה עלולה להרוג לא מעט בני אדם שאנו מסוגלים להציל בדרכים אחרות. אני בכלל מעדיף שלא ימותו יצורים, אבל אם כבר למות, אז אולי לא ראוי לנסות את התרופה קודם במיקרואורגניזמים ואז על בעלי חיים.
כמובן שאני לא מצדיק את ההתעללות שעוברים בעלי החיים בשביל הניסויים. אף אחד לא היה מקבל ניסויים מסוג זה על בני אדם, אף אחד. ביחד עם הומניזציה של הניסויים צריך לבחון האם באמת כולם נחוצים; אבל האם אנחנו באמת רוצים לוותר על התפחות החברה?
לא מדובר באכילת בעלי חיים, שהיא מיותרת בעליל ולא נחוצה להתקיימות, לא מדובר בלבישת עורם לעניינים אסתטיים, לא מדובר בקרבות כלבים למען הנאה בלבד, מדובר בחיים שיכולים להנצל, לא רק חיי בני אדם אלא גם חיי בעלי חיים אם התרופות ימצאו יעילות.
צריך רפורמה בניסויים, פשוט לא את הרפורמה של ענת רפואה.
האם פסק הדין שניתן קובע שעל כל עוולה\עבירה שתתרחש באינטרנט יהיה ניתן לשפוט בכל מקום בעולם? במפורש לא. ראשית, ההחלטה בערעור בארצות הברית היתה במסגרת הליך של צו הצהרתי מצד יאהו! כי ההחלטה השיפוטית שניתנה בצרפת אינה תקפה. למען ההגינות, הליגה נגד גזענות בצרפת, אותה התובעת בתביעה המקורית, הבהירה כי לא מתכננת היא להשתמש בסעד האכיפה כנגד יאהו! ארצות הברית, וכי יאהו! כבר ביצעה את השינויים לפי רצונה; אולם יאהו! טענה כי אין מדובר בשינויים בהתאם לפסיקה, אלא בשינויים כללים במדיניות האתר. לכן, בחנו השופטים היכן נוצרות הזיקות לקניית סמכות שיפוט על הנתבעות (הליגה מצרפת וארגון זכויות יהודים).
כמעט ברור שלפי דיני המקום ניתן יהיה לתבוע נתבע באיזור מגוריו, כך העניין גם בישראל וכך העניין, כנראה, ברוב העולם המודרני. לעומת זאת, השאלה הקשה היא האם חשוף ישראלי כלשהו לתביעות על מעשים שבישראל אינם עבירות\עוולות, אולם במדינות אחרות הן כן? לשאלה זו אין תשובה גורפת, ונדמה כי הצורך לשינוי המדיניות בנושא הוא ממשי ביותר. אני לא משוכע כי דין אחד לכל אתרי העולם הוא דבר מוצלח, אולם הוא עדיף על אפשרות של סתירת דינים.
איני בטוח שסין תסכים לשנות את מדיניות חופש הביטוי שלה כשם שאיני בטוח שארצות הברית תרצה לשנות את מדיניותיה בנוגע להערות גזעניות. אולם, צריך למצוא שביל זהב כלשהו שיאפשר הן ודאות לגבי סמכות שיפוט והן ודאות לגבי החוק החל על הנושא. איני ממליץ כעת לכל בעל אתר מסחר קטן להוועץ בעורך דין בטרם יעלה מוצרים רגילים לאתרו שכן הם נוגדים את חוקי הגנת הצרכן הניו-גינאים, אולם יש לנקוט משנה זהירות בנושאים שעלולים להיות שערורייתיים. ברור שאתר שרוצה לנהל מסחר עם תושבי מדינה מסוימת יאלץ לציית לחוקיה, ואולי אף להקים חברה מקומית. אך אדם שרק מעלה אתר, מהו הדין?
הדין הישראלי אינו מעניינינו, כי ברור שאתר ישראלי כפוף לדין הישראלי אם מאוחסן הוא בישראל, בעליו רשומים בישראל ופועל הוא בשפה העברית (או כל מבחן חלקי שבנושא), אולם, מה יהיה עם מקרים אחרים? מספר פסקי דין ממדינות זרות החילו את סמכות השיפוט ואף הקנו פיצויים, אולם במקרים אלו דובר בעיקר על תביעות לשון הרע. ככלל, הייתי ממליץ לא להפיץ לשון רע, אולם מה יש לעשות במקרים שאינם של לשון הרע? התשובה לכך עוד פתוחה.
דרושה לדעתי רפורמה מקיפה שאולי תעוגן באמנה לאומית לעניין עוולות אזרחיות באינטרנט שתקבע את השתתפות המדינות וסמכויות השיפוט ברשת. ללא אמנה כזו הגולשים יוותרו במצב מתמד של חוסר ודאות וחשופים בצורה מתמדת לתביעות אזרחיות או פליליות.
** האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי.
אף פעם לא חשבתי שאני אתמיד במשהו, פרט לנשימה, מעבר למספר שנים. והנה, אני, עדיין מנגן.
ברטרוספקטיבה, השירים שכתבתי לפני 10 שנים היו מולחנים בצורה קלישאתית. מקורית, אבל קלישאתית. הכל נשמע כמו רוק טחון היטב שהיום לא הייתי עושה.
ואז נזכרתי שאני לא רק מתעסק במוזיקה יותר מעשר שנים, אלא גם בפוליטיקה. ב1995 כשרבין נרצח הייתי פעיל בנוער שלום עכשיו. ב1996 עזרתי בבחירות ביבי:פרס לצד הנכון, לצד שהפסיד. ב1996 בכיתי כשהוא ניצח; ב1999 בכיתי מאושר כשברק ניצח. זו בעצם הבעיה שלי עם אנשים כמו ישענר זאף, שמאסו בפוליטיקה כל כך עד שהם רוצים לוותר עליה. עליית דיקטטורה נאורה היא לא דבר מומלץ. ישענר קורא לעצמו "מהפכן"; ומה הוא בעצם מהפכן? מהפכן הוא אחד משנים. או האדם שרוצה לתפוס את השלטון בכח או האדם שרוצה לשנות את התודעה הקולקטיבית ולהביא לשינוי בדעת הקהל. זוהי בעצם האבחנה בין מהפכן להפיכן. ישענר רוצה להשתלט על השלטון במדינת ישראל. הוא מאס בשחיתות. מתוך הבלוג שלו הוא אומר כי:
כשאנחנו מדברים על כינון חוקה אנחנו מדברים על שני דברים. קודם כל לעשות סדר בשלטון בישראל. אנחנו קוראים לשינוי טכני של שיטת הממשל, לשיטה שתאפשר יכולת למשול. כיום בישראל יש קושי גדול להעביר הכרעות היסטוריות, לא נעשית עבודת מטה יסודית וארוכת-טווח, וכמובן השחיתות פושעת. התיקון לכך הוא לעבור לשלטון נשיאותי, שבו הכוח מרוכז יותר אצל השולטים.
ומספר פוסטים אחר כך הוא קורא לדיקטטורה. האם זו שיטת הממשל שמפלגת תפנית מדברת עליה? יש לא מעט יוזמות לשינוי שיטת הממשל בישראל. היוזמה של המרכז הישראלי להעצמת האזרח, לדוגמא, קוראת להעצמת האזרח, השמתו במרכז וחינוך לדמוקרטיה. זה סוג של שינוי אמיתי, שינוי שנוצר על ידי השפעה, שינוי של מהפכה ולא של הפיכה.
אם מפלגת תפנית כל כך רוצה לבצע הפיכה בשיטת הממשל בישראל, עדיף לה לפנות לקהל אחר, קהל שבוי שמוכן לנקוט בפעולות אלימות.
כמו עם המוזיקה שלי, שאני מעביר אט אט את המסר ומנסה לסחוף (לא עם שירתי הנוראית) את המאזינים לכיוון אחר, שמסביר מה מיוחד כל כך ברגע הנכון, כך גם עם הפוליטיקה. אני מאמין שלא צריך הפיכה, צריך מהפכה. המהפכה תבוא מלמטה, כמו מהפכה פרולטרית אמיתית. צריך להשתלט על הסוכנים המשניים, לא השתלטות אלימה, לא בכח, אלא על ידי חינוך. אולי, אם יהיו מספיק אנשים טובים במקומות חשובים במדינה, כאלו שאיכפת להם, לא נצטרך לבצע מהפכה של ממש, אלא רק שינוים אינקרימנטליים. אם לא, אז לכנשבחר לכנסת נצליח להביא את השינוי באמצעות חקיקה.
לקחתי את הגיטרה הקלאסית שלי והתחלתי לנגן את השיר. עם גשר שמעלה את כל הסולם הצלחתי להשיג את התו והסאונד המדויק. הצליל הספרדי שמלווה פסנתר פתוח מסתירים בצורה טובה את העובדה שאני לא יודע לשיר. העובדה שהשיר גם לא ארוך במיוחד מכפה על הרבה כשלים. את הפסנתר הקלטתי בטייק חמישי, את הגיטרה ברביעי ואת השירה לא הצלחתי להביא לשלמות. לקחתי פשוט את הטייק הכי פחות רע וקימפרסתי אותו.
כל ההקלטה, אגב, נעשתה על תוכנת קוד פתוח, ויותר מזה - בניגוד לתוכנות הקנייניות שצריך להקדיש להם כל כך הרבה משאבים, זו פשוט עבדה כשרוב התוכנות הרגילות רצות ברקע על המחשב זונה שלי (פנטיום 3 800 מה"צ, 256 זכרון) שזה בכלל מדהים.
אני לא מחבב דיבורים על משמעות של שירים לפני שעוברים 10 שנים מאז שכתבו אותם ויש היסטוריה שקשורה לעניין, אז אני אסביר את השיר לדרישות הקהל.
דיר באללק שלא מורידים את הקובץ לפחות 50 פעמים. אני יודע בדיוק מי וכמה, ומי שלא יוריד יקבל על הראש.
ישראל כיום היא דמוקרטורה, היא דמוקרטיה פורמאלית אך ללא זכויות אזרח. אין חוקה, יש חוקי יסוד, אין זכויות אדם, יש צווי אלוף וצווי ממונה על מנהל האוכלוסין. הרשות המבצעת מחזיקה בכל מקרה יותר מדי כח ובכל מקרה הרשות השופטת קורסת תחת עומס העתירות נגד הממשל. מבקר המדינה מוציא דוחות על שחיתות, ומר זאף הנכבד אומר שזה בגלל הדמוקרטיה?
אומר זאף כי:
לא צריך לפחד יותר מדי מהמילה דיקטטורה, ולא צריך לקדש יותר מדי את המילה דמוקרטיה. אלה הן רק שיטות טכניות לממשל. תיאורטית, הרוע יכול לבוא בלבוש דמוקרטי, כפי שאנחנו כבר למדנו. למשל, אם פתאום רוב העם יחליט לעשות מעשה לא מוסרי כמו לגרש את הערבים מיהודה ושומרון. ובצורה דומה, הטוב יכול לבוא בלבוש דיקטטורי.
זאף, כנראה שלא מבין מספיק בדמוקרטיה, שכן זכויות המיעוט וזכויות הפרט הן חלק אינהרנטי מהדמוקרטיה. וכשמתרחשים מהלכים דמוקרטיים כמו התחדשות דורות במפלגות, שמצד אחד מאשימים אותם בעסקנות ובצד השני קוראים לאחרים "פלנגות מאפריקה" , זה המימוש של הדמוקרטיה, היכולת של כל אחד להצליח, אותו משה כחלון - "הילד מגבעת אולגה" הראה לכולנו שהיופי בדמוקרטיה הוא להיות זה שמנצח. הכללים ברורים ואסור לשנות אותם. ברור שמצביעיו לא ציפו לכך שהוא יגיע ראשון, אלא הצביעו לו כדי לחסל אחרים, אבל מי שמצביע יודע את כוח הצבעתו.
הדמוקרטיה היא נפלאה, היא מאפשרת כללי משחק ידועים מראש, וכל מי שמפר את הכללים לא ראוי לשחק בה. הדיקטטורה נטולת כללים, והכל לגיטימי, כולל הפיכות צבאיות.
הדמוקרטיה מוכיחה את עצמה שוב ושוב על ידי כך שהיא מביאה אוכלוסיות איכותיות עם רצון להשפיע, בעוד שהדמוקרטורה רק משחיתה ומנסה לקרב לצלחת. ישראל עדיין דמוקרטורה, אבל עדיף דמוקרטורה על דיקטטורה ועדיף דמוקרטיה על דמוקרטורה. בשביל להפוך את ישראל לדמוקרטיה צריך כוחות צעירים, חדשניים ובעלי הבנה הומניסטית. בלי ההומניזם אין כל ערך לדמוקרטיה. ההומניזם הוא שמוליד את כללי המשחק. הדמוקרטיה היא אמצעי להגשים את ההומניזם. אם היתה דרך יותר הומניסטית מדמוקרטיה הייתי בוחר בה, אך בינתיים אין. דיקטטורה אינה הומניסטית כיוון שאינה מאפשרת לפרט להתבטא בצורה חפשית ולעשות את רצונו. דמוקרטורה אינה הומניסטית כי היא משחיתה את הציבור.
הבעיה בישראל, שוב, היא שלאנשים אין מושג מה אומרות המילים "שלטון החוק". בשבוע הבא אני אצא בוקר אחד לצלם ברחוב הפרות חוק שנראות לנו לגיטימיות כל יום. שלטים מודבקים על רכוש פרטי, גרפיטי, אנשים חוצים באדום, זנות, הימורים, נסיעה במהירות מופרזת, הכאת ילדים, אונס בתשלום, התעללות בבעלי חיים, הלעטת אווזים, אלימות מילולית, אלימות פיזית, כל הדברים האלו נצפים יום יום, והאדישות לכך באה גם מרשויות החוק. אם הרשויות היו אוכפות את החוק אז העבריינים היו פחות מרוצים, אולם היה כאן כבוד לחוק. כבוד לחוק אומר, אגב, גם שלמשטרה אסור להשתמש באלימות ואסור לה לחקור חקירה לא הוגנת. אסור למשטרה להטפל לאזרח.
אבל מי צריך להטפל לאזרח כדי לגלות פשע? בואו בלילה לרחוב בן אביגדור, למתחם הבורסה, לתחנה המרכזית, ותעצרו את בתי ההימורים. כולם יודעים שהם שם, אבל אתם נמנעים מלעשות דבר.
האם זה שלטון חוק?
אם במדינת ישראל לא סוגרים בתי הימורים, למה שיטפלו באלימות משטרתית או בשחיתות שלטונית?
בעצם בישראל אין דמוקרטיה. כי מרכזי המפלגות משתחתים לאט לאט, וכשדם חדש זורם פנימה ומנסה לעשות את שעושה דור הותיקים הוא נראה פוחז. פריצקי הודח בזמנו משינוי כי ניסו לעשות לו תרגיל מסריח ולא הצליחו, ועם כל הכבוד, רחמי אליו. לעומת זאת, כשלוונטל הצליח (סוף סוף) להפיל את האוליגרכיה בשינוי, אז הוא נחשב מורד ועסקן קטן, או איך רשף חן קרא לו, ילד מגלומן מת"א. לוונטל אולי ילד מגלומן, אבל הוא ילד מגלומן שעושה. קל לי יותר להזדהות איתו מאשר כל אחד אחר, ואם ברונפמן היה מקשיב לעצתי, הוא היה מתאחד דווקא עם אנשי שינוי שמכירים בסדר יום אזרחי כמו לוונטל.
קונסטלציה של ברונפמן-גולדנבלט-לוונטל-גלאון-גילאון היתה מבחינתי המפלגה המושלמת, מפלגה שבאמת שמה את האדם במרכז, ולא את מרכז (המפלגה) באדם, מפלגה עם סדר יום אזרחי, כזו שיכולה לומר משהו אמיתי.
אבל זה לא יקרה, זהבה אמנם תובס בשבוע הבא, כנראה, על ידי עסקני ביילין והאישה הראשונה במרצ תהיה צביה גרינפלד, אילן גילאון, לצערי, לא יהיה בחמישיה הראשונה אלא שאול אריאלי, ואין מקום לתקווה כזו.
אין, ובאמת שלצערי, מפלגה הגונה שאני יכול להזדהות עימה כיום. מרצ הפכה להיות מפלגת מיעוט, במיוחד עם הססמאות שמקקינות אותה עוד יותר מאשר מה שהיתה פעם, שינוי הוכיחה שחברי הכנסת שלה לא ראויים, הליכוד הוא מעוז העסקנות. אולי בעצם כן עדיף להצביע למפלגה עם אידיאולוגיה, אפילו כשאתה לא מסכים איתה, מאשר לא להצביע כלל?
אתם יודעים מה, אולי צריך לקום ולהקים מפלגה שאפשר להצביע לה. אפילו אם המרחק האידיאולוגי גדול מדי. יש לי כבר משימה לשבוע הבא. אחרי הפריימריס במרצ נתחיל לדבר.
אבל זו סתם האג'נדה המפגרת שלי, שאני רוצה לקדם צעירים.
אני מת להרים כבר מפלגה של צעירים, כזו שתראה בעצם שיש לנו מה להגיד, שלחלק מהאנשים נמאס להתקרב לגיל שלושים ועדיין לחיות על חשבון ההורים. אני רוצה להרים מפלגה כזו שתוכל לומר "אנחנו כאן". הבעיה היא שהזקנים לא כל כך ממהרים ללכת. הם מעדיפים לצאת נגד השינוי. העובדה היא שאפילו במרצ, שנתפסת כמפלגה יחסית צעירה, חברי הכנסת עומדים על גיל ממוצע של מעל ל- 50. אין מפלגה צעירה אמיתית, אין לי ולחברי ייצוג. אין לנו מה לחפש שם.
המהפכה הפרוורטית מתקרבת, היא תבוא והיא תראה שיש לנו מה לעשות, שיש אפשרות לצעירים להרים אג'נדה.
את לוונטל הכרתי בלימודי, הוא בחור חביב, לא דומה לדעותי, אבל דומה מספיק לאופי שאני רוצה בתור חבר כנסת. חבל לי ששינוי הובילו מהלך כזה, אני מקווה שאחרי הפריימריז במרצ לא יעשו אותו דבר. למרות שזה יכול עוד לקרות.
הרעיון של למצוא אנשים איכותיים, כאלו שאיכפת להם, הוא חשוב. אני מעדיף מישהו שיש לו אג'נדה ששונה משלי אבל שיש לו אידיאולוגיה על אחד שאין לו. לכן אני מעדיף לפעמים לעזור גם לאנשים שלא ממש תומכים בדרך השמאל. יש שני כלל חשוב אולם לתמיכה שלי האמונה בשלטון החוק . בלי אמונה בכזה אין על מה לדבר.
אגב, לדעתי הלא משפטית, אם חברי שינוי אכן יפרשו, יש ללוונטל עילה נזיקית לתובע מהם את כספי מימון המפלגות על פי עילה נזיקית, והייתי שמח אם הייתי יכול לייצג אותו בכזו תביעה.
מצד שני, נחזור לנושא. אמש ישבתי לסייע לחָבֵר לחֵבֶּר את אחת מהעבודות הסמסטריאליות שלו. בכדי לשמור על המשך עתידו האקדמי ובכדי לא למנוע את האפשרות שאוכל להמשיך לעזור לו, אתחיל בלומר שמדובר בעזרה, הדרכה, הכוונה והתייעצות. בשום פנים ואופן לא הכנתי עבורו את העבודה. אחת המטלות היתה להדגים כיצד הגיאוגרפיה מהווה בעצם ייצוג של המתחים הכלכליים, חברתיים ופוליטיים של החברה. הוא בחר בדוגמת גשר המכביה. גשר המכביה היה חלק מתוכנן בנוף הישראלי שמדגים יותר מהכל את אמנות הקומבינה הישראלית ותרבות ה"סמוך". להכנס לכל הפרטים לא צריך, אבל גשר המכביה מהווה את החברה הישראלית במדיום ויזואלי. כשהוא קרס באו הנסיונות לטיוח, כמו בכל מקרה אחר, וכשהוא נבנה דאגו לשמן מקורבים. לא ארחיב מעבר ולא אכנס לזה הן כי איני מבין בגיאוגרפיה, לצערי, והן כי לא אני כתבתי את העבודה ואין לי את הדוגמאות. אם הייתי שוב בתואר ראשון אולי הייתי שוקל לקחת קורס אצל המרצה, אבל לא בטוח.
את זה כתבתי היום ב9 בבוקר, וזה לא ראוי לפוסט
טוב, נשאלתי היום בעצם למה אני כותב על פוליטיקה, שאלה לגיטימית לכשעצמה, ועניתי בערך 7,000 מילים ברבע שעה של שיחת טלפון. אבל כל מה שהיה לי להגיד שם הוא פוליטי. באופן מסוים האישי שלי הפך לפוליטי. אני אדם פוליטי, אני אדם פעיל ואני חושב פוליטיקה. אני חושב אסטרטגיה, הכל אצלי כך. גם מערכות יחסים שאני מנהל הן מערכות יחסים כוחניות ופוליטיות, גם עם חברים, הכל מחושב והכל לפי תורת המשחקים. אני לא רואה את עצמי ללא אקטיביזם, ללא שאלת "למה?" לאור כל אי שוויון, אני לא יכול לחיות בלי לנסות להפוך את העולם למקום יותר טוב. אבל האם העולם נהיה יותר טוב בגלל הבלוג שלי?
אני לא חושב. אני חושב שהבלוג בעיקר משרת את היצרים הגרפומנים שלי. אולי קצת חברתיות, אבל זה באמת לא העניין. הבלוג מקבל בסביבות ה500 כניסות ליום ונמצא בקצב עליה מתמד. האם ה-500 האלו הם הגג העליון שלו? אני לא פקצה בישראבלוג שרוצה תשומת לב, אני גם לא סופר, אני כותב על מה שמפריע לי בעולם. שחרור הקיטור הזה אבל, חשוב שלא יבוא על חשבון האקטיביזם שלי. אני לא מוכן לוותר על להפגין בכיכרות או לצאת במחאה נגד עוול.
דיברתי היום עם חבר עיתונאי, את השיחה השגרתית של "מה יש לנו השבוע לפרסום", היה תיק אחד שאני מטפל בו שיכול להיות שיקבל סיקור ב24 שעות, כתבת מגזין על פרשה יחסית מעניינת בצבא, אני אדבר על זה כשהעניין יגיע (אני מבטיח שקוראי הבלוג יוכלו להתעדכן 24 שעות לפני שזה מפורסם לגבי מה התוכן), יש את העניין של הלגליזציה שחברים באגודת הסטודנטים בת"א מנסים לקדם שאני גם אנסה להכניס השבוע לתקשורת, זה לא חדשות, אבל זה אייטם. אולי יהיו עוד כמה.
אני מרגיש כמו יחצן של עצמי, כאילו אם אני עושה דברים שלא ראויים לתקשורת אני לא שווה את זה. אם לפני שנה התלהבתי שהשגתי עמוד 21 בידיעות על אייטם קטן שארגנתי, גם אם השם שלי לא היה שם, היום זה לא כך. אני חושב שכשקראתי היום את הנחיותיה של מחתרת הקטיפה לגבי יחצון נכון לא חידשו לי דבר. העניין הוא שזה לא הפרסום העצמי שאני מעוניין בו. אני מעוניין בקידום רעיונות, בגיוס אנשים למטרה שלי.
כששאלו אותי היום "אז למה לא לכתוב בעיתון בעצם", התשובה שעברה לי בראש היתה "כי בעיתון בחיים לא היו נותנים למישהו עם אג'נדה כמו שלי ובלי רקע של 20 שנה לכתוב". אבל עניתי את הדבר השני שעבר לי בראש, שהוא לא פחות נכון, שהמדיום העיתונאי לא בנוי לדור שלי. המדיום העיתונאי הוא לא שיחני, הוא לא שלי.
יום יבוא ואני אשנה את העיתונות, אני אשנה את הפוליטיקה, אני אשנה את הכלכלה. אני מאמין שאני יכול. אט אט אני מגייס את כח האדם הדרוש למהפכה פרוורטית זו. יחד נפעיל ציבור אנושי, ביקורתי וספקן, כזה שלא מקבל את המילה הכתובה, אפילו לא את שלי, כנכונה.
בעקבות מה שכתבתי אתמול החלטתי To practice what i preach ויצאתי לדרך.
פיגו מאתר אנקדוטות מציין כי נמאס לו מאתר הארץ, והוא נוטש את הקריאה שם. כך, בלי קריאה לחרם צרכנים או כלום, רק נטישה עצמאית. את האמת, הבעיה עם אתר הארץ לא מציקה רק לי אלא גם לעוד אחרים, הסביבה הקרובה הגיבה חצי בצחוק חצי ברצינות לבעיות עם אתר הארץ, עד כדי כך שהערתו האלמותית של "מוסיף" פורסמה בלא מעט מקומות ברשת.
כשפנו לאתר הארץ, אותו אתר שבצורה אירונית מעודד את השימוש בתוכנות חופשיות ובשועל האש, עונה בחוצפה על שאלת הגולשים - כי יש תוסף לשועל האש שיכול להתגבר על שגיאותיו. האם בתור לקוחות משלמים היינו מקבלים תשובה כזו? נניח ששידורי הטלוויזיה בדגם מסוים של חברה מסויימת היו נראים הפוך עקב אי התאמה לתקנים, האם היינו הופכים את הטלויזיה על מנת לראות ערוץ מסוים?
[[הערה אישית: חקיקה - חוק חובת תאימות תקנים לעמודי אינטרנט; כל אתר ממשלתי וכל אתר של חברה הרשומה בישראל ונותנת שירותים לציבור יהא חייב לעמוד בתקינת הW3C ולא להתאים לפורמטים קנייניים.]]
נכון, לא צריך להחרים את "הארץ", אבל אני מאמין שאם נחתים עצומה גדולה מספיק נוכל אולי לעשות משהו.
בינתיים, אולי, צריך לא להקליק על פרסומות באתר כל עוד הם לא מתקנים את הבעיה.
אנחנו אולי מיעוט, אבל גם למיעוטים יש זכויות.
האינדיפנדנט מדווח היום כי עוד חרם "צרכנים" יצא לפעולה (ועל המרכאות אסביר בהמשך), אתר MySpace שנרכש לאחרונה על ידי איל ההון רופרט מרדוק מאבד "לקוחות" מיום ליום. הפרשה החלה כשMySpace החלה להפעיל "צנזורה" מסחרית נגד הודעות וקבצים שנשלחו ממתחרים ו\או שהובילו לאתרים מתחרים כדוגמת YouTube. לטענת האינדיפנדנט, מפעילי האתר סגרו אף את פורום המשתמשים בו זממו המשתמשים לעזוב את האתר. סינון תוכן כנראה הינו חלק בלתי נפרד מתנאי השימוש ועל כן הינו חוקי לחלוטין, במיוחד בהתחשב בעובדה ששירותי MySpace ניתנים לכל בחינם . אך האם מתן שירות בחינם מצדיק יחס זה?
הגולשים הפוקדים את האתר החלו במרי אזרחי. עברו לאתרים מתחרים, הפסיקו להעלות תוכן והחלו בעצם להראות את כוחם. הרי מאות מיליוני הדולרים שהושקעו בקניית MySpace באו אך ורק ממטרה אחת - הגדלת האתר ומספר משתמשיו בכדי להרוויח הן מפילוח המשתמשים והן ממכירת פרסומות. כרגע לא נראה שמספר הגולשים העוזבים את האתר הוא מהותי, מדובר בכ-600, אולם מספר זה יכול ויגדל עם בוא הזמן, במיוחד לאור חוסר הנכונות של MySpace להפסיק עם מדיניותם ולאפשר חופש ביטוי מלא.
זוהי אינה ההתאגדות הראשונה באינטרנט, אולם זו אחת ההתאגדויות הראשונות שנושאות אופי של פוליטיקה אינטרנטית. החרם החלקי על אמאזון שהחל עקב תביעת הפטנט שלה כנגד בארנס אנד נובל שינה אמנם את מדיניות אמאזון, ולכן לא הזיק לה בצורה משמעותית, אולם כאן מדובר על חרם צרכני קלאסי. התארגנויות אחרות מאסיביות באינטרנט היו, אף בישראל, כשאורגן ה"יום ללא סלולרי" (שהצליח חלקית בפעם הראשונה שעלה לאוויר ומאז איבד את רוחו) וכשתלמידי ישראל התארגנו באינטרנט ויצאו לשביתה כנגד דו"ח דוברת. אף אחת מהתארגנויות אלו לא הביאה ליזמה אינטרנטית, כזו שלוחמת למען הגולשים.
הייחוד ביוזמה של גולשי MySpace יכולה לבוא לידי ביטוי בהמשך התארגנויות. כיום, יוזמות חפשיות ולא מסחריות מאפשרות לגולשים להביע את עצמם. עלות רכישת דומיין ושטח אחסון הינם אפסיים ועומדים על דולרים בודדים בשנה, ויש אף אתרים המאפשרים אחסון חינם והרצת בלוג על בסיס קוד פתוח. השחרור מאתרים מסחריים דרוש בכדי להבטיח את העצמאות של הגולשים. חופש ביטוי אינו רק הזכות לזעוק כנגד דיכוי אזרחי אלא כולל גם את הזכות להציג סרטים בהם חתולים מתכרבלים בכיור. אותה הזכות קיימת בעולם הוירטואלי כשם שהיא קיימת בעולם הפרטי - לך יש זכות לזעוק, אך האם לאחר יש חובה לשמוע?
לגולשים אין חובה להתארגן נגד מי שמעוניין לעשות רווח על חשבונם, זו זכותם. הרי מרדוק וMySpace בסך הכל מועילים בטובם לתת לגולשים שטח אחסון ובמה לפרסום. אם כן, מדוע סבור אני כי יש עליהם להתארגן?
הסיבה היא כי חלק ניכר משוכני האינטרנט ויתר על זכות המחאה שלו. זה לא זעק להחרים את סוני כאשר זו התקינה קוד זדוני במחשביו, לא זעק כנגד מיקרוסופט לאחר שאטמו פיו של בלוגר סיני לזעוק כנגד הדיכוי בסין, לא יצאו לרחובות ולכיכר העיר הוירטואלית כשממשלת ארצות הברית עקבה אחריהם ברשת.
האם הוכיחו שוכני הרשת שלא ראויים הם לסייבר-אקטיביזם? אותה קבוצה קטנה וקקיונית שלוחמת למען חופש הביטוי ברשת נתפסת כאיזוטרית, הרשת נתפסת כגוף שאינו מיועד להגשים את האדם אלא להגשים את האינטרס המסחרי. בעצם אני לא מאמין שאפשר לדבר יותר על אינטרנט אלא חייבים לדבר על אינטרנטים. אינטרנט 2.0 אינה כה פופולרית במסגרת גולשי ההמון, אולם הגולשים האקטיביסטיים מאמצים אותה ומשתמשים בכליה. דפדפן פיירפוקס האלטרנטיבי אמנם נוגס רק ב11% משוק הדפדפנים אולם בשוק הטכנופילים הוא עומד על מעבר לכך. האתרים הטכנולוגיים נקראים בעיקר בדפדפנים תקניים ופתוחים, רצים על מערכות קוד פתוח וחוסכים בעלויות. האתרים ה"ישנים" שפונים לקהל שמבחינתו האינטרנט היא לא עוד מלבד דרך אחרת לקרוא את העיתון מעדיפים את האינטרנט אקספלורר ומעדיפים משתמשים שאינם מודעים לעצמם.
ההבדלה הקיימת בין הגולש שמשתמש באינטרנט לבין הגולש שצופה באינטרנט היא כמו ההבדל בין אזרח לנתין. בעוד שהאחד משתתף בהצבעות, בקביעת מדיניות, בניהול החברה ותורם לה לא פחות משהוא מקבל ממנה, האחר אך משלם את מסיו ונהנה מחסדים שלטוניים אחת לתקופה, אך לא יכול להשפיע. ההשפעה היא הדמוקרטיה, הדמוקרטיה היא התקווה לקדמה ולהתפתחות הרשת.
אחרי שיחה לא ארוכה במיוחד, ניסיתי לשאול אותו מה יגרום לדעתו לפחות אנשים להיות עניים. שאלה לא קלה לילד בכיתה ז', לכל הדעות. אותה שאלה גם לא קלה במיוחד למי שיושב למעלה בכסא הממשלה. התשובה הראשונה שלו היתה לדאוג לחינוך; אבל הוא לא ידע להסביר למה. ניסיתי לדגדג, לחקור, אבל לא הצלחתי. אז עברנו לשאלה "למה אנשים עניים?" והתשובה היתה ברורה, כי הם לא מרוויחים מספיק כסף. ואז צריך לשאול, האם ישנה חובה כלשהי לספק להם עבודות? האם יש חובה להגדיר את השכר שלהם? למה הם צריכים בכלל לא להיות עניים? אולי לא רע להיות עני? אם אין הגדרה לעני אז אין הגדרה לעושר, לא?
השיח הכלכלי נכנס סוף סוף, לאחר 39 שנות כיבוש (ואני עוד זוכר את מזי כהן שרה "20 שנות כיבוש") למרכז הבמה. הבעיה היא שלאף מפלגה, כולל מרצ, אין פתרון מסודר למשנה כלכלית. סוציאליברליזם הם קוראים לזה. מהי אותה סוציאליברליות?
מדובר
במעבר מדגש על קיצבאות במדינת הרווחה הקלאסית לדגש על שירותים (חינוך, דיור, בריאות ופנסיה), בהפרטה שקולה המופעלת עם העובדים ולא כנגדם, בהשקעה מיוחדת בהון האנושי, בעיקר בהכשרה ובפתיחת אופקים בפני הפרט בשלבי חייו השונים, ובמאמץ לענות על הצרכים המיוחדים של כל פרט, שלא מתוך מחיקת פניו ושלא רק במסגרת הקולקטיבית שאליה הוא משתייך.ההשתחררות מן האידיאולוגיות הנוקשות, והדבקות בערכים הומניסטיים תוך איזון בהתייחסות אל הפרט ואל הקבוצה, הם אולי סוף העידן האידיאולוגי אך זו הדרך אל עולם של ערכים בני קיימא, שיישארו רלבנטיים הרבה אחרי שדרכי מימושם ישתנו.
מתוך לקסיקון ביילין
הסוציאליברליזם הוא פתרון פרגמטי לאידיאולוגיה נעלמת. ברור שהוא חי בתחום האפור בין שוק חופשי לבין סוציאליזם, אבל איך שוק חופשי יכול לראות את ערך האדם ולדבוק בערכים הומניסטים? לו היה השוק החופשי הומניסטי לא היה מסכים הוא להעביד ילדים, לנצל עובדים ולהוריד את שכר המינימום ככל האפשר, תוך התבטאויות מחפירות מצד המעסיקים. אותו הסוציאליברליזם הוא פיקציה. התחרות על המשאבים מחייבת רגולציה, אחרת יחל המרוץ אל התחתית.
בזמנו שאלתי אצל יובל דרור מה יקרה עם עובדי ההיי-טק ישבתו (בינתיים נמחקו לו כל הטוקבקים, זמנית) עובדי ההיי-טק, שמרוויחים יותר לא מעוניינים להתאגד - ההתאגדות תפגע בזכויותיהם שכן הם יאלצו לעזור לחלשים. את אותו הדיון היה לנו בשיעור משפט וכלכלה כששאלתי האם ראוי לחייב את הנהגים לבטח את עצמם בביטוח חובה - העניין הוא כזה, ולא כל כך קל להבין.
נניח שתוחלת הנזק הממוצעת של נהג היא X, מחיר הביטוח האידיאלי, בהנחה שאין עלויות עסקה, יהיה X ועוד קצת, לכן, בשוק חופשי יעדיפו כל הנהגים אשר תוחלת הנזק שלהם קטנה מX לוותר על הביטוח. החלטה זו תוביל לכך שמחיר הביטוח יעלה, המחיר החדש Y יהיה משוקלל לפי תוחלות הנזק הממוצעות של אלו שהם מעל לX, אולם, גם כאן יעדיפו החברים שגורמים פחות נזק מY לא לבטח את רכבם, ולכן נוצר כאן מרוץ אל התחתית. הנהגת ביטוח חובה הוא הדרך היחידה להבטיח את הטוב הכללי - אמנם על חשבון פגיעה חלקית בקניינם של אחרים, אנו מונעים אולם נזק מלא מהחברה כולה. [כל מי שלא הבין מוזמן לפנות אלי בפרטי ולקבל את פרטי ההרצאה במשפט וכלכלה וכן להכין את העבודה שלי שמיועדת להגשה בתחילת פברואר - י.ק.]
התאגדות העובדים זהה לחלוטין לעניין זה.
כמובן שהטענה היא אידיאולוגית ולא נכונה תמיד. כמובן שמערכות גדולות משחיתות את עצמן ומביאות לשוק לא יעיל. כמובן שאלו שלוחמים בשם זכויות העובדים לוחמים בעיקר למען העובדים המאוגדים ולא לטובת אלו שידם לא מאפשרת להתאגד (עובדי כח האדם וכו') אולם, הטיפול באיגוד של כלל העובדים לא צריך לבוא בצורה כה כוחנית אלא על ידי איגודים קטנים שמאוגדים.
עובדי חברת החשמל, כפי שאמרתי בעבר לא ראויים להתאגד כחטיבה אחת. הם מנצלים את הכח שניתן להם.
אהרן ברק אמר בזמנו שהקוטל מספר אחד של החלטות שיפוטיות רעות הוא חובת הנימוק (איפשהוא בתוך "שופט בחברה דמוקרטית", נבו: 2004, אין לי כח לחפש את העמוד עכשיו), אני חושב שהנימוקים שלי רק הראו לי שכן חייבת להמצא סינתזה בין איגוד לאיאיגוד. אגב, לא התזה (איגוד) ולא האנטיתזה (איאיגוד) הן סוציאליסטיות. האיגוד לא רואה את האדם במרכז אלא את האיגוד במרכז ואי האיגוד לא מקדש את זכויות האזרח.
אני עוד חושב על למצוא את שביל הזהב. כמו שאמרתי לתלמיד היום, אם תהיה לך תשובה לשאלה עתידך הפוליטי מובטח.
אבל מספיק התייחסתי לשרון בפוסטים האחרונים. שערוריה קטנה אחרת מתנהלת במקביל. מסתבר שנחשפה פרשת ריגול איראנית. ג'ריס ג'ריס, מי שהיה יו"ר מועצה בישראל של יישוב שאיני יכול לבטא את שמו וגם לא ממש מכיר, נחשד על ידי גורמי הבטחון כסוכן איראני. כמו פרשת טלי פחימה שהתחילה במפץ גדול וכמו ראאד סלאח שנחשד בעבירות שענשן מיליוני שנים בכלא, יש סיכוי לא רע שגם פרשה זו תתפוצץ.
התקשורת מנפחת את הכותרות, היא דורשת יותר בכדי שהעניין יפרסם יותר ויביא יותר קוראים, ראו לדוגמא את הטוקבקים הלא יזומים המסיתים לגזענות כאן. הכותרת הגדולה מעוררת את זעמם של הקוראים וגורמת לליבון השנאה בעם. הכותרת הגדולה מביאה יותר כסף. וכבר הבנו שבישראל עדיף הכסף על האמת.
היום, לדוגמא, סבתי שאלה אותי מדוע אני כל הזמן "נגד" ולא עושה דברים בעד. הסברתי לה ש"בעד" ו"נגד" הם לא כל כך שונים. אני מאוד בעד חינוך, לדוגמא, ולכן אני מלמד במועדון הנוער, אני מאוד בעד חינוך ולכן אני מתנגד למדיניות של לימור לבנת שהיא אנטי חינוכית ואנטי דמוקרטית. אני מאוד בעד חופש אזרחי ויכולת בחירה, ולכן אני מתנגד לפעילויות של רשויות השלטון. כך יוצא שרק פעולות התנגדותיות יקבלו פרסום רחב. כך יוצא גם שהתפקיד של העיתונות הוא כבר לא לסקר את המציאות אלא לצור אותה.
העיתונות ב"האזרח קיין" משתנה לאורך ציר, לורה מאלווי מסבירה זאת ב"אדיפוס באמריקה" בצורה פסיכואנליטית. לטענתה יש קשר בין האשה החדשה שנשא לבין תפיסת מרכז העולם - עזיבתו את הזירה הפוליטית והסתגרותו של קיין בקסנדו מביאה גם לכך שהאמת לא תהיה נר לרגליו והוא לא ימשיך לסקר את המציאות בצורה אובייקטיבית. לכן החזרת המכתב עם צ'ק ה25,000 דולר בסצנה ההיא בסרט.
העיתונות במציאות השתנתה מסיבות רבות. בישראל כמעט ולא נותרו עיתונים מפלגתיים, ואלו שנותרו אינם יומונים אמינים. לכן, העיתונות כבר לא בעלת אג'נדה פוליטית, היא בעלת אג'נדה מסחרית. לפעמים אג'נדה פוליטית עדיפה, כך אם קוראים את כל העיתונים אפשר למצוא תמיד את כל החדשות, תמיד תהיה מפלגה שתסכים לפרסם ידיעה כדי לנגח את יריבתה. בעיתונות ה"חופשית" כל מפרסם מפרסם בכלל אמצעי התקשורת ועל כן יכול לשלוט באג'נדה שלהם.
העיתונות ה"חופשית" יודעת מה מוכר פרסום: בגידות (במדינה), מוות ואירועים טראגיים כמו פלישת החייזרים של אורסון וולס וכמו מצבו של שרון, עוני ורעב ודוגמניות. ככל שאלו מוצגים יותר בתקשורת, כך זו תרוויח יותר זמן ומקום פרסום. הסיקור המתמד של שרון מוכיח זאת בצורה מוחצת: חייבים לבצע רפורמה ולהשתמש בפלטפורמות עיתונות חופשית.
[גילוי נאות: 2jk.org הוא לא עיתונאות, למרות שעשוי להחשב כעיתון, ולכותב אג'נדה פוליטית מובהקת, אבל אני מאמין שאם אתם קוראים זאת אתם מבינים אותה]
"To love, to be loved, what happiness! And yet how the glamour of this pales in comparison with the tormenting bliss of worshipping a woman who makes a plaything out of us, of being the slave of a beautiful tyrant who treads us pitilessly underfoot. Even Samson, the hero, the giant, again put himself into the hands of Delilah, even after she had betrayed him, and again she betrayed him, and the Philistines bound him and put out his eyes which until the very end he kept fixed, drunken with rage and love, upon the beautiful betrayer."מתוך ונוס בפרוות, ליאופולד פון זאכר מזוך
ישראל היא הגיבור המזוכיסטי. אותו העריץ שהכה בה, שבגד בה שוב ושוב, הוא אהובה. הוא אביה הגדול. העָרִיץ שמוערץ, להעריץ את העריץ. אולי לערוץ את העריץ, אולי ...
כולם רוצים חלק ביגון הלאומי, "שלום חבר 2.0" חזק כזה, והכל מוכיח שישראל רוצה מאזו. יכולה היתה היא לקבל אהבת אמת, את אהבת האדם שמעריך את כבודו ולא מותיר אותו לגווע ברעב, שלא משקר לו ומכריז מלחמה חדשות לבקרים, שלא רוצח את כבוד האדם ומשתמש בכספם למטרותיו האישיות, שלא הונה את הקופה הציבורית, אולם - כל אלו דווקא מעוררים הערצה. כמו ונוס בפרווה, כך אריאל שרון, אותו הונוס שהעולם צופה בה כמו כוכב רחוק.
יש קווי דמיון רבים בין אריאל שרון לוונוס, מעיל הציד - הפרווה לעומת ציד הכבשים; מחלת הציד של שרון שהביאה למצבו הקריטי. אותה הקרירות כלפי אהובה, וכל הפגנת חיבה חייבת לבוא דווקא על ידי אלימות כלפי העם. ההרעבה, האכזריות, והאהבה חסרת הגבולות שיש לאובייקט כלפי הסובייקט.
אריאל שרון הוא ונוס בפרווה.
תרחיש חלופי:
ליד חוות השקמים יש כפר בלתי מוכר, אחד כזה של בדוואים. אולי בעצם, יש קיבוץ שעומד על סף פשיטת רגל. בשעה 21:00 גם שם אחד מחברי הקיבוץ, אהרה'לה, לא הרגיש בטוב. הוא הלך לחבריו, ואמר להם שכואבת לו היד, ואולי הוא צריך לראות רופא. חיש מהר לקח יוס'קה את הרכב הקיבוצי ונסע לכיוון בית החולים סורוקה, כי באר שבע שנמצאת 45 דקות נסיעה היא בית החולים הקרוב ביותר. יוס'קה לא עבר על המהירות המותרת - הוא אזרח שומר חוק.
אהרה'לה נכנס לחדר המיון בבית החולים ושם אמרו לו להמתין. אהרה'לה מת במסדרון.
שרון לא.
האם מדינה יכולה לסבול מצב שמערכת הבריאות שלה קורסת והיא נותנת טיפול איכותי ושלם לראש הממשלה? האם מגיע לו יותר? מה זה כאן - דיקטטורה?
מאידך, מדווחת (או אומרת) ארנה קזין היום ב"הארץ" (זהירות, לינקים בהארץ מתים אחרי מספר ימים) על מותה של העיתונות החוקרת. אין תקציבים לכך ואין דרישה. התחקירים מתו.
אולי הביקורת היחידה שיש לי על מה שארנה אמרה היא העובדה שבעצם אין דרישה יותר לעיתונות חוקרת. לאזרחים לא איכפת מהעולם, לא איכפת מהשחיתות, והעיתון נועד לבדר אותם ולא להיות חדשותי.
אחרי שראיתי אתמול (אולי לראשונה בחיי) את האזרח קיין, אין דבר חקוק יותר בזכרוני מאשר האקט בו צ'רלס פ קיין הולך ומתקתק על מכונת הכתיבה את המשכה של הביקורת הרעה שכתב חברו על זמרת האופרה המחרידה, הלא היא אישתו של צ'רלי קיין. העיתונאי האמיתי, זה שבאמת רוצה בטובת הציבור, נעלם כיום.
ממה שאני יודע על איך המערכת הפוליטית פועלת, וממה שאני מכיר בה, רוב הכתבות בתקשורת הן יזומות, אין עיתונאות חוקרת לשמה, וכל פעם שניסיתי למצוא כזו - אני הייתי צריך להאכיל את העיתונאים בכפית. זו אף פעם לא "חשיפה" או "תחקיר בלעדי", זה תמיד עובד ממורמר או יריב פוליטי. אין אפשרות היום להשיג טקסט ראוי. אולי הגיע הזמן להוציא עיתון יומי מפרי עטו של מבקר המדינה, לאחר שנאמר על ידי גינגי פרידמן כי מי שמחפש עיתונאות חוקרת אמיתית יכול לשלם אגרת טלויזיה (תודה על הקישור ליואב לרמן).
ממ... בקיצור, תכנסו לויקיחדשות, תתחילו לכתוב, לדווח על אירועים שאתם מפיקים. לויקיחדשות אין את הפוטנציאל להיות האינקויירר הבא, או להיות בכלל אתר חדשות מוביל, יש לויקיחדשות את הפוטנציאל להיות הבמה ממנה אתרי חדשות מובילים לוקחים ידיעות. סוכנות הידיעות המודרנית, שמאפשרת לעורכים לברור ולכוון מה ידוע ומה רצוי לדווח עליו.
במשפט הפלילי לא כך. יש להוכיח בצורה חד משמעית - או אשם או ספק סביר. ובכל מקרה, יש להוכיח כמה שיותר מהר.
היום, פתאום, שלושה חודשים לפני הבחירות צצה לה ראיה נוספת וחדשה בפרשת מרטין שלאף. פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת. לא יכול להיות שמדובר באיזה נסיון לספין תקשורתי? לא יכול להיות שמדובר בראיה סתמית שלא שווה כלום? לא יכול להיות הרבה דברים?
שלא תבינו אותי לא נכון. שרון הוא חף מפשע עד שלא יוכח אחרת (למעט פשעי המלחמה שביצע, שבהן כבר 'הורשע' על ידי ועדה ציבורית). הדבר הנכון לעשות במצב של חשדות וראיות לכאורה הוא לוותר על החסינות ולעמוד לדין כאחד האדם.
שלטון החוק אומר שלא רק שכולם כפופים לאותו חוק, אלא שגם רשויות השלטון כפופות לחוק זה. על המשטרה ומערכת המשפט להמנע ממשוא פנים לכיוון זה או אחר ולדאוג שראש הממשלה יקבל משפט צדק. על ראש הממשלה, מאידך, לעמוד לדין ולברר את אשמתו. יצא זכאי - כבודו עמו ויוכל לעמוד לבחירות, יצא חב - ילך לבית הכלא במקום לבית הכסא.
עד שלא יוכח אחרת, אמנם, שרון הוא חף מפשע ולא ראוי להנהיג את המדינה לא כי הוא עבריין, אלא כי הוא ראש ממשלה רע.
כמו בית דוד באותה התקופה, גם שרון מנסה לעצב את ספר החוקים - לקבוע סטנדרטים של התנהגות שהעם מוכן לקבל. העם רוצה מנהיג חזק, רודן קטן שימנע זכויות אדם - רק כך הסמולנים האלו יקבלו את מה שמגיע להם. ובינתיים, בת שבע נאלצת לבגוד בבעלה, בכדי לרצות את המנהיג החזק. בינתיים, אמנון אונס את אחותו כדי להיות ה-מנהיג ה-חזק, בינתיים אחיתופל מייעץ לאבשלום - באם רצונך להשתלט על המלוכה - אנוס את נשות אביך ופלגשיו.
כלומר, מתקבלת כאן הזכות לשמוע את שירי הלהקה באיכות מקורית ותו לאו. היתרון הנוסף שפותח על ידי הטכנולוגיה קורקע על ידי אינטרסים כלכליים. כפי שמסביר דרור גלוברמן במאמרו היום, האינטרנט היא הפלטפורמה לתקשורת היום, היא זו שמאפשרת את העברת הידע והמידע בין החברים, והיא שמאפשרת למוזיקה חדשה לפרוח.
לתומם חשבו הדינוזאורים הללו, שהמאזינים הולכים לאינטרנט רק כי שם אפשר להשיג את השירים בחינם. הם ניסו להילחם בפיראטיות, וטעו כשחשבו שהמלחמה הזו תוציא את הקונים מהאינטרנט ותחזיר אותם לחנויות התקליטים. הם לא הבינו שהמאזינים פונים לאינטרנט כי אורח החיים שלהם כולו מכוון אותם לשם.
מכאן ועד נצח אשתמש בשלושה מושגים חדשים שאני מבקש להביא: מוזיקה "עתיקה", מוזיקה "חדשה" ומוזיקה "ישנה". המוזיקה הישנה היא המוזיקה הקונבנציונאלית, זו שמוגנת בזכויות יוצרים מורחבות (ארצות הבריתיות) ואוסרת על כל שימוש בה מעבר להשמעה והמוזיקה ה"חדשה", המוגנת תחת זכויות Creative Commons, ניתנת לשינוי ולעיבוד, ניתנת להשמעה חדשה וניתנת לייצוא.
המוזיקה הישנה מוכּרתׁ(ואולי גם מוֹכרת) בעוד שהמוזיקה החדשה נתפסת כדבר אבסורדי. מדוע שאמן יתן את מרכולתו בחינם לכל? ההסבר הוא שרשיון הCreative Commons אינו חינם. מוזיקה חופשית לא אומרת רק שניתן להעביר אותה, אלא שניתן להעביר בה. מטרת המוזיקה אינה רווח כלכלי בלבד. אנו צריכים לזכור שהמוזיקה העתיקה, לפחות בתחילת המאה ה20 ועד שנות ה70 שלה, היתה דרך להעביר מסרים אמיתיים: בוב דילן, ג'אניס ג'ופלין, לאונרד כהן ואפילו אריק איינשטיין, שלום חנוך ושמוליק קראוס, לצד הרווח (הסמלי) שעשו מהמוסיקה הם השפיעו על דורות רבים.
השפעת המוזיקה היום אינה זהה. בעוד שבעבר מטרת המוזיקה היתה לשנות את טבע האדם, היום המוזיקה מעודדת את האדם לרכוש עוד. אמנים מעודדים את קניית תקליטיהם באמצעים כמו סקס ומוזיקה קליטה, בעבר המוזיקה היתה פחות קליטה (מישהו הבין את פינק פלויד בזמנו?) ויותר מעשית. מסרים ברורים כמו "All we are saying is give peace a chance" לא קיימים היום בשירים, שבמקרה הטוב ביותר מדברים על דיכוי מעמדי ומחצינים אותו בצורה אלימה.
מטרת התקליטים במוזיקה העתיקה הוא למתג את האמן, לגרום להקהל להכיר את שיריו ולהוקיר לפועלו. האמן היה מרוויח מפעילויות שנבעו מכישוריו וקישוריו, לא רק מכירת תקליטים, אלא הופעה בפרסומות ומכירת כרטיסים להופעות. עלויות ייצור התקליטים היו גבוהים בתקופה העתיקה ולא אפשרה מתח רווחים גבוה לאמן.
במוזיקה הישנה המוזיקה נועדה לשכנע את האמן לקנות עוד, עוד תצרוכת מוזיקלית, עוד קניה. מכאן ההגנה המהותית על זכויות קניין. פרוייקט שיר זר, לדוגמא, נגוז מהרשת בגלל בעיות של זכויות יוצרים. לי במקרה הזדמנה הזכות לשמוע עותק מהפרוייקט וכן להיות נוכח בהופעה מיוחדת בשבוע שעבר כמחווה ללאונרד כהן. אולם, מניעת השימוש ביצירות למטרות חדשות (בין אם בתשלום ובין אם בלי) היא חלק מהבעיות שעולות מזכויות היוצרים הישנות.
הצורך לשנות את זכויות היוצרים הביא את פרוייקט הCreative Commons. זכויות אלה מגנות על זכויותיו המוסריות והכלכליות של היוצר והכותב. הן מאפשרות, בתוך מסגרת חוזית, להגביל את מעבר הקבצים ואת השימוש בשירים למטרות מסויימות. כך תוכל, בתור אמן, להגדיר כי כל פלוני יכול להוריד את שיריך אך אינו יכול למכרם בחנותו. זכויותיך הכלכליות בשירים נותרות, פשוט קהל רחב יותר שומע את המוזיקה. זהו בדיוק סוג הזכויות שמאפשר את הפודקאסטים. אם זה היה תלוי במוזיקה הישנה, הפודקאסטים לא היו מתקיימים (אכן, מחקר חדש הראה כי רק 2% מאזינים לפודקאסטים - ואני אחד מהם - אולם).
הפודקאסטים עצמם משנים את אופי הצגת המוזיקה. הם מהווים חלופה ראויה לתכניות הרדיו שמשדרות את אותם השירים במחזור קבוע, הם מאפשרים לאמנים חדשים להתחבב על קהלים מרחבי העולם והם מאפשרים פרסום ללא עלות, דבר שלא מתקיים היום בשוק המוזיקה. המוזיקה החדשה נגישה לקהל רחב יותר - אבל עדיין אינה מצליחה. המוזיקה החדשה גורמת לאמן להרוויח פחות מכל אלבום אך למכור יותר אלבומים: חלק מהאמנים משחררים חלק מהשירים בCreative Commons ואת שאר הדיסק מוכרים בחנויות מקוונות דוגמת CDBaby. בחנויות כאלו מרוויח האמן בערך פי 3 לאלבום מאשר בiTunes. האפשרות של מגע עם קהלים חדשים, הופעות בכל רחבי העולם ועוד מראה לנו כיצד אפשר להרוויח במוזיקה החדשה.
המוזיקה הישנה תעלם, עם הזמן, לאחר שהציבור יתחנך לכך שמה שניתן בחינם אינו נטול זכויות והוא בעל איכות שווה. כמו מוצרי הקוד הפתוח שהראו כי הם לעיתים מתפקדים בצורה טובה יותר מאשר המוצרים הקנייניים.
הדרך הטובה ביותר שהמוזיקה הישנה תעלם מהשוק היא אם חברות התקליטים יחלו לתבוע גולשים. לאלו לא תשאר האלטרנטיבה של "גניבת" המוזיקה הישנה, והם יפנו לפודקאסטים ולCreative Commons.
אולי באמת כדאי שחברות התקליטים יפסיקו לאיים ויראו שהם באמת רוצים לתבוע גולשים. כך הן יראו שהן לא מעוניינות שמישהו ישמע את המזויקה, אלא רק בכסף.
יהונתן קלינגר:
בקצרה. שתי ההסתייגויות שלי כאן. הסתייגות ראשונה זה הרחבה של הגדרת עובד מפלגה, שיחול גם על עוזרים אישיים ואנשים שעובדים בקרוב לאנשים נבחרים מטעם המפלגה, שמה לעשות, הם כן קרובים למפלגה והם כן עובדים, הם מקבלים שכר ממישהו שנבחר. הם עובדי מפלגה. הם פשוט לא מקבלים מינהלתית שכר. ולדעתי צריך להרחיב גם עליהם את ההגדרה. אני מדבר על סעיף 94.1 - הרחבה של עובדי יחד.
ולגבי סעיף 96 אני אתחיל באנקדוטה. אחרי שהגשתי את ההצעה הזאת קיבלתי פתאום טלפון מאחד מעובדי המפלגה, שאומר לי: מה זאת אומרת אתה מבקש שלא ישתמשו בציוד של הקיבוץ ארצי למערכות בחירות? הקיבוץ הארצי זה הבית שלי ואני אעשה בו מה שאני רוצה. להשתמש בכספים של גוף חיצוני למפלגה בשביל בחירות פנימיות בתוך המפלגה, צריך להיות ברור שזה דבר פלילי. ולא רק שזה דבר פלילי. התנהגות כזאת היא לא נורמטיבית במפלגה שמקדשת את הדמוקרטיה. אני מקווה מאד שתצביעו בעד ההסתייגויות האלה, רק בשביל שהמפלגה הזאת תהיה דמוקרטית עד הסוף ותהיה טהורה, לא סתם נקיה. תודה רבה.
עופר סלע - נשיאות הוועידה:
גיורא לא מבקש לנמק, לטיף לא מנמק. ג'ואן, את מנמקת או רק מצביעים?
ג'ואן ירון:
רק מצביעים.
עופר סלע - נשיאות הוועידה:
עמוד 56, פרק י"ד - עובדי יחד. הסתייגות של גיורא ברעם: "עובד יחד לעניין זה הוא כל מי שמתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין יחד בין במישרין או בעקיפין.
ה צ ב ע ה
מי בעד ההסתייגות? - מיעוט בעד.
מי נגד ההסתייגות? - רוב נגד.
ירד.
יונתן קלינגר. "עובד יחד לעניין התקנון הוא כל מי שמתקיימים בו אחד מאלו:
- כל מי שמתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין יחד, למעט עובדים שנבחרו לתפקידם על ידי הוועידה או גוף בוחר שאינו ביצועי.
- כל מי שבשנה קלנדרית נוכחית או קודמת לה קיבל מיחד תשלום ו/או
השלמה למשכורת באופן חודשי.
94.1.4 כל מי שמועסק כעוזר אישי ו/או דובר ו/או בקרבה גבוהה על ידי אחד
עופר סלע (המשך)
מבעלי התפקידים הבאים ביחד: חבר כנסת, שר, יו"ר יחד, מזכ"ל יחד
ראש עירייה ו/או מועצה אזורית, יו"ר הנהלה - בין ישירות ובין
באמצעות תאגיד כלשהו".
ה צ ב ע ה
מי בעד כל ההסתייגות של יהונתן קלינגר? - מיעוט בעד.
מי נגד? - רוב נגד.
ירד.
אנחנו ב - 95.1. לטיף דורי. "עובד מפלגה בשכר לא יציג מועמדות…"ה צ ב ע ה
מי בעד ההסתייגות? - מיעוט בעד.
מי נגד? - רוב.
הוסר.
יהונתן קלינגר: "עובד מפלגה לא יציג מועמדות לאחד התפקידים המופיעים להלן אלא אם השעה את עצמו מעבודתו, ויצא לחופשה ללא שכר,
שישה חודשים לפני הצגת המועמדות…"
ה צ ב ע ה
מי בעד ההסתייגות?
- מיעוט בעד.
מי נגד ההסתייגות?
- רוב נגד.הוסר.
עופר סלע (המשך)
ג'ואן ירון: "…יו"ר הפורום לשוויון בין המינים (גם ידוע כפורום נשים)".
חגית עופרן - נשיאות הוועידה:
קיבלו את זה.
עופר סלע - נשיאות הוועידה:
זה התקבל. סליחה, לא הבנתי את הכוונה. אושר לתוך התקנון.
אנחנו בהסתייגות האחרונה של יונתן קלינגר. הוא נימק אותה כעת.
96.1 "לא יעשה עובד יחד כל שימוש במתקני המפלגה ו/או במשרדי עמותה ו/או הקיבוץ הארצי וכן לא בציוד, בטלפונים או במאגרי מידע של המפלגה כדי לקדם את מועמדותו או כל מועמדות אחרת לתפקיד כלשהו במפלגה. כמו כן לא ייעזר עובד בעובד אחר, כדי לקדם מועמדות כאמור".
ה צ ב ע ה
מי בעד ההסתייגות? - מיעוט בעד.
מי נגד ההסתייגות? - רוב נגד.
<הוסר
וכך, ב"רוב נגד" ירדה הצעה טובה מסדר היום, רק כי אני לא מהמחנה הנכון. אותו אדם, ועכשיו אני לא מתבייש להגיד, היה גיורא ברעם. מקומם אותי השימוש של הקיבוץ הארצי במתקנים של עצמו לקדם מטרות שלו. הקיבוץ רוצה לקדם מטרות ספציפיות: הפשרת קרקעות, סובסידיות חקלאיות ועוד. לא שיש משהו רע בקידום המטרות האלו, פשוט אין כל הבדל בינם לבין סמי ואביבה עופר כקבוצת אינטרס. אסור להם להתערב בהליך בחירת הנציגים לכנסת. לגופים וולונטריים גם יש אינטרסים כלכליים שלעיתים הם גדולים מהאינטרסים של חבריהם.
בכל מקרה, עוד חודש ויומיים יש לי יום הולדת, ואני לא יודע אם שמתם לב, אבל יש כפתור קטן של פייפאל בצד. כל הכסף ילך להזמנות באמזון, כל מה שאני קורא הולך בצורה ישירה לעזרה לנזקקים. אני נזקק לידע, והתלמידים שלי משתמשים בו. אני יודע שאתם לא ממש רואים את הקשר הישיר בין דלז לבין משפט חוקתי, אבל יש משהו. תשאלו את מי שהדריך אותי בעניין והכניס אותי בכלל לביקורת תרבות. אני מניח שמגיע לו תודה.
אגב, הספר שלו יוצא בפברואר 2006 והוא "משפט, טקסט וטרור", אני רוצה 50$ לקנות אותו. למרות ש... אולי אני אבקש מליאור פשוט עותק חתום.
הקריאה היומית שלי:
Ynet - התשובה מימין ליוזמת ז'נווה - חדשות
התשובה מימין ליוזמת ז'נווה דורי גולד ויעקב עמידרור - שעבדו עם ראשי ממשלות ושרי ביטחון - התקנאו כנראה ביוזמת ז'נווה של ביילין ופועלים כבר יותר משנה לגיבוש חלופה "ימנית". לאחרונה העבירו לקובעי המדיניות תוכנית אלטרנטיבית לשמירה על ביטחון המדינה. לשיטתם, חייבת ישראל למנוע אובדן של נכסי קרקע בעלי חשיבות ביטחונית ולהוציאם מכל משא ומתן עתידי. גולד: "גם בעידן של נשק תלול מסלול ומלחמה אלקטרונית, קיימת חשיבות רבה לשמירת נכסים אסטרטגיים"
טוב, מה שהיה חסר לי ב"ז'נבה מימין" הוא דבר אחד - הסכמת הצד השני. חלופה ימנית להסכם ז'נבה, שהוא לא מההסכמים הטובים ביותר, אבל הוא הסכמה בין פרטים במדינה (משוללי סמכות כלשהי) עדיין עדיף על מה שלא יביא שלום כלל וכלל.
עמידרור וגולד עוד מוסיפים כי רוב האוכלוסיה היהודית הבוגרת (לפי סקר שערכו, שאגב, בניגוד לבדרך כלל, אף מכון מוביל לא לוקח עליו קרדיט) מעדיפה את הבטחון על השלום. כנראה שהסוקרים לא שאלו נכון. מה היתה התשובה לסוקרים אם השאלות היו מנוסחות כך:
סוקר: "שלום, מדברים ממכון עמידרור לליבון הסכסוך עם הפלשתיניאים, אנו עורכים סקר קצר בנושא מדיני, יש לך אולי שתי דקות?"
אזרח תמים: "טווווווווווו"
שיחה חדשה:
סוקר: "שלום, מדברים ממכון עמידרור להרג אוכלוסיה פלשתינית ולניצול כלל השטחים החלקאיים שלהם על חשבון טוהר הגזע היהודי, האם יש לך שתי דקות לענות על סקר קצר?"
א.ת: "כן (במבטא רוסי כבד"
סוקר: "האם אתה מעדיף ניצול אוכלוסיה פלשתינאית ודיכוי זכויות אזרח בשטחים כבושים תוך כדי יישום פשעי מלחמה בכדי לשמור על בטחון המתנחלים שיושבים שם שלא בצדק?"
א.ת.: "לא."
סוקר: "אני שומע מבטא רוסי, אתה עלית מרוסיה?"
א.ת: "לא."
סוקר: "אז מאיפה המבטא?"
א.ת.: "אני מאוקראינה".
סוקר: "הא.... ואמא שלך, תגיד, יהודיה?"
א.ת: "לא שזה עניינך, אבל לא."
סוקר: "תודה, אני מניח שזה הכל"
שיחה חדשה:
סוקר: "שלום, מדברים ממכון עמידרור לדיכוי אוכלוסיות נרדפות, אנו עורכים סקר קצר, יש לכם שתי דקות אולי"
א.ת.: "כן, בעזרת השם"
ס.: "האם כיבוש וניצול עם אחר בהמשך לפשעי מלחמה ואת ליבון הסכסוך עם הפלשתינאים תוך הגדלת מספר ניסיונות הפיגוע, ועקב כך רצח ללא משפט של ילדים קטנים, מניעת זכויותיהם הבסיסיות לחינוך וכבוד, זיהום המים והנהגת משטר המפלה בין דם לדם תגרום לכם להרגיש יותר בטוחים?"
א.ת: "זה מה שאלהים רוצה?"
סוקר: "קרוב מספיק"
א.ת.: "אז כן"
סוקר: "אתה יהודי?"
א.ת: "לא, נוצרי אוונגליסטי"
סוקר: "אמא שלך לא היתה במקרה יהודיה?"
א.ת: "לא"
סוקר: "תקשיב, אני במצב קשה פה, יש איזה שני משוגעים שמשלמים לי 17.93 לשעה כדי שאני אתקשר לאוכלוסיה יהודית בוגרת לבדוק את עמדותיהם ולכוון את זה כך שהם יהיו בעד, ואני לא מוצא יהודים בוגרים שמוכנים לתמוך בשטות הזו."
א.ת: "אני גם בן 17".
סוקר: "טוווווווו"
וכך ממשיכה הסאגה עד שהם מצאו את ה500 הספציפיים.