סוני הגיעה השבוע "לפשרה" עם לקוחותיה בתובענה הייצוגית שהוגשה נגדה על שילוב תוכנה זדונית בתקליטורים מסויימים. הפשרה תפצה את הלקוחות על הנזק שנגרם להם, תספק להם תקליטורים חלופיים ותאסור על סוני לאגור מידע פרטי על הלקוחות. הפשרה המלאה באורך 42 עמודים ניתנת להורדה כאן. במקביל לפרשת סוני שצפה על פני המים, תקליטורים אחרים מפעילים הגנות שונות ומשונות. קולדפליי אוסרת על משתמשים לעשות כל שימוש בתקליטור שלה פרט להשמעה בנגנים אישיים. לדוגמא, תקליטן שמעוניין להשמיע במועדון באמצעות המחשב שלו, מנוע מלעשות כן, מי שהמערכת הביתית שלו מבוססת על נגן DVD אינו מסוגל להשתמש בתקליטור וגרוע ביותר - מי שמעוניין לגבות את התקליטור למקרה שיגנב מהרכב, ולהשאיר עותק גיבוי בביתו (הגנת שימוש הוגן) לא יכול לעשות כן.

כלומר, מתקבלת כאן הזכות לשמוע את שירי הלהקה באיכות מקורית ותו לאו. היתרון הנוסף שפותח על ידי הטכנולוגיה קורקע על ידי אינטרסים כלכליים. כפי שמסביר דרור גלוברמן במאמרו היום, האינטרנט היא הפלטפורמה לתקשורת היום, היא זו שמאפשרת את העברת הידע והמידע בין החברים, והיא שמאפשרת למוזיקה חדשה לפרוח.

לתומם חשבו הדינוזאורים הללו, שהמאזינים הולכים לאינטרנט רק כי שם אפשר להשיג את השירים בחינם. הם ניסו להילחם בפיראטיות, וטעו כשחשבו שהמלחמה הזו תוציא את הקונים מהאינטרנט ותחזיר אותם לחנויות התקליטים. הם לא הבינו שהמאזינים פונים לאינטרנט כי אורח החיים שלהם כולו מכוון אותם לשם.

מכאן ועד נצח אשתמש בשלושה מושגים חדשים שאני מבקש להביא: מוזיקה "עתיקה", מוזיקה "חדשה" ומוזיקה "ישנה". המוזיקה הישנה היא המוזיקה הקונבנציונאלית, זו שמוגנת בזכויות יוצרים מורחבות (ארצות הבריתיות) ואוסרת על כל שימוש בה מעבר להשמעה והמוזיקה ה"חדשה", המוגנת תחת זכויות Creative Commons, ניתנת לשינוי ולעיבוד, ניתנת להשמעה חדשה וניתנת לייצוא.

המוזיקה הישנה מוכּרתׁ(ואולי גם מוֹכרת) בעוד שהמוזיקה החדשה נתפסת כדבר אבסורדי. מדוע שאמן יתן את מרכולתו בחינם לכל? ההסבר הוא שרשיון הCreative Commons אינו חינם. מוזיקה חופשית לא אומרת רק שניתן להעביר אותה, אלא שניתן להעביר בה. מטרת המוזיקה אינה רווח כלכלי בלבד. אנו צריכים לזכור שהמוזיקה העתיקה, לפחות בתחילת המאה ה20 ועד שנות ה70 שלה, היתה דרך להעביר מסרים אמיתיים: בוב דילן, ג'אניס ג'ופלין, לאונרד כהן ואפילו אריק איינשטיין, שלום חנוך ושמוליק קראוס, לצד הרווח (הסמלי) שעשו מהמוסיקה הם השפיעו על דורות רבים.

השפעת המוזיקה היום אינה זהה. בעוד שבעבר מטרת המוזיקה היתה לשנות את טבע האדם, היום המוזיקה מעודדת את האדם לרכוש עוד. אמנים מעודדים את קניית תקליטיהם באמצעים כמו סקס ומוזיקה קליטה, בעבר המוזיקה היתה פחות קליטה (מישהו הבין את פינק פלויד בזמנו?) ויותר מעשית. מסרים ברורים כמו "All we are saying is give peace a chance" לא קיימים היום בשירים, שבמקרה הטוב ביותר מדברים על דיכוי מעמדי ומחצינים אותו בצורה אלימה.

מטרת התקליטים במוזיקה העתיקה הוא למתג את האמן, לגרום להקהל להכיר את שיריו ולהוקיר לפועלו. האמן היה מרוויח מפעילויות שנבעו מכישוריו וקישוריו, לא רק מכירת תקליטים, אלא הופעה בפרסומות ומכירת כרטיסים להופעות. עלויות ייצור התקליטים היו גבוהים בתקופה העתיקה ולא אפשרה מתח רווחים גבוה לאמן.

במוזיקה הישנה המוזיקה נועדה לשכנע את האמן לקנות עוד, עוד תצרוכת מוזיקלית, עוד קניה. מכאן ההגנה המהותית על זכויות קניין. פרוייקט שיר זר, לדוגמא, נגוז מהרשת בגלל בעיות של זכויות יוצרים. לי במקרה הזדמנה הזכות לשמוע עותק מהפרוייקט וכן להיות נוכח בהופעה מיוחדת בשבוע שעבר כמחווה ללאונרד כהן. אולם, מניעת השימוש ביצירות למטרות חדשות (בין אם בתשלום ובין אם בלי) היא חלק מהבעיות שעולות מזכויות היוצרים הישנות.

הצורך לשנות את זכויות היוצרים הביא את פרוייקט הCreative Commons. זכויות אלה מגנות על זכויותיו המוסריות והכלכליות של היוצר והכותב. הן מאפשרות, בתוך מסגרת חוזית, להגביל את מעבר הקבצים ואת השימוש בשירים למטרות מסויימות. כך תוכל, בתור אמן, להגדיר כי כל פלוני יכול להוריד את שיריך אך אינו יכול למכרם בחנותו. זכויותיך הכלכליות בשירים נותרות, פשוט קהל רחב יותר שומע את המוזיקה. זהו בדיוק סוג הזכויות שמאפשר את הפודקאסטים. אם זה היה תלוי במוזיקה הישנה, הפודקאסטים לא היו מתקיימים (אכן, מחקר חדש הראה כי רק 2% מאזינים לפודקאסטים - ואני אחד מהם - אולם).

הפודקאסטים עצמם משנים את אופי הצגת המוזיקה. הם מהווים חלופה ראויה לתכניות הרדיו שמשדרות את אותם השירים במחזור קבוע, הם מאפשרים לאמנים חדשים להתחבב על קהלים מרחבי העולם והם מאפשרים פרסום ללא עלות, דבר שלא מתקיים היום בשוק המוזיקה. המוזיקה החדשה נגישה לקהל רחב יותר - אבל עדיין אינה מצליחה. המוזיקה החדשה גורמת לאמן להרוויח פחות מכל אלבום אך למכור יותר אלבומים: חלק מהאמנים משחררים חלק מהשירים בCreative Commons ואת שאר הדיסק מוכרים בחנויות מקוונות דוגמת CDBaby. בחנויות כאלו מרוויח האמן בערך פי 3 לאלבום מאשר בiTunes. האפשרות של מגע עם קהלים חדשים, הופעות בכל רחבי העולם ועוד מראה לנו כיצד אפשר להרוויח במוזיקה החדשה.

המוזיקה הישנה תעלם, עם הזמן, לאחר שהציבור יתחנך לכך שמה שניתן בחינם אינו נטול זכויות והוא בעל איכות שווה. כמו מוצרי הקוד הפתוח שהראו כי הם לעיתים מתפקדים בצורה טובה יותר מאשר המוצרים הקנייניים.

הדרך הטובה ביותר שהמוזיקה הישנה תעלם מהשוק היא אם חברות התקליטים יחלו לתבוע גולשים. לאלו לא תשאר האלטרנטיבה של "גניבת" המוזיקה הישנה, והם יפנו לפודקאסטים ולCreative Commons.

אולי באמת כדאי שחברות התקליטים יפסיקו לאיים ויראו שהם באמת רוצים לתבוע גולשים. כך הן יראו שהן לא מעוניינות שמישהו ישמע את המזויקה, אלא רק בכסף.