0.
המכונית החשמלית של שי אגסי תקשר בין המכונית לרשת הטעינה שלה כדי לאפשר לנהג לדעת מהי תחנת המילוי הקרובה ביותר. אולם, אותו מידע יעבור גם לחברה שמנהלת את רשת המידע הנ”ל, כמו שאיתוראן יודעת (אבל לא מגלה) וכמו שפלא-פון יודעת, פרטנר יודעת וגם השב”כ ומשטרת ישראל יודעים; בקרוב כולם ידעו: עוד בשנת 2002 דלף פנקס הבוחרים לרשת, מה שסביר מאוד שיקרה עם המאגר של ‘חוק האח הגדול’ ושל ספקיות אחרות. הצלבה עם מאגרי מידע אחרים שזמינים ברשת יכולה להביא למצב שכולם יודעים הכל.
1.
כולם יודעים שהספינה טובעת
כולם יודעים שהקפיטן שיקר
כולם מסתובבים בשבר וברעד
כאילו איבדו אב או חבר
כולם מדברים לכיס שלהם
כולם רוצים קצת שוקולד
וזר ורדים
(כולם יודעים, לאונרד כהן, תרגום יואב איתמר)
2.
את רוב המידע הפרטי עלינו אנחנו חושפים בעצמנו; הדברים הכי סודיים עליי באמת ככל הנראה מעולם לא יגיעו לרשת: עם מי אני נכנס למיטה, על מה אני חושב כשאני הולך לישון, מה נמצא בתוך הראש שלי ומה אני התכניות שלי. את הכוונה שלי אף אחד לא יכול לדעת, את המעשים כן. אבל עדיין, כולנו נחרדים מדי פעם לגלות כשמישהו מדבר איתנו ויש לו את הכתובת שלנו או את מספר תעודת הזהות שלנו. אבל האם אותו מידע פרטי יותר מאשר מי החברים שלנו או מה אנחנו חיפשנו בגוגל?
3.
המיקום שלנו בכל רגע נתון, לדוגמא, אמור להיות פרט מאוד סודי אך אנחנו חולקים אותו כמעט עם כל אדם שמסוגל לראות אותנו וגם עם כל אדם שמשוחח איתנו. חישבו לרגע אחד כמה שיחות טלפון מתחילות במילים “איפה אתה?” או “מה אתה עושה?”. התשובות לשאלות האלו הן מאוד פרטיות, הרבה יותר מאשר היכן המכונית נמצאת.
4.
אז למה אנחנו בוחרים להתלונן על הפרטיות שלנו ביישומים כמו Google Street View שמסתמכים על מידע שנמצא בנחלת הכלל ולא בוחרים להתלונן על כך שהאנשים סביבנו משוחחים בסלולרי על נושאים רגישים במיוחד? האם מידע שניתן לאינדוקס הוא יותר פרטי רק כיוון שהוא כזה?
5.
כן. מידע שניתן לאינדוקס ככל הנראה יחשב לפרטי יותר. עצם היכולת לחפש במידע ציבורי מעבר למערכת החיפוש הלגיטימית יכול לצור שימושים לא לגיטימיים לכך (וזה לא אומר שצריך לאסור עליו). דמיינו שבתיבת חיפוש החברים בפייסבוק הייתם יכולים לחפש בחורות פנויות שיש להן פחות מחמישה חברים משותפים אתכם אך יותר מאחד, שסיימו לאחרונה מערכת יחסים עם מישהו שהוא אינו החבר המשותף שלכם (בעברית: בחורות שמחפשות זיון ריבאונד), האם בכך לא הייתם יכולים לפגוע בפרטיות שלהן יותר מאשר אם סתם הייתם מחפשים בחורה שקוראים לה, נניח, חגית כהן.
6.
מצד שני, יכול להיות שאותו מסע לדליית פרטים לא יגמר בכך. דמיינו חיפוש של “בחורות שנפרדו לאחרונה מחבר שלהן והוסיפו גברים רבים לאחרונה בתור חברים לפרופיל” (פלרטטניות שמחפשות זיון); ואני בכוונה מתמקד באפשרות לפגיעה מינית באנשים כדי להתמקד בכח של המידע הציבורי שלנו מצד אחד, ועד כמה מספר הזהות עצמו אינו רלוונטי. האם היית מעדיף לדעת על מישהי (בהיותך סטוקר מקצועי) האם היא לאחרונה עברה לגור בדירה לבד בת”א או האם היא בעלת מספר זהות מסוים?
7.
והשאלה החשובה ביותר היא האם אנחנו מפחדים ממאגר המידע או מבן-האדם שיעשה בו שימוש?
יום יחסית טוב היה היום ללוחמי החירות (ויש שיאמרו לטרוריסטים) באינטרנט למרות שהיה יכול להגמר טוב יותר; את הבוקר התחלנו בכנסת בדיון של ועדת המדע והטכנולוגיה על החוק הבלתי חוקתי של ישראל חסון שקורא להטיל אחריות על מנהלי אתרים לתוכן הגולשים המועלה בהם. אותו חוק נקרא, שלא בצדק, “חוק הטוקבקים” למרות שהוא מדבר על כל תכני הגולשים. לכאורה, העיתונות הכתירה את הסרת הצעת החוק מסדר היום על ידי חסון ורצון שלו להגיע להסדרה עצמית כהצלחה כבירה של אתרי האינטרנט; אולם, טעות בידם. בפועל (ועל כך דיברתי ארוכות עם אבנר פינצ’וק מהאגודה לזכויות האזרח בדרך חזרה ארצהלתל-אביב) האתרים קיבלו את מה שהם רוצים, חסון קיבל את הכותרת שלו (והסיר את שוט החקיקה) אבל הגולשים הפסידו.
הוחלט שבמסגרת של “הסדרה עצמית” בחסות איגוד האינטרנט (שהוא, אגב, המנצח הגדול של היום), יחליטו אתרי האינטרנט על מדיניות של סינון טוקבקים כדי להגן על אוכלוסית ישראל המסכנה שכעת לא יחשפו לזוועות שבטוקבקים (הו! הזוועות).
מי שהפסיד, כמובן, הם גולשי האינטרנט. אם עד כה הטוקבקים היו כיכר ציבורית שאפשרה שיח, החל מעתה הדיון בכלל הטוקבקים יהיה כפוף למדיניות שיח שיכתיבו אתרי האינטרנט (ועל כך העיר גם עו”ד חיים רביה, בדברי טעם, כי עשוי להיות בעניין הסדר כובל).
אתרי האינטרנט יחלו להפעיל סינון אקטיבי על תכני גולשים כפועל יוצא של “הפשרה החוקתית” שנכרתה היום על גבם של ציבור הטוקבקיסטים, הפורומאים ואלו שמעלים סרטונים ליוטיוב. הצנזורה שתפעל עליהם החל מעתה היא חמורה לא פחות, יש להקים מוסד של נציב קבילות לענייני סכסוכים בטוקבקים מיידית: כלומר, אותו גוף ידון הן במחיקת (או אי אישור) טוקבקים כעוולה חוקתית של פגיעה בחופש ביטוי והן במצב בו אדם הוכפש בטוקבקים ואלו אשרו את הטוקבק למרות שזה לא עמד בקוד אתי כלשהו. כמובן, שיש לאפשר לכל טוקבקיסט את הזכות לביטוי אנונימי, שכן אותו ביטוי הוא ליבו של ההליך הדמוקרטי.
עוד נצחון קטן שהיה היום הוא הנצחון במשפט הציבורי נגד חוק הצנזורה. דליה דורנר, יו”ר מועצת העיתונות, הסבירה את הדברים בצורה הטובה ביותר: “כשראיתי את טענות ההגנה [שהיו בעד החוק - י.ק.] הבנתי שההורים צריכים הגנה והחוק לא יכול לספק להם אותו“. דורנר המליצה על הליך של הסדרה עצמית, תוך שהספקיות יפעלו להסרת תכנים פדופיליים ופליליים בכלל. הגישה שדורנר מציגה היא לא רק גישה סבירה, אלא היא גם הגישה הנכונה שיש לבצע. הבעיה? הדרך הטובה ביותר לסייע להורים היא חינוך, וחינוך עולה כסף.
בתמונה: דליה דורנר ומנחם בן-ששון, יו”ר ועדת חוקה, חוק ומשפט.
סרטונים ויראליים ומאבקים אינטרנטיים יפים כל עוד מדובר בקרב על מי צודק, בקרב הזה כבר נצחנו היום; הקרב הבא הוא על למי יש יותר כח, מי יכול לשנע מצביעים ומי יכול לגרום להם להסביר לנבחרים כמה רעה התכנית שלהם. לצערנו, המחוקקים שלנו קובעים את החוקים בלי קשר למציאות ובלי הבנה בסיסית בתחום, טקטיקות של הפחדה, דמוניזציה וסילוף מציאות נועדו כדי להפחיד את הקהל ולהרתיע אותו מלשחק את המשחק הפוליטי.
אל תפחדו! תעשו את המעשה הנכון ובחרו חברי כנסת יותר טובים. אני, תמיד, אשמח להיות חבר הכנסת שלכם; אבל זה דורש הרבה עבודה והרבה כח מאחורי. כמו שאני רץ רצים עוד לא מעט אנשים טובים אחרים; עם דעותיהם של חלק אני מסכים ועם דעותיה ם של אחרים אני לא מסכים כלל, אבל אני יודע שהם אנשים עם כוונות טובות שמעוניינים בטובת הציבור שלהם. איך תזהו את אותם אנשים? החוקים לא פופוליסטים, שקולים, הוגנים וערכיים. מאחורי החוקים עומדת אהבת האדם או הארץ ולא שנאת הזר או האויב.
“אינני דובשנית,
אני עוגיית עבאדי”
(”השלמה \ נשיות“, צאלה כץ)
שלא תחשבו לרגע שאני עוד אחת ‘מאלה‘, אבל אני בדרך כלל בעד כל ‘הקטע הזה’ של שוויון בין המינים, העצמה נשית* ופמיניזם, יחד עם העובדה שנותנים לנו להצביע, שגורם לי לאושר ושמחה ותחושה של הגשמה עצמית ואפילו קצת חופש מיני. אין ספק שגם באופן יחסי וגם באופן מוחלט התקדמנו המון, או לפחות כך חשבתי לעצמי לפני בפעם הראשונה שבהנתקלתי בבחור שממש התעקש לגמור רק אחרי שאני אגמור. היה משהו ממש מרגש בהתעקשות הזו, או לפחות בדקותיה הראשונות. בחמש הדקות אחר כך זה גרם לי לתחושת שליחות: אורגזמות המיטה כולה מוטלות על כתפי, ובכל שאר הזמן שנותר עד שזייפתי את האורגזמה שלי בשביל לגמור עם זה, הייתי בעיקר לחוצה וממומרמרת. אני לא מצליחה לגמור בפעם הראשונה שאני שוכבת עם בחור, לכו תזדיינו אם זה מפריע לכם. אז תואילו בבקשה לצאת לי ממחזור הסרוטונין ותגמרו כבר.
* ויהונתן מעיר שאם תחפשו העצמה נשית בגוגל תגיעו לעוד אחד מהניו-אייג’ קראפ שמנסים למכור לנשים שמנקות בבית עוד קצת זבל במקום לתת להן כח.
כל נסיונותי להסביר את הנתון הזה לבחור החטוב שגהר מעלי נפלו על אזניים ערלות (בניגוד לשאר חלקי הגוף):
- “תקשיב“, ניסיתי ללחוש לו בקול כבד, “זה לא ילך, אני לא גומרת בפעם הראשונה שבה אני שוכבת עם מישהו“.
- “זה לא מקובל עלי“, הוא הודיע בהרואיות והניף את רגלי לכיוון התקרה בפוזה שלא היתה מביישת לוליינית טרפז.
אחרי שהוא הפך אותי עוד כמה פעמים, הביא את הבהונות שלי לאוזניים וניצל את כל תלת המימדיות שניתן לממש על מיטה, הרגשתי חובה מוסרית ליידע אותו שוב, באופן נחרץ יותר: “אני רוצה שתגמור“.
“לא!“, הוא המשיך, דוהר עלי אל האופק, “קודם את אחר כך אני“.
זה בערך היה השלב שבו אני שקלתי פשוט לקום וללכת. כלומר, חשבתי לעצמי: “מותק, זה נורא נחמד כל הסיפור הזה, אבל אם אנחנו במילא ערומים ואין יותר מה להסתיר, אז אני כבר קצת צמאה וממש צריכה פיפי; ובכלל, זה מתחיל להיות קצת לא נוח אחרי שעה שאנחנו כאן ואני מתחילה לפתח רחמים עזים כלפייך כי אתה מזיע כמו סוס. תקשיב, אני כבר קצת מכירה את עצמי, ואני פשוט לא אגמור: לא עכשיו, לא היום. אז בוא נפיק את המיטב והמרגליות מכל הסיפור הזה: תגמור כבר בבקשה ותן לי ללכת לאכול משהו“.
Img CC-BY Arts
התובנה שגברים ונשים מתייחסים לסקס בצורה שונה לחלוטין מכה בי בהפתעה כל פעם מחדש. אין לי שום כוונה לשחוק פה קלישאות רמוסות היטב לגבי השימוש בסקס, אבל יש בזה משהו: גברים נכנסים למיטה בשביל לגמור. ושלא תבינו אותי לא נכון; אורגזמות הן יופי של דבר, אולם כמה מאפיזודות הסקס הטובות שהיו לי לא נגמרו בזה שגמרתי שלוש פעמים ברציפות; בחלק מהן אפילו לא גמרתי בכלל. זה לא רק עניין של למצוא את המייטי קליטוריס: האורגזמה הנשית היא מורכבת כל כך שאפילו אנחנו לא מבינות אותה תמיד עד הסוף. חשוב להבין, בשביל שאנחנו נגמור אנחנו צריכות לא רק להיות מגורות מאוד, ואפילו לא מספיק להתאים את חלק א’ למחבר ג’ לסובב שלוש פעמים ואז לדחוף ימינה: צריך בחלק גדול מהמקרים גם מידה רבה מאוד של ריכוז ובטחון ואת שני אלה קשה קצת להשיג כשיש קהל שצופה בכל הסיפור תוך כדי אכילת פופקורן וציפייה לקליימקס האורקולי שלא מצליח להגיע.
קשה לתאר חוויה מתסכלת יותר מאורגזמה שלא מגיעה**. זה כמו לרדוף אחרי משהו חלקלק וקטנטן, שכל הזמן נשמט מהאחיזה, לכמה שניות נדמה שמחזיקים את זה, ואז פתאום מאבדים אחיזה, וכמה דקות אחר כך זה שוב שם, וצריך כל כך להתרכז, בטח בהתחלה, שכבר היו מקרים, שבהם כל הסיפור גורם פשוט לפרוץ בבכי באמצע.
** יהונתן: אולי רצח עם, מוות של קרוב אהוב, שואה, מחלה קשה שגורמת לאיברי גוף לנשור, אבל נכון, לא לקבל אורגזמה זה באמת רע.
ישנן מספיק פעמים שבהן אנחנו גומרות בלי לשים לב בכלל, אבל כמו שבחלק מהמקרים מדובר במלחמת התשה שבה שני הצדדים מתחפרים בשוחות עמוקות יותר ויותר, ישנו מספר שווה של פעמים שבהן האורגזמה פשוט מגיעה שוב ושוב, ושוב. יש איזה צדק פואטי בכך שכשאנחנו מצליחות להגיע להסכם הבנות תקף עם החוויה המינית שלנו אנחנו מקבלות 1+1 על כל האורגזמות שבמבצע. ואני מאוד תומכת ומעודדת כל גבר שחשוב לו שאני אהנה באותה המידה שבה ההנאה שלו חשובה לו אבל הייתי רוצה שההתעקשות הזו על הקליימקס לא תהיה כל כך כבישת יעד מבוצר; הייתי שמחה אם הדגש היה על כך שאני אהנה ולא על כך שאני אגמור.
אם אני מקלפת את הסיפור מכל הבגדים, האיפור, והמסיכות, אז האמת שיושבת בפנים היא די פשוטה: אנחנו לא גברים, הקליימקס שלנו הוא לאו דווקא באורגזמה (לפחות עבורי, הרבה פעמים הוא בתענוג הפשוט של גוף ערום לצידי, הנשיקות והמגע). הרבה פעמים אני חושבת שבחורות מוכנות לעשות טרייד אין לאורגזמה בתמורה לזה שתחבקו אותנו אחר כך; לא בגלל שאנחנו רוצות מכם זוגיות, לא בגלל שאנחנו משלות את עצמנו שזאת התחלה של מערכת יחסים, אלא כי זה לא פחות כיף, לא פחות מה שאנחנו צריכות.
מעטות הנשים שנכנסות למיטה עם גבר מזדמן על מנת לגנוב זרע, רובן עושות את זה על מנת לגנוב אינטימיות. זה לא הופך סקס מזדמן למשהו פחות כיפי או פחות מזדמן, זה רק אומר שכנראה שלגברים קל יותר להיות עסוקים בלגרום לנו לגמור, מאשר בלחבק אותנו אחר כך. ואני מכבדת את זה. כל מה שאני מבקשת הוא יחס הוגן חזרה: בבקשה, תכבדו את העובדה שאני ילדה גדולה, אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני אוהבת, ובאמת באמת, אני יודעת מתי אני לא הולכת לגמור.
אילאיל בן שלום, בת 29 ועובדת היי-טק. גרה ברמת השרון עם מאיר ופשו ומתעצלת לכתוב את התזה שלה. את אילאיל הכרתי לפני כשנה ויצאנו כחודש; מאז היא נשארה בחיים שלי ולא מוכנה לעזוב. היא עדיין מחפשת חתן ואם אתה מספיק בר מזל אז כדאי לך להתאמץ כי יש לה לב רחב כמו שלא ראיתי אצל אף בחורה והיא גם יודעת לכתוב כמו שצריך (מה שמתבקש מכל אישה טובה בימינו). אילאיל כותבת כאן מדי פעם וראוי בכלל שהיא תכתוב יותר, אבל זה כבר עניין אחר, לא?
צילום ניב קלדרון, כל הזכויות שמורות.
0.
בחודש אוגוסט 2007 אישרה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, את המיזוג בין ידיעות תקשורת לבין One, אתר אינטרנט העוסק בתחום הספורט שהוקם על ידי שני יזמים צעירים, תוך שהיא טוענת כי טובת הגולשים, שהם הלקוחות, לא תפגע. אותו מיזוג הביא לכך ש51% מאתר האינטרנט יוחזקו על ידי “ידיעות תקשורת” שהיא בפועל המפעילה של האתר וזו שגוזרת את רווחיו; One, כך לפחות על פי אתר ‘The Marker‘, נוהל באותה עת על ידי אופירה אסייג בצורה שמתקרבת יותר למשרד יחסי ציבור של ספורטאים מסוימים ותוך ששמועות רחשו סביב המעורבות שלה עם גורמים אפורים וגורמים המקורבים לארגוני פשע (כך לפחות לפי הכתבה המלונקקת). אותן חשדות ושמועות לא מבוססות שהוצגו בעיתון המתחרה לא הפריעו לידיעות ואלו, מצדם, לא הפריעו לאסייג וחבריה לנהל את האתר באותה הדרך.
1.
החל מחודש מרץ 2007 החל ייגר-מייסטר, שנחשף היום כשלמה מן, לכתוב את הבלוג “עומדים בשער” בפלטפורמת תפוז (וראו הרחבה שלי). מן כתב ביקורת משתלחת נגד אסייג וחבריה תוך שהוא משתמש במעטה האנונימיות כדי להגן על עצמו מאיומים על עצמו ועל פרנסתו, כמו גם לשמור על אנונימיות בכל שזה נוגע למקורותיו; ייגר-מייסטר הופתע לגלות בחודש מרץ כי One פנו לתפוז, האתר שאירח את הבלוג, וביקשו להסיר חלק מהתכנים שפוגעים בשמם הטוב של One ואסייג. לאחר שהחליט כי מאס בכתיבה, ייגר חיפש מחליף וזה נמצא בדמות של תמיס, וזה העביר את הבלוג לוורדפרס.קום לאחר שהאמין שההגנה שאלו נותנים למשתמשי האתר גדולה יותר מאשר בתפוז. לא עברו חודשיים ותמיס קיבל גם הוא מכתב התראה בטרם פתיחה בהליכים משפטיים בו הוא נדרש להזדהות ולשלם סכום מפלצתי של שני מיליון ש”ח. במקביל, הוגשה תביעה על סכום זהה נגד שני מייסדי הבלוג: רביב שכטר ועודד קרמר וכן נגד שלמה מן. לא ברור כיצד הושגה זהותו של מן, שפוטר מעבודתו היום לאחר שהתגלה כי הוא הפעיל את הבלוג, אולם לדברי תמיס, יורשו, זה עשוי להיות באמצעים שאינם צו שיפוטי. (ועל כך, אני מאמין, יהיה פוסט נפרד בעתיד)
2.
מחרתיים תערוך ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת (זהירות, לינק דינאמי) דיון בהצעת החוק של ישראל חסון לתיקון חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות שקובעת כי אתרי תוכן גולשים יהיו אחראים בצורה ישירה לתוכן שמועלה על ידי הגולשים הן באחריות אזרחית והן באחריות פלילית (הסבר על אי חוקתיות הצעת החוק). הצעת החוק אמנם באה בגלל טוקבקים, אבל היא מתייחסת לכל תוכן גולשים באשר הוא ועשויה להוביל להשלכות משמעותיות על ביטוי בצורה שבה כל פרשת ייגר-גייט לא היתה מתרחשת מלכתחילה (לטוב ולרע).
3.
תפוז מעולם לא היו מאשרים בלוג כמו “עומדים בשער” אם הם היו צריכים לשאת באחריות אליו. הסיבה? לא כיוון שאותו תוכן מוציא לשון הרע, אלא כיוון שתפוז היו צד להתדיינות כאן. לא בכדי רפי גינת לא תבע את קפה דה-מרקר כשהוא תבע את אורן פרנק על לשון הרע, קולגיאליות קטנה בין האתרים מובילה לעסקים טובים יותר בסופו של דבר, גם אם דה-מרקר לא היה נמצא חייב בסופו של דבר. כשאופירה אסייג החלה את ציד המכשפות שלה נגד ייגר-מייסטר, היא איימה גם על תפוז בתביעה משפטית. דבורית שרגל, שהיתה עורכת תפוז באותה העת, אמרה בעצמה כי ייעוץ משפטי שניתן להם (ולדעת אפי פוקס בצורה רעה) מחייב אותם להסיר את התוכן; תפוז בסוף לא נתבעו על הסכום הנטען, אלא רק הבלוגרים אך אם הצעת החוק של חסון היתה מתקבלת, תפוז היו מעסיקים צבא עורכי דין כדי לבחון את כל הגשות הגולשים, טוקבק אחרי טוקבק כדי להסיר מעצמם אחריות, אלה, עם יד קלה על ההדק, היו מוחקים תכנים (ולעיתים בלוגים שלמים) כדי לרצות את מעסיקיהם.
4.
One נמצא בבעלות של ידיעות (ומשפחת מוזס), אחת המשפחות העשירות בישראל ובבירור אחת המעורבות ביותר בשוק התקשורת הישראלית. קשה שלא למצמץ ולמצוא מעורבות שלהם בעסק כלשהוא: רשת, זכיינית ערוץ 2, הוט, ידיעות אחרונות ועוד. קשה להאמין שכשכח כזה יוצא נגד שלושה בלוגרים קטנים העיתונות תהיה אובייקטיבית. אולם, לידיעות יש כח אחריות נוספת, וזו האחריות ללקוחות שלה: הגולשים. בין אם הביקורת נגד One מוצדקת ובין אם לא, הלקוחות של אתרי האינטרנט צריכים להיות חשופים לתחרות אמיתית בשוק התקשורת; יציאה נגד אמצעי תקשורת מתחרה (קטן ככל שיהיה) מסכלת את התחרות החופשית על הלקוחות: תביעה של שני מיליון ש”ח רומזת לכל מי שמעוניין לכתוב בלוג ביקורת שלפני שהוא יבקר את אסייג וחבריה הוא חייב להשיג לעצמו ייעוץ משפטי.
5.
שני וקטורים פועלים במקביל על תוכן הגולשים בארץ באפיקים משפטיים נפרדים: הוקטור הראשון הוא הלחץ המשפטי, זה שקובע שביקורת תקשורת מבוצעת באמצעות התקשורת בלבד (ומדי פעם על ידי העין השביעית של המכון הישראלי לדמוקרטיה), הוקטור השני הוא של המחוקק שאומר שתוכן גולשים כפוף, דה פקטו, לחסד של האתר שמעוניין לתת לו במה. כלומר, אם אתה רוצה להתבטא עלייך להשיג קודם כל במה. במה (וקוראים) כידוע עולים כסף, לא בטוח שלכולנו יש את זה.
6.
אני לא נכנס לסוגיה האם דבריו של ייגר-מייסטר היו לשון הרע או לא, זה לא יועיל. השאלה הנכונה היא מדוע לתבוע אותו? מדוע לקחת בלוג קטן שנקרא על ידי אלפים ספורים של קוראים ולהביא אותו לכותרות העיתונים כדי שכל המדינה תדע שאתר מסוים מפעיל על המבקרים שלו לחץ משפטי? מדוע לא קיבל One את הביקורת ופעל לתקן אותה (או להתגאות בכך שהוא אתר צהוב, אם כך באמת הדבר?) מדוע הגברת אסייג לא הגיבה ואף לא פעם אחת בצורה שאינה משפטית?
7.
היום זה באמת איזה בלוג נידח, אבל כיצד יתמודד “חוק הטוקבקים” ואופירה אסייג עם סרטונים כמו זה שמועלים ליוטיוב ומשמיצים אותה בצורה חמורה בהרבה? האם להסתבך עם גוגל זה כבר יותר מדי עבור One? נחכה ונראה.
8.
שיהיה ברור לכולם, האחריות על ההתנהגות של One היא בידי “ידיעות תקשורת”, אלו צריכים להוקיע את ההתנהגות ולדאוג שביקורת תתקבל בצורה לגיטימית. אם ארנון מוזס ויון פדר לא יגנו על הגולשים ועל הטוקבקיסטים, לא ישארו להם לקוחות בסופו של דבר, ויש גבול לכמה שמפרסמים מוכנים לתת כסף כשאף אחד לא צופה באתר.
(…)
עכשיו כבר מותר להגיד: גולשי האינטרנט והבלוגרים ניצחו את התקשורת הממוסדת בהתמודדות שלהם עם פרשת אולמרט. כשפורום “בחדרי חרדים” דיווח על הפרשה באחד הדפים הנידחים עוד ביום ב’, יום לפני הדיווח בניו-יורק פוסט, היה ברור כבר שאין לתקשורת הממוסדת מקום אם זו לא תחליט להיות לוחמנית יותר. רחביה ברמן קרא להפר את הצו עוד ביום ג’ ובלוגרים רבים עוד כתבו על הנושא בלי לחשוש, אבל מה שהיה קשה במיוחד היה לעכל את ההתארגנות של התקשורת הממוסדת: גיא גרימלנד מ’הארץ’ כתב שבאינטרנט ניתן כבר למצוא מידע, אבל לא סיפק קישור אליו ואפרת וייס החליטה ש”אבסורדי” שאזרחי ישראל מתעדכנים בחדשות דרך בלוגים (…).
האינטרנט הבלוגים ניצחו את התקשורת הממוסדת עוד לפני שהתחיל הקרב. אם בפעם האחרונה שבלוגים גרמו לכותרת ראשית זה היה בגלל פדופיל; הפעם זה שונה: כרמל ויסמן צודקת: אלמלא הבלוגים לא סביר שהפרקליטות היתה מסירה את צו איסור הפרסום, הבלוגים (כסימפטום) יצרו מצב שהשיחות זזו מאתרי החדשות והגיעו למדיה אחרת : מנגד, אתרי החדשות היו מוכנים להשקיע כסף רב בפניה להסרת צו איסור הפרסום כדי למנוע מצב שהבלוגים יקחו להם את תשומת הלב. אותו מאמץ השתלם, כיוון שהמידע “ממילא” דלף בבלוגים, הרשו להם לפרסם אותו מאוחר יותר. (וראו את דעתו של יוסי מלמן)
הבלוגים ניצחו כי בזכותם (כאספסוף) הגיע המידע אל המיינסטרים. כמות הכניסות מחיפושים לבלוג הזה, ואני מניח גם שלאחרים, בעשרים וארבע השעות האחרונות הקשורות לפרשה היתה מדהימה, אפילו שמדובר ביום שבו אנשים בנופש; נדב פרץ, לדוגמא, היה שני בחיפוש אחר משה (מוריס) טלנסקי אתמול בפוסט שכולו אמירת השם המפורש; קשה להניח כמה כניסות הדבר הביא לו, אבל אני די בטוח שלא רק אני חוויתי בשלושת הימים האחרונים אלפי כניסות לבלוג יותר מהרגיל.
ההשפעה של בלוגים היא לאו דווקא בהעלאת נושאים לאג’נדה, אלא בכך שבגללם התקשורת המסורתית מחליטה לשנות את דרכיה: כעת, כשזו יודעת שאם המידע לא יגיע דרכה לציבור הם יעברו לאתרים המשניים ולבלוגים, היא צריכה למצוא שיטה אחרת לנהל שיחות עם הלקוחות הנמענים שלה.
אלפי אנשים הגיעו אמש לחגוג את יום העצמאות בפלורנטין ברייב ברחוב, אלפי אזרחים מנעו מהתנועה לעבור ברובע שלם של תל-אביב, רקדו ברחוב ושמחו ליום הולדתה השישים של מדינת ישראל (ועד 120 שיהיה לה באמת); פלורנטין, הצפופה ממילא שבה אין כמעט מדרכות והרחובות חד-סטריים, היתה צפופה מהרגיל וקשה להגיד מה המשטרה היתה אומרת כיוון שהכלל של “מטר מרובע לאדם” לא נשמר ברחוב עצמו (אלא אם מחשיבים את כל המטרים הבנויים בעיר). אותם אלפי אזרחים היו חסרי כבוד לחוק במדינה: זרקו זבל על הכביש והמדרכה, הפריעו לסדר הציבורי, השחיתו רכוש פרטי ואפילו (השם ישמור) עישנו סמים ברחוב. אולי המשטרה פשוט היתה צריכה להוציא צו סגירה לפלורנטין, אבל אני לא רואה שום סיכוי שהמשטרה תתמודד עם כמות של אלפי פורעי חוק בתוך מתחם קטן וצפוף; פשוט אין דרך לעשות את זה.
דומה שעמישראל היה זקוק לאותו יום בו החוק נשבר על מנת להפיג את המתח מהשגרה היוממית. יום העצמאות מצטייר יותר מכל בתור היום בו מותר לעבור על החוק, בתור היום בו חוגגים את עצמאות המדינה על ידי התנערות חד יומית מחוקיה. עצמאות, אבל, היא עניין יחסי כמובן: ישראל תלויה בחסדי ארצות הברית בכל כך הרבה מקרים שאנחנו עצמאים טיפה פחות מפורטו ריקו וטיפה יותר מהרשות הפלשתינאית.
כך נראתה מסיבת רחוב בפלורנטין אמש: צעירים משמידים מכונית ורוקדים עליה, ביטוי מופגן לעצמאות המדינה על ידי רמיסת החוק והקניין הפרטי. ברוכים הבאים למדבר של הממשי.
העצמאות של ישראל היום נמצאת בסכנה כאשר ראש הממשלה נמצא תחת חשדות כבדים לשוחד והמדינה נוקטת בכלים פסולים על מנת להגן על ראש הממשלה (ולא על החקירה, אשר פרטיה דלפו כבר כנראה על ידי גורמים בעלי אינטרס); אבל יום העצמאות יותר מכל הוא יום האנרכיה שלנו: החוק מופר כדי לשמור על שלטון החוק: חוק שאינו צודק אינו חוק כלל (כדברי אוגוסטינוס) וכאשר לא ניתן לאכוף חוק ואין כל סיבה לעשות כן, עדיף להעניק ויתורים קטנים בקשיחות החוק ולשנות את החוק כדי להתאים למציאות.
האם מדינת ישראל תגיע ל120? זה כבר לא בטוח. ככל הנראה המדינה תהיה חייבת להתפרק לשלטונות מחוזיים ומוניציפליים כדי להעצים את כוחם של האזרחים ולתת ביטוי להעדפות השונות של אוכלוסיות שונות (לדוגמא, לגליזציה של סמים קלים במחוז תל-אביב, שמירה על כשרות כפויה במחוז בני ברק). אותם חוקים יעגנו נורמות של אכיפת יתר ואכיפת חסר שכבר קיימים כיום ואפילו יאפשרו מניעת חיכוכים.
כבר שנים שאין דין תל-אביב כדין מקומות אחרים, ישראל בת השישים מאסה מכך שבניה רבים על כל דבר ושבניה החורגים והמאומצים יוצאים נגדה במרד נעורים של ארבעים ואחת שנה: שני הבנים, המאומץ והחורג, שהיא שמה באותו החדר נכנסו לסכסוך עקוב מדם וזו, למרות שמעדיפה את בנה החורג, עדיין נמנעת מלהפריד בין השניים בצורה מוחצת.
אם המדינה לא תתאושש ותחליט לקחת את משבר גיל הזהב שלה לידיים, אנחנו נאלץ מהר מאוד להתמודד עם אנרכיה, כי העובדות ידברו בעד עצמן.
0.
הניו יורק פוסט מפזר חלק מהערפל בפרשת אהוד אולמרט (כך לפחות על פי מקורות זרים) ומספר בלוגרים פופולריים נותנים קישורים לאותה הכתבה: ולווט אנדרגראונד לא מסבירה מה, אלא רק מקשרת לאתר ומסבירה שמדובר ב”כתבה מרתקת”, מוסיף מקשר ומסביר שאלו מקורות זרים ו”האחת” מקשרת לכתבה כיוון שזהו האינטרס הציבורי שלה. שלושת הבלוגרים מעולם לא קיבלו את צו איסור הפרסום ולא ידעו מהם פרטי החקירה אשר אסור לפרסם.
1.
אולם, יכול מאוד להיות, בתוך מספר חודשים מהיום, שלא רק ששלושת בלוגרים אלו יחסמו על ידי ספקיות האינטרנט, אלא גם שהניו-יורק פוסט (וכל אתר שנותן אליו לינק) יחסם, והכל למען אותו צו איסור הפרסום. אני ממליץ לשוב ולקרוא את הפוסט ההיפותטי שלי “קו 404″ בו אני מסביר מהן <ההשלכות של חוק הצנזורה על חופש הביטוי. בדומה לצו שהוצא על ידי כב’ השופט גדעון גינת במקרה של HTTPShare, גם כעת יכול לפנות אל בית המשפט כב’ היועץ המשפטי לממשלה ולבקש לחסום את ה New York Post למען שלום הציבור.
2.
בניגוד לדברי פרקליט המדינה, משה לדור, שטוען שהאינטרס הציבורי יפגע מפרסום הפרשה ערב יום העצמאות; האינטרס הציבורי יפגע רק אם פרסום הפרשה יפגע בחקירת החשודים וגביית עדויות מהעדים, וגם במקרים כאלו יש לפרסם ככל הניתן ורק לשמור מידע אזוטרי שמיועד להליכי חקירה בצד. המדינה מסתירה מהאזרחים מידע, וזו לא הפעם הראשונה.
3.
בהערת אגב לרגע, ביום שלישי הקרוב יערך משפט ציבורי נגד חוק הצנזורה, מדובר באירוע תקשורתי שבו תהיה הדמיה של משפט ויובאו עדויות. כמובן שכל המידע הרלוונטי לא יכול להיות מוצג בפני השופטים באותן שעתיים וכמובן שהדיון יתחם לטענות פופוליסטיות, אבל כיוון שינתן פסק דין על ידי המשובעים אני חושב שראוי שאתם, כקוראי הבלוג, תבואו לתת את דעתכם.
4.
ומה יקרה אם כן יחסמו את הNew York Post? האם זה יעלים את הידיעות האלו? האם המידע כבר ישלט? המידע דלף לרשת ומאותו הרגע הוא בידיעת הכלל. יש כבר לא מעט פורומים שמזכירים את שמו של איש העסקים האמריקאי ונותנים לא מעט מידע אחר, כדאי שתתחילו לחפש אם זה מעניין אתכם.
אגב, לרחביה ברמן יש כמה דברים גם להגיד עם טעם.
אלא אם אתם נתתם את הסכמתכם לשמש כמנוף הכנסה חדש לחברת פלאפון, אז תדעו לכם שנתוני המיקום שלכם משמשים מיזם חדש לדיווחי תנועה; וכמו שאמרתי, פרטיות היא עניין של רזולוציה, לא הרבה יותר מזה.
(אבל גם ללקוחות פרטנר אין הרבה מה לעשות, …)
(דמיינו בבקשה פוסט ארוך שמסביר על הזכות לפרטיות, מסביר למה יש לכם זכות לבעלות על המידע ולמה לא באמת צריך את חוק נתוני תקשורת (חוק האח הגדול) כשיש חברות עם אינטרס עסקי)
אני לא חושב שיש דרך טובה יותר לתאר את פסק דינו של כב’ השופט גרשון גרמן מאשר הומופוביה, דיסוננס תחיקתי ואנומליה שדורשת התערבות בערכאת הערעור כפי שבתי המשפט בישראל עושים תכופות. כב’ השופט גרמן בהחלטה בת 3 עמודים (ושבעים עמודים נוספים שבהם הוא מנסה לאלץ את המשפט לומר את דעתו) מצליח לשכנע את עצמו (אולי עוד מספר משוכנעים ראשוני הקטן משלוש) כי החוק למניעת אלימות במשפחה אינו חל על בני זוג מאותו המין (קרי: אליבא דשופט גרמן, מותר להכות את בן זוגך ההומוסקסואל) (תמש 016310/08 פלוני נ’ אלמוני.)
החלטתו של כב’ השופט באה בעקבות בקשתו של אלמוני לצו הגנה מפני בן זוגו לאחר שזה אנס אותו בצוותא עם אחרים, ביזה אותו והטריד אותו; אותם פלוני ואלמוני ניהלו מערכת יחסים שהיתה, ככל הנראה, מבוססת על היכרות ממקום העבודה, בה המתלונן היה צעיר בצורה משמעותית מהמבוגר, אולם השניים ישנו באותה דירה, קיימו יחסי מין ואף ניהלו מערכת יחסים. אולם, לעובדות אלו אין כל חשיבות כאשר ההגיון הבריא אומר ששני גברים כלל אינם זוג, ולכן אין להגן עליו מאונס על ידי גברים אחרים. פסק הדין, כפי שאסביר בקצרה, הוא שגוי בכל כך הרבה דרכים שחזקה על היועץ המשפטי לממשלה לערער על החלטה זו מטעם הציבור.
ההחלטה של כב’ השופט גרמן חריגה בפסיקה בכלל ובפסיקת בית המשפט לענייני משפחה בפרט. דומה שפסק הדין מיושן ומחזיר את בית המשפט עשוריים לעבר שכן מאותו בית המשפט בו מכהן גרמן עצמו, יצאו לא מעט פסקי דין בו אישרו הסכמי ממון בין בני זוג מאותו המין; והרי לא יעלה על הדעת כי לצורך אישור הסכם יכירו בבני זוג חד מיניים כ”בני זוג” ואילו לצורך החוק למניעת אלימות הם לא יוכרו כ”בני זוג”. [הפסקה הזו של יואב לגמרי]
ראשית, הכתבה בYnet שוגה כאשר שבוע לאחר מתן פסק הדין היא מתפרסמת; שנית, פסק הדין עצמו מלא בלקוניות שחלק ממנה נכפה על ידי סודיות הדיון בבתי משפט לענייני משפחה. כך, לדוגמא, כל ההליך בו מכריז כב’ השופט גרמן על אי קיומה של זוגיות הוא חסוי כיוון שעדויות הצדדים חסויות לדידו. בהמשך, הוא סוקר את ההלכות ומנסה להסביר כיצד מתיישבת עם טענתו כי זוגות חד מיניים אינם זוגות כלל, גישה שנדחתה בפסק הדין בנושא דנילוביץ’, ומצטט את פסק הדין של כב’ השופט יעקב קדמי שכמעט מבצע מעשה מגונה בשפה העברית כשאומר:
“לעומת זאת, שילוב צמד המורכב משני פרטים מאותו מין (להלן - זוג חד-מיני) בהוראות האמורות בהסכם ובהסדר - מהווה שילוב “נטע זר” של גוף שאינו “זוג”, במטע אחיד של “זוגות”, נשואים ושאינם נשואים. “זוג” חד-מיני אינו “זוג” במשמעות הלשונית הבסיסית, ולגבי דידי יש לכנותו, לשונית, “צמד”; והטענה כי הופלה לרעה לעומת “זוגות” אחרים הינה נטולת בסיס: הזוג הנשוי ושאינו נשוי - זוג הוא, וההבחנה ביניהם מהווה הפליה; ואילו ה”צמד” אינו “זוג” - וההבחנה בינו לבין “זוג” (נשוי או רק ידוע בציבור) אינה הפליה. וכל עוד לא תשונה משמעותו הלשונית והחברתית של המושג “זוג”, לא יהפוך ה”צמד” ל”זוג”: שהאחרונים “מתאחדים לאחד” (”על-כן יעזוב איש את-אביו ואת-אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”, בראשית, ב, כד [א]), ואילו הראשונים לעולם יישארו שניים.” (בג”צ 721/94 דנילוביץ’ נ’ אל-על)
כב’ השופט גרמן מביא את גרסתו ואומר כי:
“שני זכרים אינם יוצרים זיקת משפחה בהעדר היסוד ההכרחי המושגי של לידת ילדים. פוק חזי מאי עמא דבר (צא וראה איך העם נוהג, ולענייננו גם מה העם סבור). אין רואים ואין מתייחסים לזוג זכרים, אפילו יקיימו יחסי מין, וחרף יחסי ידידות עמוקים ביניהם” (שם, עמ’ 32)
כלומר, לגישתו של כב’ השופט גרמן, זוגות שאינם מסוגלים ללדת ילדים (אך מסוגלים לאמץ, לעומת תמש 21030/00, ליבמן נורית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, וכן לנושא הסכמי ממון: תמש 6960/03 ק.צ. נ’ י.מ.) כלל אינם זוגות; מאות הורים שכל יכולתם לקיים משפחה תלויה באימוץ, לידות מבחנה או אמהות פונדקאית כלל אינם בני זוג כיוון שאין הם מקימים משפחה. פסיקתו של כב’ השופט גרמן מנסה לבוא כנגד הטקסט הברור שקובע שבן זוג הוא “לרבות ידוע בציבור”.
המילים “לרבות ידוע בציבור“ עשויות לחול על כל בן זוג, לרבות ידוע בציבור; זהו הסדר לקוני במקצת אך ברור. המילים “לרבות ידוע בציבור” אומר שגם על כל מוסד אחר של בני-זוג יחול החוק. אולם, כב’ השופט טוען כי כלל אין יחסי זוגיות בין השניים, אלא יחסים המבוססים על מין בלבד; ומדוע? כיוון שהמשיב (התוקף לכאורה) לא נצרך תרם למבקש (המותקף לכאורה) בתחום הכלכלי וכי תצהירו של המבקש לא משתמש במילה “ידועים בציבור”. (עמ’ 6)
מוסיף, אגב, כב’ השופט את המשפט הבא “למצער, לעניין זה, יש משמעות להיותם של יחסים הומוסקסואלים עומדים בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיותם עומדים בסתירה לערכיה של מדינת ישראל “כמדינה יהודית”.” (שם, 60); הטענה של כבודו כאילו יחסים הומוסקסואלים מנוגדים לחוק היא טענה מצחיקה במיוחד לאור הפסיקה (דנילוביץ’, ק.צ, וגם ראו בג”צ 3045/05 בן ארי נ’ מנהל האוכלוסין, וכן ע”א 10280/01 ירוס חקק נ’ היועץ המשפטי לממשלה).
“השאלה אם בני-הזוג מהווים משפחה, תיבחן לפי מהות היחסים ביניהם ולא לפי מינם. אני סבור כי לקריטריונים הנ”ל, אין כל קשר לנטייה המינית של בני הזוג ולשאלה האם מדובר בזוג חד-מיני או בזוג דו-מיני. רגשות, איכפתיות, ביטויי חיבה, אינטימיות, תמיכה, קירבה וכו’ קיימים או שאינם קיימים בכל זוג, תהיה נטייתם המינית אשר תהיה. להומוסקסואלים וללסביות, כמו לשאר בני האדם, יש צורך ורצון ליצור להם מערכת זוגית ומשפחתית, שבה יוכלו לממש, בין השאר, את זהותם הנפרדת ואת נטייתם המינית” (עניין ק.צ הנ”ל).
פסיקתו של כב’ השופט גרמן היא מנוגדת לכל תכליתו של החוק למניעת אלימות במשפחה; הרי תכלית החוק למניעת אלימות במשפחה היא מתן הגנה כנגד אותם קורבנות שחווים אלימות, ואולם, אם אלו יצטרכו לפנות לדין הכללי (החוק למניעת הטרדה מאיימת) שהסעדים שניתנים ממנו הם כלליים מדי ככל הנראה למקרה הזה. פסיקתו מנסה לכפות, לאורך שבעים ושלושה עמודים, על הקורא את הפרשנות שאינה מתיישבת בקנה אחד עם הוראות ההגיון.
המציאות הכתיבה מצב בו גברים חיים זה עם זה; הריבון, שתקוע בזמנים ארכאים בהם “רק” גבר ואשה יכולים לקיים מערכת זוגית, מתקשה להתמודד עם המציאות הזו, ולכן במקום לטפל בבעיה, הוא נותר עם אותם סימפטומים ישנים. פסקי דין מסוג זה הינם פסקי דין רעים שמסבירים כיצד החוק מנסה לצור אי שוויון מלאכותי. כניסה להגדרות של “זוג” לעומת “צמד” כמו בדעת המיעוט של השופט קדמי בבג”צ דנילוביץ’ משולה להתנהגות המושל בפרק בסדרת המופת סאות’פארק בו המושל נדרש להכריע בסוגיית נישואים חד-מיניים. זה מציע לאפשר להם לקבל את כל הזכויות, למעט היכולת להקרא “נשואים”, ועל כן הוא מציע את המונח “ButtBuddies”; הוא, משום מה, נתקל בהתנגדות מצד הקהילה הגאה. (וראו את המצב בקליפורניה)
תודה רבה לעו”ד יואב שיבק ממשרד אורי גלבוע ושות’ (העוסק בתחום דיני האישות בין היתר, והוא לא רק עורך דין חריף, אלא גם אדם ישר, הגון וטוב) שסייע רבות בכתיבת פוסט זה, כמו גם מסייע בימים הקשים.
האם המאמר הזה בסלאשדוט מסמן את סוף דאגותיי בסך הכל? על פי הצעת חוק חדשה שהוגשה על ידי כריס סמית’, רפובליקאי מניו ג’רזי, תאגידים שבסיסם בארצות הברית יהיו חשופים לאחריות פלילית ואזרחית אם הם יצנזרו תכני אינטרנט ויגבילו את חופש הביטוי, כמו גם ימסרו מידע פרטי על גולשים. (מאמר בערסטכניקה). הצעת החוק דורשת מתאגידים שמבוססים בארצות הברית לציית למדיניות חשה, בין היתר בנוגע לפרטיות ולסינון תכנים ודורשת ממנועי חיפוש להגיש לממשלת ארצות הברית את “הרשימות השחורות” לכל מדינה (שאגב, עשוי להציף ביקורת מצד אלו שמעוניינים לבקר את הפגיעה בקניין הפרטי)
אולם, בשנה האחרונה ככל הנראה, המאבק בחוק הצנזורה הישראלי מתקדם ללא כל קשר. הצעת החוק של אמנון כהן ממשיכה ללא בלמים וגוברת על כל אילוץ קואליציוני אחר (וראו דעתי). אולם, החוק הזה עשוי לא לספק לי מענה לכל דאגותי כיוון שהחוק הישראלי דורש לצנזר תכנים אלימים, הקשורים להימורים ופורנוגרפיה: שלושת אלו לא זוכים ליחס בסעיף ההגדרות של הצעת החוק האמריקאית כצנזורה; זו מעוניינת בחירות האינטרנט, כלומר חופש דת, ביטוי ופולחן, כמו גם חתירה לדמוקרטיה (כך, לדוגמא, נקבע בהצעת החוק כי אסור לחסום כל אתר שממומן על ידי ממשלת ארצות הברית). הביטוי הדמוקרטי, כמובן, חשוב יותר מהביטוי הפורנוגרפי.
Img CC-BY-SA-NC MateOptMd
בעוד שלפי סעיף 203 להצעת החוק, מנועי חיפוש אינם רשאים להגביל מילות חיפוש (או ליתר דיוק, חייבים להסביר מדוע אותן מילות חיפוש הועלמו), סעיף 204 דורש משירותי אירוח המוגדרים בהצעת החוק כחברה המאפשרת למידע להיות זמין באינטרנט, מה שכולל תאגידים כמו סיסקו ואחרים שמסייעים לצנזורה העולמית) לספק את כתובות הURL של האתרים שנחסמו, הוסרו והועלמו. הדרישה היחידה, כדי לסייע לישראלים, היא שישראל תוגדר כמדינה המגבילה את האינטרנט על פי החוק, מה שדורש את הסכמת נשיא ארצות הברית.
יתר על כן, מרגע שהנשיא מגדיר את ישראל כמדינה המגבילה את הרשת, תאגידים אמריקאיים לא יוכלו לסיע לישראל ולרשויות החוק שלה ליישם את חוק האח הגדול. מה שאומר שרוב בעיותינו, כישראלים המחפשים חירות באינטרנט, תלויות בהצהרה כזו על ידי נשיא ארצות הברית (עם כל ההשלכות השליליות של אי ההצהרה), אולם, כיוון שיש לו שיקול דעת רחב מאוד ביישום החוק, אנחנו בחרא עמוק.
מדינה זרה תוגדר כמדינה המגבילה אינטרנט אם הנשיא מחליט שממשלת המדינה אחראית, ישירות או בעקיפין, לתבנית שיטתית של הגבלות משמעותיות על חירות האינטרנט בתקופה של שנה הקודמת להצהרתו.
הסעיף הזה, בעצם, אומר שכל עוד ארצות הברית זקוקה לישראל לשמור על ה”דמוקרטיה” במזרח התיכון, אנו נהיה המדינה היחידה במזרח התיכון הן עם אינטרנט והן עם צנזורה.
