Intellect or Insanity

החלטתו של כב' השופט נעם סולברג לאפשר לשר הפנים לא לחדש את דרכונו של יניב דוד הראל, אזרח ישראלי שנמצא בחו"ל היא תמוהה ומוזרה, ועשויה להשליך על סוגיות חוקתיות רחבות יותר, עד כדי שתשנה את אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה (עתמ 9050/08 יניב דוד הראל נ' שר הפנים). בקצרה, הראל הוא ישראלי שנולד בבאר שבע, בנעוריו התגורר עם הוריו לסירוגין בארץ ובחו"ל, ובשנת 2002, עת היה בן 17, עבר עם הוריו לאירנלד מתוקף עבודתם. צה"ל דחה את גיוסו ב2002 לצורך סיום לימודיו התיכוניים, אך לא הסכים לדחותו שוב בשנת 2004, החל משנת 2005 נחשב הראל לנפקד משירות צבאי.

בשנת 2007 פנה הראל למשרד הפנים להאריך את דרכונו (או ליתר דיוק לקונסוליה) ומשרד הפנים השיב לו שכיוון שזה משתמט משירות צבאי דרכונו לא יוארך. הראל, כסטודנט לרפואה, הציע לצה"ל כי זה יגיע ארצה, ישפט על העדרותו וישוב ללימודיו, כאשר ב תום לימודיו ישרת כעתודאי בחיל הרפואה, צה"ל סירב כמובן.

השאלה לה נדרש בית המשפט הוא האם לשר הפנים ישנה סמכות לא להאריך (או לסרב לתת) דרכון לאדם שלא שירת שירות צבאי (או שמשתמט ממנו). בית המשפט נסמך על הוראות של החלטת ממשלה משנת 1964 שקובעת כי לא ינתן שירות לפי חוק הדרכונים ל"אדם שלא חזר לישראל לשם מילוי חובתו לפי חוק שירות ביטחון".

החלטת הממשלה מ1964 קודמת להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנכנס לספר החוקים בשנת 1992. חוק היסוד, בין היתר, קובע כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל [ו] כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל" (סעיף 6). הוראות החוק גם קובעות כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8), הוראה זו, הנקראת פסקת ההגבלה, הופיעה בשלל פסקי דין בהם נבחנו הוראות שלטוניות (לדוגמא בג"צ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים ועוד)

החלטת הממשלה משנת 1964 צריכה להבחן לאור פסקת ההגבלה גם כן, והיא צריכה לבחון האם אי חידוש הדרכון, במצב בו ללא אישור שר הפנים אין לחדש דרכון, היתה סבירה בנסיבות העניין. יש לשים לב שההחלטה עצמה כוללת גם איסור על חידוש דרכון של מי ש"נופל למעמסה על מוסדות הציבור בחו"ל" ו"אדם הפוגע בשמה הטוב של מדינת ישראל בניכר". כלומר, מטרת ההחלטה היתה להרתיע אזרחים מלפעול נגד המדינה, לרבות להשתמט משירות צבאי. בעוד שמטרה זו ראויה, יש להבחון האם האכיפה היא צודקת: הראל הוא אכן אחד מאלפים שמשתמטים משירות צבאי, אך הוא אינו עושה זאת ממניעים אגואיסטים בלבד, הוא מוכן להתגייס לאחר לימודיו ולהשקיע שנים בצבא הקבע כרופא. דומה שההחלטה למנוע ממנו את דרכונו (קרי: להפוך אותו לשוהה בלתי חוקי בארצות הברית ולא לאפשר לו את לימודי הרפואה) היא החלטה שרירותית. מחוץ לישראל ישנם אלפים שמחזיקים תעודות זהות ודרכונים אך לא משרתים בצבא, ואף בישראל. אכן, הם לא "אנשים שלא חזרו לישראל לצורך מילוי חובתם" אלא אנשים שנמצאים בישראל ונמנעים מחובתם האזרחית. אבל נכון, בחרדים לא צריך לגעת, אלא רק במשתמטים החילוניים.

הראל אינו סרבן אידיאולוגי, הוא סרבן מטעמי נוחות. אולם, החלטת כב' השופט סולברג פוגעת בו במידה שעולה על הנדרש ופוגעת בחירותו.

כב' השופט סולברג מכשיר, דה יורה, את האבחנה בין משתמט למשתמט. המשתמט החרדי, ברשות החוק, יכול להמנע מלקיים את חובותיו האזרחיות והמשתמט  הסמולני, זה שאינו ברשות החוק, יהיה מחוסר זכויות. זהו שלב נוסף במיליטריזציה של החברה, ועוד צעד לכיוון שלילת זכות בחירה ממי שלא שירת בצבא.

מרגע שהשאלה המתקדמת על חוק מסוים היא האם אותו חוק עומד במבחן בג"צ או לא, העובדה שאותו חוק פוגע במידה שעולה על הנדרש ברורה. הצורך של מחוקק לבחור חוקים שינוסחו בצורה שעוברת את בג"צ מראש מראה כמה פסול תהליך החקיקה מראש. אם המצב מראש נועד להיות גבולי, האם זה לא אומר שיש אמצעים פחות פוגעניים שאפשר להשתמש בהם?

הדיון שהולך להתנהל בשבועות הקרובים בועדה המיוחד של הכנסת לנושא החוק הביומטרי נועד מראש לכליון: האפשרות שנתנו למאיר שטרית לנהל את הדיון על החוק, למרות שהוא היוזם של החוק, גרמה לכך שבמשך השבועיים הקרובים ינוהלו שישה דיונים על הצעת החוק. סד הזמנים הבלתי אפשרי הזה, שגורם לכך שלחלק מאיתנו (שלא מתפרנסים מלוביזם) תהיה עבודה נוספת, גורם לכך שחלק מהמלחמה יהיה על לתקן את עובדי המדינה שמפיצים דיסאינפורמציה.

השאלה היא לא האם אנחנו צריכים מאגר או לא צריכים מאגר, והיא לא האם מאגר בכלל יכול למנוע פגיעה בזהויות, אלא האם העלות העצומה (לרבות עלות הפגיעה בפרטיות) כתוצאה מהקמת מאגר כזה מצדיקה את הפשע. בעוד שתומכי הצעת החוק משתמשים בצורה קבועה במילים "יש X תעודות זהות גנובות או אבודות" (בלי להדגיש את החלק השני של המשפט), לא הוצגה ולא חוות דעת מומחה אחת שמסבירה מהי עלות המאגר הביומטרי וכמה הוא ימנע הרכשה כפולה (רכישה של שתי זהויות נפרדות). [בהערת אגב, אנשי הביומטרי סירבו להציג הערכת עלויות להקמת מאגר בכלל בגלל חסיון]

עוד סוגיה שעלתה אתמול היא הדרישה של המשטרה (וגורמים אחרים) לקבל מידע. דוד אטיאס ממשטרת ישראל ביקש להסביר כי אין לו כל צורך בשימוש במידע הביומטרי לצרכי חקירת פשעים, אלא רק לזיהוי גופות ומשוטטים אלמוניים. אם כך הדבר, מדוע (1) המשטרה צריכה גישה קבועה בלי צו בית משפט למאגר ו(2) מדוע המשטרה בכלל צריכה את הסמכות להשתמש במאגר לצורך חקירת פשע. למרות הצעתי למחוק את הסעיפים, המשטרה סרבה.

עוד הפרדה ששטרית מסרב לעשות בעקשות היא הפרדה בין תעודות זהות ביומטריות למאגר. היכולת לקבל תעודות חכמות, שיסייעו לתושבי ישראל לקבל שירות טוב יותר אינה תלויה בקיומו של מאגר ביומטרי שעשוי להוביל לתוצאות הרסניות (לפחות לדברי השר מיכאל איתן). בכלל, ההליך בו כללי הגישה למאגר יהיו חסויים, הדיונים בבית המשפט על עברת מידע מהמאגר הם חסויים, מידע על דליפות מידע הוא חסוי וכל מידע אחר שקשור לביומטריה חסוי מראה כמה אין לסמוך על ממשלה שמסתירה מאיתנו דברים.

הסבר קטן בנוגע למשפט חוקתי, למי שלא מכיר: בתי המשפט בישראל לא יפסלו כל פעולה שלטונית חייבת להיות כזו שאינה פוגעת בזכויות הפרט "במידה שאינה עולה על הנדרש", כלומר אם יש שני אמצעים שמשיגים את אותה המטרה, השלטון חייב לבחור את זה שפוגע פחות. "הפסיקה הישראלית – בעקבות המשפט המשווה – פיתחה שלושה מבחני משנה המהווים קונקרטיזציה של דרישת המידתיות. על פי מבחן המשנה הראשון, מבחן ההתאמה, על האמצעי הפוגע שננקט בחוק להתאים רציונלית להשגת התכלית שנועד לה. על פי מבחן המשנה השני, מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, על האמצעי הפוגע שננקט בחוק לפגוע בצורה הפחותה ביותר בהשוואה לאמצעים אפשריים אחרים שמגשימים את התכלית. על פי מבחן המשנה השלישי, מבחן המידתיות במובן הצר או מבחן היחס הראוי, על האמצעי הפוגע שננקט לקיים יחס ראוי בין הפגיעה לבין התכלית והתועלת הציבורית הנובעת ממנה" (בג"צ 9333/03 קניאל נ' ממשלת ישראל)

ברור שכאן האמצעי לא מתאים רציונאלית להשגת התכלית (מאגר לא מונע את ההרכשה הכפולה), הוא לא האמצעי הפחות ביותר להגשים את התכלית (ישנם אמצעים ביומטריים ולא ביומטריים אחרים שמאפשרים את מניעת הזיוף) והוא ביחס ראוי. עכשיו השאלה היא האם באמת תכלית החוק היא למנוע זיופי תעודת זהות או פשוט לקבל מאגר ביומטרי של אזרחי ישראל?

אנחנו היינו שם, גם אם רק למען הפרוטוקול, ואמרנו שיש אמצעים שפוגעים פחות ושהאמצעי הנבחר אינו האמצעי הטוב ביותר. מאיר שטרית בחר להתעלם.

ברוכים הבאים לקץ הפרטיות בחסות גוגל. Google Voice הוא שירות טלפוניה יעיל ביותר מבית גוגל (סקירה מעמיקה של השירות מבית שליו בן-ארי) שמאפשר לך לאחד את כל מספרי הטלפון שלך למערכת אחת, להפנות את השיחות, לנהל תא קולי ולתמלל את שיחות הטלפון שלך. כמו שטובים ואחרים כבר מסבירים, השירות יוכל לאחסן טביעות קול של המתקשרים אלייך ולתמלל את כל השיחות שתבצע, לנוחיותך. לנוחיותך, גם, אם אתה ממשלה, תוכל לקבל רשימה של משתמשים שמדברים על נושאים מסוימים או מזכירים אנשים מסוימים. בעצם, את חוק האח הגדול תוכל ליישם באמצעות שירות API נוח.

הטכנולוגיה היא נייטרלית כמובן. כמו Face.com שמספקים שירות זיהוי ופענוח תמונה כל כך טוב עד כדי שהוא פוגע בפרטיות, Google Voice תוכל לספק לך שירות זיהוי קולי על סמך תבניות הקול של המתקשר, לאפשר לשירותים חיצוניים כמו גלאי-שקר להתממשק, ולאחסן לתקופה בלתי מוגבלת את המידע על אותה שיחה: האם בן הזוג שלך שיקר לך כשהוא  אמר משהו?

הנייטרליות כה אינהרנטית כאן, כאשר הויתור על הפרטיות לטובת הנוחות הוא משמעותי: תמיד תוכל לתמלל את הריבים שהיו לך עם החברה, ולזכור מי צדק ומי לא. תוכל תמיד לחפש מה היא אמרה על בגידות והאם האפליקציה אמרה שהיא שיקרה שם, הריב האינסופי שיכול היה להגמר בחילוקי דעות נגמר כאן. Google Voice תהרוג לכם את היכולת לנהל זוגיות בצורה שלמה: כל אחד יחזור ל"מי צודק".

ובכלל, מה יקרה כשהוא יפרוץ לה לחשבון הVoice? האם הוא יוכל להכנס לתמלילי שיחות שלה ולראות שיחות שיכולות להתפרש כבגידה? האם כעת היא תבקש את  הססמאות לחשבון הVoice שלו כמו שהיא  מבקשת לחשבון המייל? ומה עם הזכות שלהם לנהל חיים נפרדים?

אני לא טכנופוב; אני מאמין שעם ארכיטקטורה נכונה היה אפשר לעשות את זה אחרת. אם יש דבר שלמדנו מהחיים הוא שיותר מדי כח במקום אחד גורם לשחיתות.

"הספר ממש מעניין", אמרתי לעידו בזמן שהוא שוחח עם תומר, "אבל ביננו, לי ולך הוא לא מחדש שום דבר". באותו הרגע הייתי בעמוד 140, בדיוק על התפר בין הפרק על מדיה דיגיטלית לבין טלויזיה ופרסומות, עידו, תומר ואנוכי ישבנו בבית קפה וכשעידו שלף עותק מהספר התחלתי לקרוא אותו, בחוסר נימוס מוחלט לבני השיחה. שעתיים אחר כך, כשישבתי בCoffee Bar וסיימתי לבלוע את 338 העמודים בספר, תהיתי אם עידו נעלב מכך שלספר שהוא השקיע בו שנתיים כתיבה אני הקדשתי רק שלוש שעות לקריאה.

אגב, טעיתי. כשעברתי את הפרקים שמדברים על נושאים שנראים (לי) טריוויאליים כמו שטכנולוגיה  היא האבולוציה בדרכים אחרות (טענתו של ריי קורצוויל ב"The Singularity is Near") והגעתי לפרקים מתקדמים יותר,  הבנתי שהספר הוא כמו השיחה הארוכה שהיתה לי עם עידו שעתיים קודם לכן, רק על הנייר ותשאר שם לנצח. בסרט (הפסיכדלי) "כביש אבוד" של דיוויד לינץ' מספר פרד מדיסון (שמגולם על ידי ביל פולמן) כי הוא לא מתעד כלום כי הוא אוהב לזכור דברים בדרך שלו, הוא בעצם כבר שם הודה שהמדיה היא שלוחה של הזכרון שלנו.

האינטרנט הוא כבר עכשיו שלוחה של הזכרון שלנו, ואת זה מכיר עידו טוב. הiPod שלנו מחליף כבר עכשיו את הצורך בלזכור שירים, גוגל וויקיפדיה מחליפות את הצורך לזכור מתי אירועים התרחשו ועדיין מאפשרות לנו את הידע הקולקטיבי שאנחנו צריכים בכדי לתפקד בתור חברה אחת. האינטרנט, אבל, בצורה המרושתת שלו, הביא לכך שנפסיק להכיר באמת  אחת ונעבור למציאות טיפה יותר פסיכדלית, יותר פוסטמודרניסטית.

הרטוגזון, אגב, ממקד בערך שליש מספרו בסמים פסיכדליים, עליהם הוא מרבה לקרוא ולכתוב. לטענתו (וכדאי לקרוא אותה) "סמים פסיכואקטיביים הם פשוט עוד סוג של טכנולוגיה שמטרתה לאפשר לאדם לשנות את צורות החשיבה והתחושה שלו" (עמ' 194) ו"מציעים דגם חברתי אחר, שאינו מבוסס על קפיטליזם צרכני והרסני לכוכב ולשאר צורות החיים שבו".

עידו הרטוגזון לוקח אתכם למסע פסיכדלי שלא יסתיים בקריאת הספר. כמו טיפול פסיכואקטיבי ולא תרופתי, לא צריך לטול אותו כל יום, אלא פעם אחת בחיים ולהסתפק בו.

הספר עצמו הוא מדריך למטייל בעולם פסיכדלי וטכנולוגי. מדריך שמסביר כיצד בני אדם מתקשרים אחד עם השני ומעלה, לפחות אצלי, שאלות לגבי מה יקרה כאשר המכונות יחליפו אותנו. האם האמונה של עידו באלהים, בניגוד אליי, מספקת לו תוצאות שונות לשאלות האלו?

טכנומיסטיקה מאת עידו הרטוגזון, 339 עמ', הוצאת מדף, 2009. למכירה מוקדמת, לקריאה נוספת.

[גילוי נאות: עידו נתן לי עותק של הספר בחינם, אבל הייתי קונה אותו בכל מקרה]

את תקנות התעבורה כולנו מכירים. פקודת התעבורה היא אמצעי הרגולציה שמשרד התחבורה משתמש בו כדי לאכוף את הסדר בנתיבי התחבורה. כך, לדוגמא, קובעות תקנות התעבורה כי "לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד" (תקנה 129), התקנות לא רק קובעות את הנורמה (נסיעה על הכביש בלבד) אלא מספקות לשוטר כלים לאכוף אותה: "מצא שוטר אופניים שרוכבים עליהם תוך הפרת הוראות תקנות שהותקנו על פי הפקודה, רשאי הוא להוציא את האוויר ואת השסתומים כדי למנוע המשך רכיבה עליהם תוך הפרת הוראה כאמור" (תקנה 134).

עכשיו, כאזרחי ישראל שנוסעים במדרכות ובכבישים, ניתן יחסית בקלות להבין כיצד אוכפים תקנה חשובה מסוג זה: השוטר רואה את האופניים שנוסעות על המדרכה, עוצר את הנהג, מחייב אותו להזדהות ומוציא לו את האוויר מהאופניים. שוטר פיסי ורוכב אופניים פיסי, שנמצאים באותו מרחב פיסי.

כעת, נסו לדמיין מה קורה אם רוכב אופניים היה צריך לעבור דרך 50 מדינות בדקה. הרוכב התיאורטי היה עובר דרך ישראל (ומחויב לחבוש קסדה), דרך מדינה וירטואלית אחרת (ומחויב באפוד זוהר), דרך מדינה שלישית (ומחויב למספר רכב) ודרך מדינה רביעית (בה הוא מחויב לכללים שונים ומשונים כמו לרכב בעירום בלבד) האם הוא היה יכול לקרוא את ספר החוקים של כל אחת מהמדינות הללו רק כדי לרכב בצורה חוקית? ככל הנראה לא. ומה קורה כאשר הוא בכלל לא יודע באיזו מדינה הוא רוכב? נניח שאותו רוכב לא יודע בכלל היכן הוא ולאיזה חוק הוא חייב לציית, האם אז הוא כפוף לכללים של כל המדינות ביחד?

כעת, דמיינו שאותו חוק חל על בלוגרים: רשות הסחר בארצות הברית (FTC) מעוניינת לפקח על בלוגרים ולחייב אותם לפרסם "גילוי נאות" בנוגע ליחסיהם עם מפרסמים (לכללים המלאים של הFTC). כפי שהסברתי לנועה פרג מגלובס, האם התקנות חלות על בלוגרים שאינם אזרחי ארצות הברית וכותבים בישראל? השוטר (הFTC) לא נמצא במרחב פיסי בו הוא יכול להוציא את האוויר מהגלגלים של הבלוגרים, הוא יכול רק לנסות לאתר אותם באותה מדינת עולם שלישי ולקוות שהם יסכימו לקבל על עצמם את החוק האמריקאי.

התקנות, אגב, אינן כה דרקוניות: הן קובעות כי בלוגר שמקדם מוצר או מפרסם סקירה יהיה  חייב לגלות אם יש לו קשר עם המפרסם ואם קיבל תמורה או מתנה עבור הכתיבה, משהו לגיטימי לחלוטין.

מה המצב הזה יוצר? יהיו מספר בלוגרים אמריקאים שיצייתו לחוק כי הם מפחדים מהעונש, יהיו בלוגרים שיצייתו לתקנות כי כך הם נוהגים בכל מקרה, ויהיו בלוגרים שיתעלמו מהתקנות כי פשוט לא איכפת להם: הם בכל מקרה כותבים את הבלוג שלהם כדי להתפרנס מתוכן שיווקי, והם לא חיים בארצות הברית אלא מקבלים רק תעבורה משם וכסף ממפרסמים אמריקאים. [ושוב יש לנו מחוקק ששופך דיו לשווא]

הפתרון הנכון, לפחות לדעתי, הוא כפול: ראשית, הפתרון של נורמות ואכיפתן; לא לחייב בלוגרים לציין גילוי נאות, אלא לתת לסביבה לעשות זאת בצורה אפקטיבית. בלוגר שימכור עצמו בעבור נזיד עדשים (או רוטב לפסטה) יוקע על ידי הקהילה בכל מקרה. בלוגרים מסוג זה נענשים כאשר האמינות שלהם יורדת, מספר הלינקים הנכנסים שהם מקבלים יורד והתעבורה הכללית יורדת. בלוגרים נענשים על כך, בעקבות ירידת התעבורה, ככל הנראה הדירוג בגוגל יורד וכך גם אמינות הבלוגר או הסיכוי שהוא ישפיע. מנגד, הטלת אחריות על מפרסמים על העדר אמת בפרסום צריכה להיות השיטה הפשוטה יותר.

הכללים בארצות הברית מתמקדים בEndorsement, קידום או המלצה על מוצר, ועל כך שכשאדם מבצע endorsement של מוצר מסוים, הוא משתמש במוניטין שלו על מנת לקדם את המוצר. בעוד שרשות הסחר מניחה שמוניטין זורם מאדם למוצר, היא שוכחת מלהניח הפוך: אדם שימליץ על מוצרים גרועים יפגע באמינות של עצמו, ובטווח הארוך הוא אכן לא יוכל לבצע endorsement.

הכללים, לפחות לדעתי, פשוטים מאוד: מחוקק לא יכול להרחיב את היריעה הטריטוריאלית שלו מעבר לגבולות המדינה, ולכן הFTC נדונה לכשלון מראש. מצד שני, הנסיונות השונים לקוד אתי באים בצורה וולונטרית, וגם אם אין משמעות לקוד כי הוא יקלט רק על  ידי אנשים אתיים מראש, עדיין מי שלא רואה את עצמו כפוף לכללים האלה נכלל  בקליקה שלא ממש ראוי לקרוא אותה.

כלומר, הפתרון דורש שיתוף פעולה, ארגון ויכולת ביטוי, מה שהבלוגרים בישראל כבר הוכיחו שהם יכולים לעשות.

הכרעת בית המשפט בבג"צ 4808/09 התאחדות הפוקר בישראל בע"מ נ' משטרת ישראל שניתנה היום בבית המשפט העליון על ידי כב' השופט אדמונד לוי, לא קבעה בעצם כלום, ויכול להיות שהזיקה לשחקני הפוקר בישראל מעבר למה שהועילה. כב' השופט לוי פסק כי העתירה, שביקשה להורות למשטרת ישראל לא לפתוח בחקירה (שטרם נפתחה) נגד מארגני טורניר טקסס הולדם. הסיבה לכך, לפחות לפי פסק הדין, היתה כי סעיף 230 לחוק העונשין מגן על המארגנים.

שתי שאלות קיימות כיום בנוגע למשחק טקסס הולדם. הראשונה היא האם משחק הטקסס הולדם הוא משחק יכולת או משחק מזל (וראו פסיקה אמריקאית בנושא, 733OF2008 Commonwealth of PA vs. Walter Watkins וכן את הפוסט הזה) והשניה היא האם משחק הטקסס הולדם נערך בקרב חוג חברים מצומצם ואינו חורג מגדר שעשוע. די בתשובה אחת חיובית לשאלה אחת כדי לקבוע שהמשחק חוקי.

בעוד שהשאלה הראשונה ניתנת למענה באמצעות סטטיסטיקה (וראו את הפוסט פוקר ודירוגים בבלוג "דיסוננס קוגניטיבי, שמוכיח, לפחות לכאורה, שפוקר הוא משחק מיומנות) ובאמצעות הגיון, שכן בעוד שיש אליפות עולמית בפוקר, טורנירים ודירוגי שחקנים עולמיים, אף אחד לא חושב לערוך "אליפות העולם בבינגו" או "אליפות העולם ברולטה". השאלה השניה היא חשובה יותר; כלומר, כיצד קובעים שמשחק אכן עומד בתנאי סעיף 230 לחוק העונשין, שקובע שמשחקים מותרים אם "עריכתם מכוונת לחוג אנשים מסויים ואינם חורגים מגדר שעשוע או בידור".
Img cc-by-nc cRckls
בתי המשפט פרשו את "אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור" בצורות שונות בישראל בצורה שונה כל פעם, אך לעולם לא הצליחה להגיע לידי הסכום המדויק שאותו יקבע כי מותר להמר ואינו חורג משעשוע. בפרשת צדוק (בג"צ 696/80 דן צדוק נ' מפקד משטרת הנגב) כי "גם היחס בין הסכום, שמשלם כל משתתף, לערך הפרסים, שהוא עשוי לזכות בהם, הוא בעל משמעות בנסיבות המקרה", בפרשת הרקיע השביעי קבעה השופטת יחס של 1:10 בין ההימור לזכיה האפשרית ובכל מקרה אסרה על חלוקה של מעבר ל100 ש"ח לפרס (בש (ב"ש) 21359/03 הרקיע השביעי נ' משטרת ישראל). במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בתל-אביב הבהיר שפרסים בשווי גבוה במיוחד לא יכולים להחשב שעשוע:  "[ה]פרסים הכספיים המחולקים במועדון יכולים להגיע בכל משחק לכדי 1/3 מהשכר הממוצע במשק. בהתחשב בעובדה שנערכים לפחות מספר סיבובי משחקים בכל ערב, הרי שברור כי ההנאה הכספית אינה שולית, ולפיכך לא ניתן לראות במשחקים אלה שעשוע או בידור בלבד, כש"הרווח" הנובע מהם שולי או זניח” (עתמ (ת"א) 1645/03 הואנג מסעדות בע"מ נ' משטרת ישראל).

וזאת עוד מבלי שנשאלנו האם שחקני הפוקר הם חוג אנשים מסוים, כדרישת החוק. כעת עולה שאלה אחרת: בכתבה שפורסמה אודות העתירה בYnet נכתב כי "במהלך הדיונים יבקשו אנשי ההתאחדות להוכיח שלא מדובר במשחק מזל. לשם כך צירפו לעתירה את חוות הדעת של פרופסור אהוד לרר, ראש החוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב, המציג טיעונים שלפיהם כדי לנצח בפוקר נדרשות יותר הבנה ויכולת מגורל" וכך גם בהודעה לעיתונות מטעם התאחדות הפוקר הישראלית בע"מ: "התאחדות הפוקר רואה בפסק הדין פתח להכרה במשחק ה"טקסס הולדם" נשוא העתירה כמשחק מותר, ממש כפי שנקבע בחוות דעת המומחה שסונפה לעתירה, אשר קיומו אינו מצריך אישור מקדים של משטרת ישראל. עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און מסבירים, כי על מנת שמשחק יהפוך למשחק אסור – צריך שתוצאות המשחק תהיינה תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת. ואילו משחק הפוקר נשוא העתירה הינו משחק שכלליו נקבעו בתקנון ספציפי, שנערך על ידי ההתאחדות, על פיו נדרש כל משתתף לידע ויכולת יותר מאשר לגורל" (כך גם בכתבה הזו מYnet)

תקיפה זו היא התקיפה מהסוג הראשון, של עצם היות משחק הטקסס הולדם משחק אסור. הוראות חוק העונשין מגדירות משחק אסור כ"משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק, והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת" (סעיף 224 לחוק). אולם, פסיקתו של בית המשפט העליון אינה מזכירה כלל טענה זו. כב' השופט פוסק ומסביר: "נוכח לשונו של סעיף 230 ולאור השקפתה של העותרת כי עריכת הטורניר אינה כרוכה בעבירה, אין היא צריכה לבקש או לקבל מהמשיבה היתר או רישיון מכוח הוראותיו של חוק העונשין. אפשר, כמובן, כי ברבות הימים יהיו גורמי אכיפת החוק סבורים כי הטורניר אינו נכנס לגדרו של סעיף 230, וככל שיוחלט לנקוט נגד העותרת בהליכים על פי דין, תינתן לה האפשרות להוכיח כי פרשנותה את סעיף 230 היתה נכונה".

כלומר, היכול להיות שעצם הפרשנות  כי פוקר אינו מהווה משחק יכולת נדחה או לא זכה להתייחסות על ידי בית המשפט? כאן צריך להבדיל בין שני סוגים של מארגני טורנירי טקסס הולדם: הראשון הוא המארגן המסחרי, שגוזר עמלה יפה, מכניס כספים לחשבונו ומרוויח; השני הוא החבר שמארגן טורניר קטן עבור חבריו, מזמין פיצה וכמה בירות. אני משחק רק במשחקים מהסוג השני, עם חברי הטובים ביותר. עבור הסוג השני יש את חריג סעיף 230, בעקרון. אם מארגן מסחרי רוצה להראות שהוא מספק שעשוע מהסיפור, הפרסים חייבים להיות בלתי משמעותיים, והסכומים צריכים להיות קטנים. במקרה כזה, לא יהיה כדאי לרוב המארגנים בכלל להכנס לעניין זה: אף מארגן של אירוע לא יגבה 50 ש"ח מכל שחקן, רק כדי לכסות אולם, מזון, משקאות וכדומה.

לכן, המארגן המוסדי, זה שמעוניין בפוקר למטרות רווח, יצטרך ללכת ולהוכיח כי סעיף 224 לא חל על משחק הטקסס הולדם. התקיפה הכפולה, לכאורה, של התאחדות הפוקר בישראל בע"מ, אינה הגיונית. סעיף 230 לא יכול לחול על חוג של 1,000 אנשים שמגיעים לאותו אירוע ומשלמים כמה מאות שקלים. הם לא נכללים בקבוצה מצומצמת,  לא עברו בחינות  מיון ולא מקיימות את ההגדרה של שעשוע. אם המשחק אכן משעשע, הפרסים צריכים להיות קטנים במיוחד.

גם זו יד שעשתה לי לא מעט כסף, אבל בפעם אחרת נספר על זה.

נמצא המתפרנס האמיתי ממשטר הצנזורה והאכיפה באיראן. נוקיה-סימנס הוציאו הודעה לעיתונות שאומרת בגדול: "מעקב אחרי תושבים זה לא אנחנו, זה פופטיץ, אלה חלק מהדרישות הרגילות של כל שלטון, ואנחנו רק מצייתים לפקודות" (אגב, היה לי העונג לפגוש את עו"ד דורון צפריר, פופטיץ המקורי, לא מזמן). כשכתבתי לפני מספר שבועות על המדרון החלקלק ואתם והסברתי כיצד כל כך קל לנו להתעלם מכך שישראל הופכת להיות מדינת מעקב, מדינת משטרה ומדינה שבה חירויות האזרח נלקחות מדי יום, לא ציפיתי שערן ורד יערוך סרטון מופתי כזה שבו הדמיון יצא לחיים [תתעלמו מהמוסיקה]. נוקיה סימנס, למי שלא יודע, מספקת את תשתיות הרשת לסלקום ופטרנר.

אכן, ההפיכה באיראן היא הפיכת טוויטר. גל מור מציין בצדק שטוויטר הורגת את המדיה המסורתית ומביאה את המידע לציבור ללא מתווך. כשם שההפיכה באיראן משתמשת במדיה חברתית, צריך לשאול מדוע פייסבוק לא שם. עם כל ניסונותיה של פייסבוק להיות טוויטר, יש עדיין בעיה אחת עם פייסבוק: מדובר בגן-נעול, פייסבוק לא חולק את העושר שלו עם שאר הרשת אבל גם לא מאפשר לי למצוא ולתקשר עם אנשים שרמת ההרשאה שלי עמם היא אפסית. המודל של טוויטר, יוטיוב ופליקר הוא הפוך: כל אחד יכול לצרוך את התוכן, לחפש ולהשתמש. בעצם, פייסבוק הפסידה את הקרב בגלל היותה גן נעול. מדברים על הפיכה, מדברים על טוויטר, מדברים על ימי חמישי בגלינה, יש את פייסבוק.

אולי זה נדוש, אולי זה מיותר ואולי זה אפילו מרכסיסטי מדי לומר, אבל יש לבטל פטנטים על תרופות. תחשבו על המצב האירוני הבא: ארגונים חברתיים מפגינים ונאבקים פעם אחר פעם להגדיל את סל התרופות, כלומר להעביר עוד כסף לחברות התרופות (שמוחזקות על ידי בעלי ההון). האין זה אירוני שכך פועלים הארגונים החברתיים? וובכן, יש לכך סיבה: פטינטים על תרופות. פטנט הוא מונופול שניתן על ידי המדינה ליצרן מסוים כדי להכיר בהוצאה שהוציא בפיתוח התרופה; בעצם, הפטנט נוגש בשוק החופשי ומונע מכל אדם אחר להתחרות ביצרן התרופות. התוצאה של מצב זה הוא מחירי תרופות גבוהים, אשר בין היתר ממומנים על ידי המדינה (או הציבור, באמצעות קופות החולים).

המצב הלא אופטימאלי הזה נגרם מגישה אנכרוניסטית שמאמינה שלולא קיומו של הפטנט, לא יתקיימו תרופות ולא יתקיים מחקר. אולם, דה-פקטו, מי שמממן את המחקר הוא הציבור בכל מקרה, ולכן בכל מקרה המחקר לגבי תרופות הוא מוצר ציבורי. לכן, הלאמת הפטנטים כבר התרחשה, וכדי לשפר את המוצר אפשר לבטל את הפטנטים.

ביטול הפטנטים על תרופות לא רק יביא למצב אופטימאלי בו המחקר יהיה לכיוון תרופות שמאפשרות למנוע מחלות ולא רק לרפא או להקל על כאב (שכן ליצרניות התרופות יש אינטרס שחולים יוותרו חולים) אלא גם יקטינו בצורה משמעותית את מחירי התרופות ויאפשרו גישה לבריאות זולה, כאשר כיום לחלק מהאנשים כלל אין יכולת לממן תרופות.

אכן, ישנו את נושא התגמול למפתחים, ואת נושא ההלאמה שנוצרת כאן, אולם לדעתי יש לאזן בין האינטרס הציבורי לבריאות לבין הזכות לקניין פרטי; במקרה הזה חשוב לזכור, כמובן, שאותה רוח המכונה 'קניין' בפטנט כלל לא היתה קיימת לולא המדינה היתה מכירה בה מלכתחילה בתור קניין שרירותי.

לכן, המלחמה הנכונה של הארגונים החברתיים לא צריכה להיות על הגדלת סל התרופות, אלא על קיצור משך הפטנטים עליהן.

[פורסם במקור ב"עבודה שחורה"]

מפתיע שאותה מדינה שמעבירה את חוק האח הגדול כדי לבצע איכון סלולרי של טלפון של קשישה מתיק שנחטף לא מצליחה לקבל מYouTube פרטים על משתמשים שהעלו סרטים בהם נראים מג"בניקים מתעללים בפלשתינאים (כתבת מופת של אורי בלאו. עכשיו, אם רשויות השלטון כל כך התעקשו לקבל את אותם נתוני התקשורת אם הם בכלל לא עושים בהם שימוש? (תודה! צביקה)

האם הכלל הוא באמת שרשויות החוק מתעללות בפלשתינאים והרשויות שחוקרות אותן מעלימות עין או שפשוט האח הגדול צריך להתפטר כי הוא לא יודע לעשות את מה שהוא צריך לעשות? הרי המשטרה ביקשה הרבה יותר ממה שמותר לה על פי חוק ואני די בטוח שלYoutube יש את כל הMeta-Data של הסרטונים, לרבות סוג המצלמה\מצלמפון, היום (ואולי המקום) בו צולמה, ולעיתים גם מספר IEMI או דברים דומים.

הרי האינטרט היא אנונימית בדיוק ברמה שקובעים שהיא תהיה; פסקי הדין  והחקיקה שמורה על חשיפת פרטי גולשים נקבעים על ידי הממשלה. האם היא באמת רוצה לתת במקרים כאלה אנונימיות? אם כן, הרי במקרים בהם תתבקש חשיפת פרטי גולשים בעילות של גזענות או לשון הרע, הרי יגיע עורך הדין לשופט ויסביר לו: "אם כאשר שוטרי מג"ב התעללו בפלשתינאי והעלו את הסרטון ליוטיוב המדינה לא נתנה, אז מדוע שתתן צו לחשוף זהות של מנהל פורום נאצי או נאצים שמעלים סרטון ליוטיוב?

וובכן, יש כאן מישהו שצריך ללכת הביתה, וזה כנראה לא האחראי על האינטרנט.

0.
לדמוקרטיה יש שני חלקים: מימוש רצון הרוב ושמירה על זכויות המיעוט; בלא הראשון דמוקרטיה לא תתקיים כיוון שאין רצון רוב, אולם בלא שמירה על זכויות מיעוט לא יתקיים גם רצון הרוב, כיוון שגם לו הרוב ישתנה בעתיד, הוא לא יוכל לממש את רצונו עקב שינוי כללי המשחק. הכלל הוא (ואמר זאת יפה השר מיכאל איתן) שאת כללי המשחק לא משנים בזמן הריצה. לכן, תפקיד האופוזיציה אינו רק להפיל את השלטון ולהחליפו (משהו שמפלגת העבודה שכחה ממזמן) אלא גם לשמור על הדמוקרטיה.

1.
הכנסת בימים האחרונים מתחילה ללמוד אופוזיציה מהי, ואולי כך ציפי לבני תוכל באמת להראות את כישורי ההנהגה שלה. אחרי רמישת מנהג ארוך שנים בו נציג האופוזיציה בועדה לבחירת שופטים יבחר בהסכמה, בחרה הקואליציה את נציג האופוזיציה הגזען אורי יהודה אריאל לועדה לבחירת שופטים, תוך מחשבה שרוב בכנסת אומר שהגיעה העת לשנות את כללי המשחק מהיסוד. מפלגות האופוזיציה החליטו להחרים כעת את דיוני התקציב מתוך הבנה שאין להם אפשרות לשנות. אכן, מדובר בשליש מחברי הכנסת, אך פעולת הרוב העריץ למיגור ההתנגדות עלולה לעלות לו בביטול הדמוקרטיה. למי שלא מבין את מהות המהלך להחרמת הדיונים, הסבר קצר כאן:

2.
הכנסת והממשלה הינן רשויות נפרדות; הממשלה אמנם נבחרת מתוך הכנסת, אבל אין הכרח כזה אלא מדובר בנוהג. למעט ראש הממשלה שחייב שיהיה חבר כנסת, הממשלה צריכה אמנם לקבל את אמון סיעות הכנסת, אך יכולה להיות מורכבת משרים מקצועיים או פוליטיים שאינם חברי כנסת. אולם, בכדי לקבל את אמון 60 חברי הכנסת הנכספים דרושים אילוצים שונים, לרבות ג'ובים לחברי כנסת בתור שרים, שאומר משכורות יותר גבוהות, נהג, עוד עוזרים בשכר ויותר סמכויות. במצב כזה, מינוי של מספר שרים חריג מאפשר חלוקת ג'ובים. אלא מה? אותם שרים עסוקים מדי בתפקידם מלהיות חברי כנסת, ולכן העומס על שאר חברי הכנסת שנמצאים בועדות גדל.

3.
אחד הצעדים שניסתה ממשלת בנימין נתניהו לקדם הוא לאפשר לסגני שרים להצביע בועדות כיוון שאחרת לממשלה היה מיעוט בכנסת. כאשר ארבעים חברי קואליציה הינם חברי ממשלה, נותרים רק 40 חברי קואליציה להתמודד מול 40 חברי אופוזיציה, כך שבועדות השונות מספרם זהה; מצב זה מביא לכך שכל הצעת חוק שיושבת בועדה כל שהיא, גם אם היא הצעת חוק ממשלתית (שנוסחה ונתמכה על ידי הממשלה) נמצאת בחסדי הנוכחות של 2-3 חברי אופוזיציה בועדה ועשויה לפול. לכן, צריך לאפשר לסגני השרים להצביע ולהשתתף כדי לשמור על רצון הרוב (או למנות שרים מקצועיים, אבל זה לא ממש אפשרי בג'וביסטאן).

4.
כעת, האם אפשר לצפות מסגן שר, אדם עם סמכויות ואחריות, להתכונן לקראת ישיבה בועדה בכנסת? כאשר אני מגיע לאחת מישיבות אלה כאורח אני מתכונן יום שלם, קורא את הצעת החוק, לומד את הצדדים והאינטרסים, בודק את החוקיות שלה, ומכין את הטענות שלי. חבר כנסת אחר, שיש לו עשרות כאלה בשבוע, צריך להקדיש את אותה הרצינות אך אינו יכול, במיוחד אם הוא סגן-שר.

5.
ממשלת נתניהו לא ממש רוצה לשמור על הכללים הדמוקרטיים, היא רוצה לסנדל את שלטונו של נתניהו לעשור נוסף ולהפוך אותנו לאיראן. לא, העובדה שיש מועמד ימני בועדה לבחירת שופטים אינה הבעיה, אלא שמי שבחר את מועמד האופוזיציה היא הקואליציה חורה לי.

5.1
הייתי שמח להשוות את זה למה שמתרחש בתל-אביב, אבל איראן יותר מתאימה.

6.
המהפכה באיראן היא מהפכת האופוזיציה. השאלה האם הבחירות באיראן זויפו או לא אינה רלוונטית כלל. מחמוד אחמדי-נג'אד מדכא את עמו וזה מצליח, בפעם הראשונה, להביע התנגדות כלשהיא באמצעות מדיה חברתית. השאלה האם מיר חוסיין מוסאווי ראוי להיות שליט אינה השאלה הנכונה, אלא כיצד מדיה חברתית משרתת את החלש, הקטן, האופוזיציה, בשביל להעביר את דעותיו ולהשפיע. מתנגדי המשטר פועלים כמו דג במים ומתמשים בכלים כדי לשנות את העולם. גם אם אינם צודקים, ברור שעכשיו, אחרי שכל העולם רואה את הטבח ברחובות, אין מנוס מדמוקרטיה. היא תגיע, גם אם יקח זמן.

6.1.
גם ישראל תעבור את אותו התהליך עוד כמה שנים, נספוג 30 שנה של אייטולות. אני נולדתי יומיים אחרי שחומייני הגיע לאיראן להתחיל עם המהפכה ואני מקווה לראות את נפילתה; ישראל תהיה קצת שונה.

7.
המהפכה באיראן, אם תתרחש, היא לא כיוון שאכן זייפו את הבחירות. בדיקה סטטיסטית מראה שככל הנראה הן לא זויפו יותר מאשר 2005. וכבר ברור שהיו מדינות שחיו בשלום עם תוצאות מזויפות של בחירות ואף יצאו על סמך תוצאות אלו למלחמות קודש. המהפכה, גם אם אינה מהפכת הרוב, היא המהפכה לדמוקרטיה, לשקיפות, לכח אחד שיכול לאחד את כולם למען מטרה אמיתית.