נורמות עיקריות בבלוגוספרה הישראלית

הנורמות החברתיות בבלוגוספרה הישראלית הן נורמות שונות במעט מהנורמות שהוטוו בארצות הברית. מטרתן היא הן לשמור על הפרטיות של הכותב והן לאפשר לו חופש ביטוי כמעט מוחלט; ההנחה היא ששמירה על הפרטיות מאפשרת חופש ביטוי ושחופש הביטוי הוא לא רק האמצעי של הבלוגים, אלא גם חלק מהמטרה שלהם.

ביטוי וחופש ביטוי

בסקר שנערך בקרב 129 משתמשי ישראבלוג לצורך עבודה זו (כשהגיל הממוצע היה 15.3, עם סטיית תקן של 3.5, עם רוב מובהק למין הנשי (קרוב ל90%)) נמצא שרוב הבלוגריות כותבות בעילום שם ומעריכות את חופש הביטוי שלהן (7.4 ו7.7). הבלוגריות נטו לכתוב בבלוג דברים אשר לא היו אומרות במפורש להורים או לחברים (3.11) והיו כותבות בבלוג על נושאים שאינן מעוניינות שישוחחו עמן (4.85). כלומר, עבור הבלוגריות הפרטיות והכתיבה תחת כינוי היו חלק מהשחרור העצמי שאיפשרו להן לכתוב על דברים בצורה חופשית יותר. כמו כן, הבלוגריות הראו אחריות למעשיהן (7.4) והצהירו כי לא יכתבו דברים אשר עשויים לחשוף אותן לתביעת דיבה (6.4). בניגוד למחקרה של ויאגס, ההבדל באחריות נובע ככל הנראה ממתאם הגיל (הנמוך יותר במחקר זה) וכן מהפלטפורמה הייחידנית (ויאגס ניהלה את מחקרה במספר פלטפורמות בלוגים שונות).

המצב בעולם

ויאגס טוענת כי כבר כיום ישנן נורמות אצל בלוגרים – כאשר אלו נוצרו כיוון שהבלוגרים אינם יכולים לחזות מי הם הקוראים של אותו הבלוג והבלוג פתוח לציבור הרחב, ולכן שמות של חברות ואנשים מוצנעים על מנת לשמור על פרטיות וכן להיות פחות אחראים למעשיהם. במחקרה של ויאגס נמצא כי הבלוגרים מצניעים פרטים אלו כיוון שהם משוללים את השליטה לגבי מי קורא את הבלוג שלהם.

ממצאיה של ויאגס היו: (1) בלוגרים נוטים לא לחשוף שמות של אנשים אשר הם כותבים עליהם (42%) (2) ישנה נטיה גבוהה יותר לחשוף שם של אדם אחר כאשר הוא בלוגר שכן הוא 'כבר חשף את שמו לציבור' (3) בלוגרים לא נוטים לבקש רשות בטרם יכתבו על חברה או מוצר (או ליידע את החברה או המוצר) (4) בלוגרים יחשפו שמות של חברות כאשר הם כותבים עליהן (71%) (5) חלק מהבלוגרים לא יכתבו על החברה שבה הם עובדים (6) רוב הבלוגרים לא יגבילו את האפשרות לקרוא את הטקסטים שהם מפרסמים (7) לאוכלוסית המגיבים יש השפעה על התוכן – בלוגר שהמגיבים בו הם חברים קרובים, יטה יותר לכתוב על נושאים אישיים כאשר הוא 'שוכח' שהבלוג פתוח לכולי עלמא.

הנתונים של ויאגס מתאוששים בעבודה זו כאשר הבלוגריות הצהירו במפורש כי הן יכתבו בבלוג על דברים שלא יאמרו בנוכחות הוריהן או חבריהן (שדה M) עם ציון חציוני של 2, ממוצע של 3.11 וסטיית תקן של 3.18.

בצורה דומה למחקרה של ויאגס, גם מחקרם של נארדי, שיאנו וגומברכט (Nardi et al, ibid) בחן מדוע אנשים נוטים לאפשר לאחרים לקרוא את היומן האישי שלהם. לטענתם קוראי בלוגים מגיעים לבלוגים בעיקר עקב קישורים מבלוגים אחרים או מתגובות שבלוגרים משאירים בבלוגים אחרים. אחד הממצאים העיקריים במחקר היה כי בלוגרים נוטים לצור קהל עם הזמן, אך הקהל גם נוטה להשפיע על הבלוג. כלומר, הקוראים בבלוג משפיעים על תכניו (נארדי ואח' מתייחסים לקוראים כאל 'קהל') (Ibid, pp. 224), ולטענם כתיבת בלוג הינה פעילות חברתית לכל דבר.

חופש הביטוי בישראל

בישראל, הנורמה של חופש ביטוי והתבטאויות על כל נושא חשובה ביותר לבלוגוספרה. לשם ההבנה, כאשר משה הלוי, בלוגר ישראלי, נעצר בחשד להפרת צו איסור פרסום נחלצה רוב הבלוגוספרה הישראלית להגנתו. הרעיון של חופש ביטוי הוא של טכנולוגיה שהופכת לפרקטיקה יותר ויותר, בלוגרים זקוקים לחופש ביטוי בדיוק כמו שהם זקוקים לפלטפורמה טכנולוגית שתאפשר להם לכתוב.

כמו כן, אחת לתקופה מסוימת מפרסמת התקשורת הממוסדת- סקירה של בלוגים "מובילים" בתחומם, לדוגמא, בחודש ינואר 2007 נסקרו הבלוגים האירוטיים של ישראל, אותה סקירה הובילה לחשיפתם של בלוגרים שלא הביעו את הסכמתם לכך בתקשורת, וכפועל יוצא לכניסות מרובות לאתרים.

אאוטינג וביטוי

חרף העובדה שהבלוגים אינם סגורים לכניסה מהעולם החיצון, פעולת הקישור (לינק) לאתר מאתר פופולרי יכולה להסב לא מעט נזק לאתר, (למרות שהלינק בתוך הבלוגוספרה נתפס כמשהו חיובי ורצוי) עד כדי כך שחלק מבלוגרים אלו נוטים לסגור את הבלוג ולהעלים כל עקבות לגביו. כך היה גם בשנת 2005, לאחר פיגוע של המחבל הישראלי עדן נתן-זאדה, כאשר נחשף באתר Ynet כי אחותו מנהלת בלוג ולא מצדיקה את אחיה. במקביל לפרסום, ולאחר הכניסות הרבות לבלוג, החליטה נתן-זאדה לסגור את הבלוג ולהעלים את נוכחותה הוירטואלית כשנתן-זאדה כותבת בבלוג: “הבלוג נסגר. בוא נחשוב גם למה… YNET וידיעות אחרונות, באמת "תודה רבה" לכם.".

המרחב האישי-ציבורי

כיוון שהבלוגרים יטו לכתוב בבלוג על דברים אשר הם לא בהכרח יתבטאו עליהם בנוכחות הורים או חברים, וכן כיוון שהם מרגישים כי חשוב להם חופש הביטוי בצורה מאוד מובהקת, סביר להניח כי מכשנוצרת קבוצה פרטית של אנשים שמתבטאים ומתייחסים אחד לשני בצורה זו, ולמרות האפשרות להקרא על ידי כל זר מהעולם החיצון מניחה כי הבלוג לא יקרא על ידי זרים ומרשה לעצמה להתבטא בצורה בוטה יותר גם בספרה הציבורית. מרגע שהבלוגר מבין שהבלוג שלו נחשף לקהל הרחב הוא יטה להתבטא בצורה אחרת ואולי אף יסגור את הבלוג על מנת להמנע ממצב בו הוא עשוי להיות אחראי למעשיו.

באבחנה ממחקרה של ויאגס, מחקרם של נארדי ואח' שמבוסס בעיקר על ראיונות עם בלוגרים ופחות על מחקר סטטיסטי, בלוגרים נוטים לכתוב בבלוג נושאים שהם לא יכולים לשוחח אישית עם חברים ובני משפחה, כאשר הם יודעים שאלו קוראים את הבלוג (Nardi, 228), בעצם פעולת 'זריעת הרעיון' באינטרנט מחסנת אותם מהשפעות הרעות של הרעיון.

נארדי ואח' טוענים כי תשובות הבלוגרים במחקריהם היו כי כיוון שיש כמות כה רבה של אתרים ברשת, אין להם סיבה להניח כי אנשים יתעניינו בכתביהם; יותר מזה, חלק ניכר מהבלוגרים הצהירו כי אין להם כל חשיבות לפרטיות שלהם.

אנונימיות כשחרור

שיאן וסקוט חקרו את הקשר בין אנונימיות לגילוי עצמי בבלוגוספרה וטוענים כי המדיום המקוון מאפשר, באמצעות האנונימיות היחסית, גילוי רב מאת הבלוגר. בלוגרים נוטים לחשוף רבות על עצמם גם אם לא חושפים את זהותם. שאלת המחקר החשובה במחקרם של שיאן וסקוט היתה שאלת המחקר החמישית, והיא "באיזו מידה בלוגרים מודאגים לגבי ההשלכות השליליות של פרסומיהם? והאם האנונימיות היא פתרון לבעיה זו?“

שיאן וסקוט חקרו 242 פרטים; 76 סטודנטים ו166 בלוגרים (בפלטפורמת Blogger.com). רוב הבלוגרים שנדגמו היו בקבוצת הגיל של 18 עד 25 (בשונה מהמחקר שבוצע לצורך עבודה זו, שבו הגיל היה נמוך בצורה משמעותית). שיאן וסקוט בחנו את מידת החשיפה של בלוגר והשימוש בכינוי או בפסבדונים, השימוש בתמונות מהחיים האמיתיים, כשמעל ל50% השתמשו בשמות שאינם מזהים בצורה ייחודית (שם פרטי, כינוי, פסבדונים לא מזהה או פסבדונים), אך 45% פרסמו תמונות של עצמם בבלוג בצורה כזו או אחרת. הבלוגרים במחקרם של שיאן וסקוט תפסו עצמם כאנונימיים יותר מאשר ניתנים לזיהוי.

במחקרם, 23% מהבלוגרים חששו מהשלכות קריאת הבלוג שלהם על ידי בן משפחה או חבר, 16% חששו שפוסט שכתבו עשוי לפגוע במכר או חבר, ו8% חששו מנזק לקריירה שלהם. 42.53% מהבלוגרים הפעילו סוג מסוים של צנזורה עצמית כדי למנוע מצב זה. ממצאם של שיאן וסקוט, לסיכום, היה כי ככל שהבלוגר אנונימי יותר, כך הוא יפעיל פחות אמצעים של צנזורה עצמית.

לכן, ניתן להסיק שהכתיבה בבלוג נתפסת כספרה ציבורית-אישית, בה הבלוגר מבטא את מחשבותיו האינטימיות ביותר מצד אחד, ומצד שני מאמין שהוא אינו חשוף לציבור; הבלוגר בוחר להתבטא בצורה שלא היה מתבטא בה בנוכחות מכרים, הוא מאמין שמותר לו להתבטא כך, וכשהמערכת מתערבת בהתבטאות שלו, לא רק שהוא אינו מבין את ההתערבות, אלא גם שאר הבלוגרים מנסים לסייע לו לעצור את ההתערבות.

פרסום וביטוי

חריג אולי לתופעה זו ניתן למצוא אצל האלפא-בלוגרים, אשר לא רק שמזוהים בשמם ולכן האחריות על דבריהם מוגברת, אלא הם מוכרים בציבור וכל התבטאות שלהם עשויה להשפיע. אלו נוטים להפגין לפעמים ריסון בדבריהם ואיפוק כאשר הם מותחים ביקורת על התנהגות של בלוגר אחר. בלוגרים אלו לא יכתבו לעיתים דברים בצורה מפורשת: “האתוס של הבלוגרים הוא שבבלוג אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה בלי שום הגבלה. כמו ניימן, אני כופר בהנחה הזו. מעטים, ממש מעטים, בקרב הבלוגרים בישראל כותבים בדיוק את מה שהם רוצים (בני ציפר הוא דוגמה טובה וראו איזה יחס הוא מקבל). פעמים רבות, רבות מדי, החלטתי לכתוב רק חמישית ממה שבאמת רציתי לכתוב והחלטתי לא להתייחס בכלל לפוסטים של כותבים אחרים.“. חנן כהן ענה לדרור: “זה לא באמת המקום שלך. כי ברגע שאתה חשוף לעיניים של כולם, ומאפשר לכולם לראות מה קורה בתוך הטריטוריה שלך, אתה חלק ממערכת חברתית שיש בה כללי התנהגות והתנהלות ששום הכרזת טריטוריה לא תגרום להם להשתנות.“

המרחב האישי של הבלוגר מתבטא גם במחויבות של בלוגר לענות לתגובות באתר, שמרגיש שהן פניות אישיות אליו (6.48) ומבין כי הבלוג הוא החלל האישי והאינטימי ביותר שלו. עבור הבלוגר הזכות שלו להתבטא בבלוג היא זכות שאין לפגוע בה, והבלוגוספרה מכבדת זכות זו, למעט חריגים שכוללים בדרך כלל התבטאויות גזעניות או אלימות, שכנגדן מופעלות סנקציות על ידי הבלוגרים והקוראים.