והימים הם כבר לא ימים, אי שם בתחילת תשס"ח. הכל מתערבל אל תוך קץ אחד ארוך שבו אתה כבר לא מבחין אם אתה יודע או לא יודע מה עשוי לקרות אם רק תקח את הבחורה ההיא אלייך במקום לקחת את האחרת שרצית (ותודו שלא ראיתם הרבה זמן משפט כל כך ארוך בלי אף פסיק, אכן?). אתה כבר לא יודע מה אתה מעדיף, וזו לא בעיה של עודף בחירה או חוסר בחירה, זו אפילו לא בעיה של בחירה. הבעיה העיקרית היא שאתה כבר אדיש. אתה יושב שם ולא עושה כלום, ובכלל לא ממש יודע מה אתה רוצה.

אם תקח, נניח, את אתמול; תראה לא מעט. יש לך הרבה יותר מזל מכל דבר אחר בחיים, יש לך את היכולת להתמודד עם בעיות מסובכות, את היכולת לתפוס עבור לקוחות שלך פסיק קטן שמשנה את כל החיים, אבל כשמציבים בפנייך את המטרה, את מה שתמיד רצית, אתה פשוט מפספס את זה. אתה עיוור, אילם, חירש ובעיקר לא מצליח להבין שזה מה שרצו לעשות עבורך.

יש לא מעט דברים שרצית לעשות בחיים : את רובם אתה עושה אפילו בהצלחה יחסית. אבל יש דברים שלא. יש דברים שבכלל לא ציפית שיקרו לך, אבל כשהם קורים אתה מאושר; אתה מעדיף להודות שיש לך הרבה יותר מזל מאשר יכולת להתמודד עם המין השני. אתה מוכן להודות שבכלל בשבוע שעבר, כשהיית עם שלוש בחורות בפחות מ72 שעות, לא האמנת שזה מה שאתה רוצה, חשבת שזה בעיקר בגלל הקארמה הטובה שלך.

והימים נראים מוזרים יותר ויותר. אתה קולט את הנואשות שלך, החיים שלך מאוד מעניינים, הרבה יותר מעניינים מאשר רוב האנשים שאתה מכיר. אתה יכול להעביר סופשבוע שלם בקריאה במיטה או להעביר אותו בלצאת למסיבה אחרי מסיבה, בלי להבחין בכלל במה שאין ומה שיש.

רק בשבוע שעבר קיבלת טלפון בשישי בעשר בלילה, זו היתה הבחורה מיום האתמול ששאלה מה אתה עושה, תוך שאתה יודע שאם מישהי מתקשרת בשעה כזו היא רוצה רק דבר אחד; אתה העדפת לומר לה את האמת, שאתה מעדיף לשבת ולקרוא ספר במיטה מאשר לצאת, שאתה שונא ימי שישי, שאתה לא ממש רציני בקשר אליה, ושתדבר איתה מחר: כמובן שלא דיברת איתה.

רק אתמול היית כזה אפס. אתה יודע את זה; ולכן היית חייב להגיע הביתה ולשלוח אימייל אליה, כדי להראות עד כמה אתה אפס, עד כמה אתה חוזר נואש בשלוש בלילה והדבר היחיד שאיכפת לך ממנו זה האגו הפגוע שלך, היית חייב להראות שאתה לבד עדיין. לא יכלת לשלוח את המייל הזה בצהרים, להראות שאתה יותר מזה, להראות שבעצם אתה עם חיים. אבל זה בסדר, זה לא שהיא תענה למייל שלך בכל מקרה, היא רק קיבלה טפיחה קלה על האגו. אבל בלהיות בודד יש לפעמים נחמה; אתה יודע שהמצב לא יכול להיות גרוע, ויותר מזה, לפעמים אתה יודע שלהיות בודד זה לא בהכרח להיות לבד, במיוחד כשאתה מקבל פידבקים מדי פעם מאנשים אחרים שמכירים אותך, שקוראים אותך ויודעים מי אתה, שאומרים לך שהם מאוד נהנים לקרוא את מה שאתה אומר, במיוחד כשזה לא ארוך מדי ומסורבל ומשפטי, אלא כשאתה מדבר על בחורות כמו שאתה מדבר. כנראה שהיית צריך לכתוב איזה בלוג זיונים בישראבלוג (אם אתה לא כבר כותב) ולספר שם על החיים שלך; לא היית אומר מי אתה והיית עושה מיליונים מגוגל אדסנס; למה? כי רק ככה היית מקבל הכרה בתור מה שאתה באמת, מישהו שיודע לספר סיפורים הרבה יותר טוב ממה שהוא יודע להשתתף בהם.