הטכנולוגיה, כך אנו יודעים, נוטה לצור הרבה יותר מדי בעיות למשפטנים שהמשתמשים בה לעולם לא חשבו עליהן. חלק ניכר מעבודתי, כעורך דין, הוא להתאים את המציאות הטכנולוגית, שמאפשרת כל כך הרבה למשתמש, לחוקים ארכאים לעיתים ואפילו למקרים בהם החוק בכלל לא יכול להבין את המשמעות של הטכנולוגיה.
טוויטר, השירות שלא מפסיקים לדבר עליו, הוא שירות מיקרו-בלוגינג שמאפשר לכל אדם לתת תשובה לשאלה "מה אני עושה עכשיו". בפועל, טוויטר הוא הרבה יותר מזה: ארגונים עסקיים משתמשים בו כדי ללכלך את האינטרנט ולצור קשר עם לקוחות שלהם ולקדם את המותג, פוליטיקאים משתמשים בו כדי לעמוד בקשר אישי יותר עם הבוחר, אתרי חדשות משתמשים בו כדי להודיע לקוראים על עדכונים ומשתמשים כמוני וכמוכם משלבים אותו ברשתות חברתיות אחרות.
היתרון הענק של טוויטר הוא הפלטפורמה הפתוחה שלו. טוויטר מאפשר, באמצעות API פתוח לחלוטין, להתממשק עם תוכנות ושירותי רשת לפי סטנדרט שטוויטר קבעו. למרות שהדבר נשמע נהדר, זה מפריע מעט להסביר לאנשים ששואלים 'מה זה טוויטר בעצם?'. אבל יתרון אחד נוצר באמצעות הפתיחות הזו: בני אדם חופשיים לכתוב אפליקציות, אתרים ושירותים שמיועדים להפוך את החיים למעניינים יותר [עד כדי כך שיש כאלה שחושבים, בשוגג, שטוויטר מחליף את OpenID כסטנדרט].
במהלך אירועים קריטיים, כמו רעידות אדמה ומתקפות טרור, גולשים השתמשו בטוויטר על מנת לדווח על המתרחש. יצרו תוכן גולשים אמיתי, שיש כאלה שטוענים שהחליף את אתרי החדשות, אבל לא רק: במהלך מלחמת עזה האחרונה החליטה מכונת התעמולה הציונית משרד החוץ להשתמש בטוויטר על מנת ללכלך את האינטרנט בתעמולה ציוניתלעסוק בהבהרת האמת.
[אז מה בעצם הבעיה עם טוויטר?]
הבעיה עם טוויטר היא מאוד פשוטה. כל העדכונים האלה, של עד 140 תווים, מוגנים בזכויות יוצרים כמו כל גיבוב אחר של הגולשים. אכן, זכויות היוצרים שאנחנו כל כך אוהבים לתעב חלות גם על ביטויים קצרים, גם אם אלה ניתנים להפצה בצורה מהירה ולחברים שלנו. ולכן, יש שתי דרכים פשוטות לפתור את 'הבעיה' של זכויות היוצרים: הדרך הראשונה היתה לכתוב תנאי שימוש שמהווים חוזה בין המשתמש לטוויטר שמאפשרות לטווויטר להפיץ את התוכן ובעצם מקנות לטוויטר רשיון (בלתי הדיר, קבוע, עביר וללא תמורה, עם עוד כל מיני מילים שעורכי דין אוהבים להשתמש בהן) ולעשות את אותה טעות שפייסבוק עשתה השבוע: לצאעת נגד הגולשים שלנו. הדרך השניה היתה לעמוד בהוראות החוק, ולאסור על שירותים לקחת תכנים מטוויטר ולהפיץ אותם הלאה. תנאי השימוש של טווויטר שותקים בעניין זה, מעבר לכך: כיוון שהם מציינים שהתכנים שלי בטוויטר הם שלי, אני יכול ללכת מחר ולתבוע אפליקציות צד שלישי שמציגות את התכנים שלי מטוויטר על הפרת זכויות יוצרים, או אפילו נגד משתמשים בפונצקיה של ReTweet שמפרסמת מחדש את דבריי.
[בטח, ואז מי ישתמש בשירות?]
אפשרות אחרת, שניתן להעלות על הדעת, היא לאפשר למשתמשים לשחרר את התכנים שהם כותבים בטוויטר תחת רשיון קריאטיב קומונס. אותו רשיון, בעצם, מאפשר למשתמשים אחרים לקחת את התכנים שלי ולעשות בהם שימושים מסוימים, כפי שאני אמצא לנכון. הפתרון הזה ייושם השבוע על ידי שירות TweetCC שמחזיק, בעצם, ארכיון של הצהרות של גולשים המרשים להשתמש בתכנים.
הפתרון הזה רע באותה המידה. הצורך לפנות לארכיון, לבדוק על כל משתמש, ורק אז לראות אם אפשר להשתמש במידע שהוא יצר, הוא צורך מיותר כאשר הטכנולוגיה מאפשרת זאת בכל מקרה. הפתיחות של הפלטפורמה היא מה שהופך אותה לשימושית ונפלאה. לכן, השימוש בCC על מנת לשחרר את התכנים לציבור הוא שגוי לא פחות מאשר אותה ארכיטקטורה שגויה שטוענת שהצגה של תכני וידאו מותרת רק באמצעות דפדפן מסוים.
[אז גם החוק וגם הרשיון הם אבסורדיים?]
כן; טוויטר בעצם, בהיותו שירות כה פשוט, תופס את החוק עם המכנסיים למטה. ההגיון הבריא, שאמור להיות אבי החקיקה, לא יכול לחיות עם מצב בו תוכן שאני מפרסם ברשת על מנת שיקראו אותו יאפשר לי לתבוע את קוראי התוכן, גם אם אלה משתמשים ב אפליקציות אחרות על מנת לקרוא את התוכן. ההגיון הבריא לא יכול לחיות עם המאמץ שאני אצטרך לפעול כדי להרשות לאחרים לקרוא את מה שהטכנולוגיה מספקת בשלוש דקות.
הטכנולוגיה נועדה להביא לרווחה, לא לבעיות משפטיות. כשאנחנו צריכים להתאמץ על מנת לעגל את ריבוע זכויות היוצרים, וכל זאת על מנת לאפשר לאחרים לעשות שימושים ב140 תווים, המאמץ גדול מדי והגיע הזמן לשנות את החוק.
פוסט טוב יהונתן.
עם זאת, אני חושב שהבטוי "הכל שפיט" מפספס פה.
הדיון ראוי כמו כל דיון, אבל עצם היותו מפספס את המהות של טוויטר, ואז למעשה נוצרת אנומליה שלא נוצרה מהטכנולוגיה ומהמשתמשים שלה אלא מהמשפטנים שביקשו לייצר איזשהו גג משפטי להבנת והגדרת המצב.
למעשה, המציאות מסתדרת טוב מאד בלי שיגדירו אותה. הסיבה לכך היא זו: הראשונים להשתמש בטוויטר היו מן הסתם טכנלוגיסטים. הראשונים להצטרף אחריהם היו טכנולוגיסטים ומשתמשים מקדימים שהטכנולוגיה הזו להם היא ברורה מאליה ורק ממשיכה את הטבע השיתופי שרובם משתייכים אליו. רק כעת, אולי, מתחילה חדירה אל האוכלוסיה (וצדקת בכל מה שאמרת על ספאם, פוליטיקאים וחברות יחצ). מתוקף זה שטכנולוגיסטים השתמשו במערכת ראשונים, ומעצם זה שהמערכת כולה היא גן עדן פתוח, מי שעניינו זכות יוצרים על 140 התווים שלו, לא ישתמש מערכת הזו לפרסום עצמו. אומר משהו רדיקלי יותר, אדם כזה אולי לא יכיר את המערכת בכלל (זו רק השערה).
טוויטר הוא מקום לשתף, מי שלא רוצה לשתף פן יגנבו לו לא יבוא לשם, אולי אפילו לא יבין איך משתמשים במערכת הזו ולמה היא חזקה.
ניב,
זו בדיוק העניין: הדיון הוא על האם מהות של טכנולוגיה יכולה לצאת כל כך נגד היסודות של החוק. "הכל שפיט" לא מתייחס לנושאים כאלה, השאלה שלנו היא "האם החוק מיועד לבני אדם או לתאגידים גדולים שרוצים להרוויח וזהו".
איך תרגיש אם חברה גדולה, כמו קוקה קולה, תקח את כל היצירות שלך, תמונות וכתיבה, ותמכור אותן תמורת כסף (או תעשה בהן שימוש לפרסומת) רק כי 'הן באינטרנט'? האם תרגיש אותו דבר אם חבר יעשה את זה בלי רשותך?
ניב, גם האינטרנט (ובפרט ה-web) פותחה ושימשה לראשונה טכנולוגיסטים ואקדמאיים שלא ראו או חשבו על הבעיות המשפטיות שיכולות להיות כרוכות בטכנולוגיה שלהם. והנה היום אנחנו מוצאים את עצמנו למשל עם אתרים כמו hulu.com שנמצאים ב world wide web אבל מצנזרים תוכן מרוב ה world למעשה בדרכים-לא-דרכים כי ה-web לא פותח עם מחשבה על שימושים לא-שיתופיים כאלה.
בקיצור, מה שאני אומר הוא שזה לא ש"מי שלא רוצה לשתף לא ישחק" אלא המציאות תותאם גם לצרכים הכלכליים של חברות מסחריות. יותר מזה; ה-web לא שייך לאף אחד פרופר, טוויטר הוא walled garden – זירה חברתית מוגדרת ששייכת במלואה לחברה מסחרית.
1- פה דובר על טוויטר ספציפית. במלחמה האחרונה עשו שימוש בתמונות שלי ממלחמת לבנון השנייה בלי רשותי, כל מיני גורמים ג'יהאדיסטים…
2- בנוגע להולו- הולו הוא אתר שהוא תולדה של שיתוף פעולה בין כל האולפנים הגדולים בארצות הברית. זהו אתר פרטי שיכול להחליט שהוא משדר רק את מה שהוא רוצה ובדיוק למי שהוא רוצה, עבור פרסומות או בכל דרך שירצה. התוכן בו חוקי למהדרין כי הוא של האולפנים והאתר של האולפנים.
ניב,
לא דובר על טוויטר ספציפית; טוויטר הובא כדוגמא כיוון שהוא מדגים את הטענה בצורה הטובה ביותר.
לגבי הולו, זה בדיוק העניין. ההתנהגות של הולו לא היתה 'אינטרנטית' ולא מדגימה מה זה בדיוק להיות חלק מרשת של מידע שזורם בין צדדים. אם אתה רוצה להיות חלק מאינטרנט אתה חייב לדבר את השפה של הרשת.
אני לא מסכים איתך.
אם לך יש חומר שהוא שלך עשה איתו כרצונך. אתה כמובן רשאי לפתוח אותו או לסגור אותו ככל שיעלה על רוחך, וזה מה שהאולפנים עושים. אנחנו אולי לא אוהבים את זה, אבל זה לגמרי בגבולות המותר בעיני ולגמרי בגבולות השפה של הרשת.
מעבר לזה, ראיתי שלינקקת לפוסט שלי על טוויטר.
בפוסט הזה לא טענתי שטוויטר הוא מערכת זהות פתוחה אלא שניתן להסתכל עליו ככזה בגלל כל האפליקציות שמשתמשות בו.
אני די בטוח שתגיד שאני טועה, אני לא זוכר פעם אחת (ואם תזכיר לי תבורך) שלא טענת עלי שאני טועה.
ניב –
ומה אם אני כן רוצה לפרסם טקסט, אבל רק בטוויטר. מה אם אין לי שום בעיה שהטקסט שלי יפורסם במקום בו אני מחליט (בטוויטר) אבל אני לא רוצה שהטקסט יפורסם בעוד כל מיני מקומות אחרים שלוקחים את הטקסט שלי ושמים אותו ליד תוכן – טקסט, תמונות או פרסומות – שלא נראה לי?
קצת צבוע להגיד שהתעמולה הישראלית לכלכה את טוויטר, כשברור שהפלטפורמה הזאת גם שימשה להסתה פרועה נגד ישראל.
כמו בעזה, לא אנחנו בחרנו את שדה הקרב. הרשת מלאה בקבוצות אנטי ישראליות(ואנטישמיות), בין אם אלה ליברטנים חסידי רון פול, שמאל עולמי קיצוני סטייל חד"ש, קבוצות נאונאצים, וכמובן, איך אפשר בלי מכונת התעמולה המוסלמית, בקבוצות כמו Electronic Intifada.
דווקא מרבית התעמולה הפרו-ישראלית הגיעה מארגונים יהודים בחו'ל.
משרד החוץ כושל כשלון נחרץ בתחום הזה, ומסתמך בעיקר על טוב ליבם של הארגונים הללו.
בכל מקרה, לפחות בארה"ב – מיקומם הפיזי של כל האתרים הגדולים, המחוקק נתן את תשובתו בצורה ברורה מאוד להרבה מאוד סוגיות של אחריות ספקי האינטרנט ושרתי התוכן לתוכן המפורסם בהן:
http://www4.law.cornell.edu/uscode/47/230.html#230.c_1
בנושאי זכויות יוצרים – מטרת תנאי השימוש באתרים האלה הוא לא להגן על התוכן שלך, וגם לא לגזול את זכויותיך לתוכן, אלא בעיקר להגן על עצמם מפני תביעות שנובעות משימוש בתוכן שלך.
ובתכלס – התוכן שלך הוא שלך, אבל אם העלית אותו, אנחנו רשאים להשתמש בו איך שבא לנו. נראה שהמחוקקים בקונגרס נוטים לפטור את האתרים מאחריות חוקית להפרת זכויות יוצרים שנעשית דרך האתר על ידי המשתמשים, אבל הם עדיין מגבים את עצמם עם הצהרה שלך שיש לך את זכויות היוצרים, וטיפול מעשי על ידי הסרת תוכן שפוגע בזכויות יוצרים.
דניאל,
הנושא הוא לא אחריות ספקיות תוכן לתוכן הגולשים, אלא הבעלות של הגולשים בתוכן.
ניב,
זה בדיוק העניין שאתה לא מבין. כשאתה אומר "אם לך יש חומר שהוא שלך עשה איתו כרצונך" זה בדיוק מפספס את ההגדרה של 'חומר' ו'שלך'. איך אני יכול לומר שהמילים "הולך לאכול בגוצ'ה וחושב על מדיה חברתית ואיך היא שינתה את החיים שלי' מוגנות בזכויות יוצרים? נניח שבחרת לומר אותן תחת הגנת 'כל הזכויות שמורות' (כמו כל טקסט אחר) ואני כתבתי רק חצי מהיצירה (נניח, 'הולך לאכול בגוצ'ה'), האם תהיה רשאי לתבוע אותי? זו בדיוק הבעיה: איך להגדיר ש'הולך לאכול בגוצ'ה' הוא לא משפט שראוי להגנה (או כן) ולמה לתת הגנה על משפט גנרי כזה אם הוא לא מוסיף שום דבר לידע האנושי.
מצחיק שאתה שואל איך להגדיר "ש'הולך לאכול בגוצ'ה' הוא לא משפט שראוי להגנה" אחרי שקישרת לפוסט על עצמך שמצטט את חשין (ואחרים) שמתייחסים לכך שלא כל צירוף מילים (או גיבוב הברות) מהווה יצירה.
זה לחלוטין לא בלתי סביר ששופט יקבע שהמשפט "הולך לאכול וחושב על" לא מהווה בכלל יצירה ולכן לא נכנס בכלל למסגרת של דיני זכויות יוצרים (ובכלל, על עובדות אין הגנה…). איזו מקוריות יש במשפט הזה? איזו יצירתיות? מה שכן, ייתכן שאם מישהו יפרסם את המשפט שאתה כתבת, ייחס אותו לך ויציג לצידו את התמונה והשם שלך, יש מקום לתבוע על הפגיעה בפרטיות או ב"זכות לפרסום" שלך. אולי, אני לא יודעת. אבל לא נראה לי שלפנות דווקא לדיני זכויות היוצרים, על משפט מהסוג הזה, זו הפרקטיקה המשפטית המדוייקת.
"הטכנולוגיה נועדה להביא לרווחה, לא לבעיות משפטיות."
איך שהוא המשפט הזה הקפיץ אותי. הבעיה הברורה היא שהחוק הוא לא רלוונטי, ויותר מכך, שכל הפרדיגמה שלפיה עובד החוק איננה רלוונטית, כי היא איננה פתוחה לשינויים: כל שינוי הוא מאמץ לעגל את הריבוע, ואפילו עורכי דין שמתמחים בכך (כמוך) חושבים שהמאמץ גדול מדי.
צריך אולי לפתח "אופן-משפט", כלי שמשנה את החוקים בהתאם לשינוי הטכנולוגיה.
חצי מהפוסט שלך הוא הקדמה ארוכה שכלל לא מתייחס לנושאים של זכויות יוצרים.
"הטכנולוגיה, כך אנו יודעים, נוטה לצור הרבה יותר מדי בעיות למשפטנים שהמשתמשים בה לעולם לא חשבו עליהן. חלק ניכר מעבודתי, כעורך דין, הוא להתאים את המציאות הטכנולוגית, שמאפשרת כל כך הרבה למשתמש, לחוקים ארכאים לעיתים ואפילו למקרים בהם החוק בכלל לא יכול להבין את המשמעות של הטכנולוגיה."
לכך התייחסתי כשנתתי דוגמה ברורה לכך שהמחוקקים בארה"ב דווקא כן נתנו את דעתם לסוגיות טכנולוגיות.
נושא זכויות היוצרים בכלל, בלי קשר לטכנולוגיה, הוא נושא בעייתי.
הסוגיה האם ניתן לתבוע זכויות יוצרים על שורת מצב בפליקר לא שונה בהרבה מהשאלה האם אפשר לתבוע זכויות יוצרים על כותרת בעיתון.
האם הבן אדם הראשון שהמציא את הכינוי "פרשת בראון חברון" בעל זכויות יוצרים עליו?
בתור קורא אומר לך משהו אחר שלא קשור לדיון:
יש לך קוראים. כשאתה אומר להם שהם לא מבינים משהו אתה חוטא ביהירות, כי מניין לך לדעת מה אני מבין ומה לא. אולי אתה לא מקשיב? אולי אתה לא שומע משהו שאני מנסה לומר פה?
ועכשיו חזרה לדיון:
נתת את הדוגמה עם הגוצ'ה- בעיני כל הדוגמאות האלה לא תקפות.
למה? כי בתיאוריה הכל הולך. בלשחק נדמה לי הכל הולך.
העולם המשפטי טובע בנדמה לי. הוא טובע בכל מקרה, אבל חייבים להמשיך לשמן את הגלגלים כי מישהו חייב לרדוף אחרי עולם הטכנולוגיה המטורף הזה שלא עוצר לרגע, נכון?
לא נכון.
ניב,
ברור שאני חוטא ביהירות.
מצד שני, זה הבלוג שלי, ומה לעשות, אני רוצה שהטוקבקים יעניינו אותי ויחדשו לי דברים.
יכול להיות שפספת את המטרה יהונתן.
זה הBrowser שלי, ואתה צריך לעניין אותי כדי שהBrowser ימשיך לחזור לבלוג שלך.
לי אישית אין בעיה עם יהירות, אני חוטא בזה הרבה בעצמי גם, אבל מאוד יכול להיות שתאבד קוראים בגלל זה.
תגובה קצת מאוחרת, אבל רק עכשיו הבנתי איך זה מתקשר לשאלה אחרת שכבר מזמן מעניינת אותי. מדובר על טכנולוגיה שמאפשרת לקחת משהו שמוגן בזכויות יוצרים ולשכן אותו בתוך משהו אחר, וזאת מהות הטכנולוגיה. אז יש משהו שעושה דבר די דומה שהרבה מאיתנו משתמשים בו כבר שנים רבות, וקוראים לו אקרובט (או בעצם באופן כללי pdf שנוצר על ידי תוכנה כלשהי).
העניין הוא ש-pdf הוא תקן פתוח שממאפשר הטמעת הפונטים שבהם נכתב מסמך בתוך קובץ המסמך לשם הפצתו (בלי להיות תלוי בפונטים שמותקנים אצל מי שמקבל אותו – זה אחד הדברים שעושה את portable document format ל-portable) אבל הפונטים האלה ברובם מוגנים זכויות יוצרים.
ואז נשאלת השאלה איזו זכות יש לי בתור משתמש (בהנחה שהפונטים שמותקנים אצלי במחשב הם "חוקיים") להפיץ את הפונטים הקנייניים בתוך מסמכים שאני שולח. יש כאן הבדל למשל מקובצי MSOffice או html שמכילים רק הכרזות על פונטים ומניחים שיש לפלטפורמה שמציגה אותם פונטים מתאימים. אז כמובן שיכול להיות שעצם זה שמותקנים אצלי פונטים "חוקיים" כולל רשיון לעשות בהם שימוש, אבל לי לא לגמרי ברור שזה אומר "כל שימוש", והאם זה באמת מאפשר לי להפיץ אותם הלאה בכל צורה. אולי הרשיון שמגיע עם פונט קנייני שמגיע ארוז יחד עם מעבד תמלילים מתיר לי רק להפיץ מסמכים מודפסים שנכתבו באמצעותו? גם לא ברור לי אם רשיון כזה כולל את הרשות להפיץ הפצה מסחרית של ספר שנכתב באמצעות אותו מעבד תמלילים עם אותו פונט (כלומר: האם הרשיון לעשות שימוש בפונט שהותקן במסגרת רשיון שימוש במעבד תמלילים על מחשב אישי כולל גם את האופציה לקחת את התוצר של עיבוד התמלילים ולהעביר אותו למערת מסחרית שמשכפלת אותו במאות אלפי עותקים? או אולי למטרה כזאת נדרש רשיון אחר?)
בכל אופן כתבתי את התגובה הזאת כי זה הזכיר לי (קצת באיחור) מחשבות שהיו לי על הדרך בה אנו משתמשים בפונטים שבמקרה נמצאים לנו על המחשב בלי לחשוב על היבטים של זכויות יוצרים, גם במצבים שבהם התוצר בסופו של דבר נארז עם הפונטים ומועבר למערכת שונה לגמרי שמשכפלת אותו להפצה (בית דפוס) או מפיצים אותו ברשת.