0.
זה התחיל בפוסט תיאורטי דווקא על חוק סינון אתרים, השאלה מה יחסם קודם, הבלוגים או ויקיפדיה, בכלל לא רלוונטית, כמו שאמרתי: כל אתרי תוכן הגולשים יחסמו אם יטילו אחריות לסינון על ספקיות השירות. בהמשך סקרתי את הצעת חוק הטוקבקים של ישראל חסון והבהרתי: "ברור לכולם כי סינון תכנים באינטרנט מוביל לצנזורה; ברור כי החיוב של אתרי אינטרנט באחריות יוביל לכך שאלו יטו שלא לאפשר את השיח, ולא דווקא כדברי חסון כי "התקדמנו היום שלב משמעותי ביותר לכיוון של תרבות דיון וכבוד הדדי במדינת ישראל"". טענו מנגד שאפשר להשתמש בשירותי אנונימיזציה, ושקיימים מנגנונים לעקוף את החוק. אבל אז הגיעה המציאות והתפוצצה לכולם בפנים: הכניסה של אתר Youtube לקוריאה, שהחלה רק לפני חצי שנה נבלמה השבוע על ידי רגולציה ממשלתית: גוגל חסמה את האפשרות של קוריאנים להעלות סרטים ולהגיב על סרטים קיימים עקב חוק שעבר בקוריאה הדרומית שדורש מטוקבקיסטים ויוצרי תוכן להזדהות. מזכיר מעט את החוק של חסון? כן, ההשלכות? אכן ניתן לעקוף את המנגנון, אבל השחקניות הגדולות מעדיפות להשאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים. מי שרוצה לגלוש יכול ללכת למקום אחר.

1.
לפני זמן מה נכנס לתוקף חוק נתוני תקשורת, לאחר השתתפות בדיונים תהיתי מה תהיה רמת הגישה למאגר ועד כמה המשטרה תרחיב את הסמכויות שלה לפי החוק. דווקא למרות שהוגש בג"צ נגד החוק, השימוש החורג שעשתה המשטרה בסמכויותיה וביקשה מסלקום מידע לגבי אמצעי התשלום וסוכני המכירות מראה שאין מקום ליתן בידי המדינה סמכויות בילוש אחרי אזרחיה. הדיון  בבג"צ, שמתקיים בימים אלה, קיבלה חיזוק ונתונים מהמשטרה לגבי השימוש [] מעבר לכך שהמדינה החצופה שלנו משתמשת בחוק בצורה קלה מדי על ההדק, אפילו לפי התיאור שלה, ניתן לראות באיזו קלות המדינה מקבלת את המידע הפרטי ביותר שלנו:

"קצין מוסמך התיר לבע איכון חי במקרה של ביצוע שוד שבוצע כלפי קשישה. החשוד בשוד נטל את התיק של הקשישה שבתוכו היה מצוי מכשיר הטלפון הסולארי שלה. היה צורך בביצוע פעולת איתור התיק באופן מיידי שכן היה ברור שהשלכתו על ידי החשוד תסכל את אפשרות מעצרו" (עמ' 4 לדו"ח)

2.
קראתם ונראה לכם הגיוני למדי? עכשיו דמיינו את התרחיש הבא: אין קשישה (There is no spoon) אלא יש שני עבריינים מסוכסכים. אם משפחת פשע א' מתקשרת וטוענת כי הטלפון שלה, שהוא בעצם הטלפון של מנהיג משפחת פשע ב', נגנב. המשטרה עושה שימוש בחוק שנאמר שיעשה בו שימוש אך ורק למניעת או גילוי עבירה שקשורה בחיי אדם או שאינה סובלת דיחוי. סעיף 4 לחוק נתוני תקשורת קובע כי ניתן לקבל נתוני תקשורת על ידי קצין מוסמך ללא צו כאשר דרושה מניעה של עבירה מסוג פשע או גילוי מבצעה, או לשם הצעלת חיי אדם וישנו צורך שאינו סובל דיחוי. אכן, גניבת תיקה של קשישה היא פשע, החשש כי החשוד ימלט ולא יעצר אכן קיים, אבל האם אלו סוגי העבירות להן התכוון המחוקק כשאיפשר את קיומו של חוק נתוני תקשורת? (והשוו את הפוסט צחוק נתוני תשקורת). חשוב עוד לציין שכל הדוגמאות המופלאות במסמך כלל אינן מנומקות ואינן מכילות פרטים לאמת שאכן הם התקיימו. לא מפורטים המעצרים, כתבי האישום והעבירות שגולו או נמנעו, ומהי "עבירת סמים"? האם מדובר בג'וינט תמים או בסוחר סמים? לפי משטרת ישראל, הכל יכול לקרות.

3.
אבל משטרת ישראל קטנה קצת על העולם. הצעת חוק דומה במקסיקו הולכת לחייב את כל בעלי הטלפונים הסלולריים לשלוח, עד אפריל 2010, את מספרי הזהות שלהם למדינה או שהטלפון שלהם ינותק. כלומר, גם הביטוי האנונימי יעלם במקסיקו למען ההגנה על הבטחון.

4.
למען הבטחון אנו לעיתים מוותרים על הרבה מדי. חקיקה כמו חוק נתוני תקשורת (שעוד יפסל, בתקווה, בבג"צ) וחוק הטוקבקים גורמת לנו לוותר על חירויות בסיסיות שהיו לנו למען הבטחון. אולי, אם אנו רוצים בטחון מוחלט, עדיף להסתתר בבונקר ולחיות משימורים. כך נמנע מהאיום הפלשתינאי, מפדופילים ואפילו מלשון הרע : כך גם לא נקדם את האנושות לשום מקום.