אולם הדבר לא נוגע לכולם, אנחנו חיים במצב בו אנו מוכנים לוותר על חיי אדם בשל נוחות כלכלית. ולא רק בשל נוחות כלכלית, אלא לעיתים בשל כינויים כמו 'חופש' ו'הזכות לקניין'. כל שנה מתים כ-500 אנשים בכבישים, את אותם 500 ההרוגים היה ניתן להותיר בחיים אם רק היינו עושים דבר אחד – מוותרים על כלי רכב. אולם זאת לא ניתן לצפות מחברה 'נאורה', הלא כן? אנו מוכנים לחיות עם הידיעה שכל יום מת אדם וחצי, אנחנו מוכנים כי מדובר בנוחות האישית שלנו. האטימות, הקרות, הניכור והתיעוש, כולם הרחיקו אותנו מהמוות, המוות הוא עוד מוצר מתועש שאנו צריכים לחיות עמו. מוות הוא, ככל הנראה, לא הכרחי כמו שהוא מוצג, אלא באחריותנו המלאה.
אולם, לא רק בתאונות דרכים, שהם עניין של נוחות, אלא גם חיי אדם נמדדים בתרופות. שתי סיבות יש למוות מרובה של חולים – מחירים גבוהים של תרופות בכדי להחזיר את ההשקעה על פיתוח התרופה (ופטנט שמגן על התרופה) וביקוש גבוה לתרופה, שכן בלעדיה החולה ימות. מחיר תרופות הוא לא עניין פעוט, ויש תרופות שעשויות להגיע לאלפי שקלים בחודש כדי להחזיק חולה בחיים. אולם, מדינת ישראל באה ואומרת: "אנו ניתן להם למות, אין לנו כסף עבורם". אין כסף? הכל שאלה של הקצאת משאבים. וישאל השואל, מדוע אין כסף? אין כסף כי מחירי התרופות גבוהים כי ניתן פטנט, וכי המדינה לא מסבסדת מחקר ומסייעת לפיתוח אוניברסיטאי של תרופות, אין כסף כי המדינה לא ממסה את חברות התרופות בצורה שווינית, אלא מעדיפה שאלו יוותרו בארץ תוך כדי מתן מענקים נדיבים.
אבל לא רק סל תרופות ותאונות דרכים. חיי אדם מופקעים כל יום משיקולים תקציביים – שערוריית מיגון בסיסים, האפודים הקרמיים לא קיימים כיום וחיילים מתים ללא כל הגנה, אנחנו עושים פשרות כואבות וויתורים כל יום. חלק מאיתנו מעדיף להשאיר את כספו אצלו, אם יש לו כזה, ולוותר על נוחות האחרים וכדברי ביבי – שילכו לעבוד. הרי בכל מקרה הן כולן משקרות, עובדות בשחור ולא ממש רוצות לעבוד. מצד שני, אולי בצד השני של הכביש, קמות קבוצות שקוראות לאחריות חברתית, אחריות של האדם על סביבתו ועל מעשיו.
לא מחפשים אשמים – אין אשמה בעוני, אין אשמה בחולי, ואם בנו של אחד מבכירי חברות התרופות, חס וחלילה, יחלה במחלה ממאירה, כולנו נראה את התרופה מתפתחת בקצב מואץ. אף אחד מאיתנו לא בוחר לחלות, אף אחד לא בוחר למות בתאונות דרכים, ורוב העניים נולדו לתוך מעגל עוני. אנחנו, כחברה, חבים להם באחריות. אחריות אינה לתת כסף לקבצנים, אלא לדאוג שלא יהיו קבצנים ברחוב, לספק להם תעסוקה, אף אם היא יזומה, כדי שיהפכו לחלק מהמשק. עם זאת, עדיין יש לי בעיה כל פסח.
הבעיה מתחילה כשארגוני "צדקה" מנסים לאסוף מזון לפסח. הרי תפקידה הקלאסי של הממשלה הוא לדאוג לכך שלא יהיו אזרחים רעבים, וכל תרומה מאזרחים באה כדי להוסיף לתקציב המדינה. התרומות מראות שלאזרחים היתה נכונות לשלם יותר מס כדי למנוע את העוני. האגודה למען החייל מגייסת כל שנה מיליונים כדי לדאוג לרווחת הכובשים 'הנאורים', כסף שהיה צריך לבוא ישירות ממשרד הבטחון. המדינה אחראית לנזק מצד אחד, ומצד שני היא מביאה אותנו למצב בו אנחנו לא יכולים לראות את הפרטים חיים בתנאים מחפירים ונרתמים בעצמנו. אנחנו מחפשים אשמה: שחיתות ציבורית, תוכנית וויסקונסין, חרדים, אבל הסיבה האמיתית היא שאנו אשמים.
אנו אשמים כי אנו לא בחרנו במפלגות הנכונות כל השנים האלו. אנו אשמים כי כולנו שמנו את האחריות לגבולות קבע מבלי לשים שהסכסוך על גבולות הקבע הוא משני לשאלת החיים בכבוד הקיימת כיום, העדפנו להגרר ללאומנות, שיכולה להוביל רק לנציונל-סוציאליזם ולא לסוציאל-דמוקרטיה, במקום לשים עיננו על מרכוז האדם, מבלי לתמוך ברפורמות חברתיות שידאגו לעתיד. שמנו לנו אלילי שבט בנושא הבטחוני שמילותיהם נתפסו כאמת צרופה, ולא ניתן היה לערער עליהם. אנשים סווגו כ"סיכון בטחוני", חדרנו ללבנון, הקמנו התנחלויות, והכל במקום לבנות חברה צודקת בישראל.
הטעויות האלו הן שהובילו את ישראל לאבדון בה היא מצויה כיום. רוב בוגרי התיכונים כלל אינם מסוגלים להבין טקסט, אינם יודעים לנסח משפטים נהירים ואינם בקיאים בהיסטוריה. ההיסטוריה שנלמדת בבית הספר כוללת כמעט אך ורק את ההיסטוריה של הלאום היהודי, האנגלית שנלמדת היא אימפריאליסטית-ארצותהבריתית, המתמטיקה נלמדת ברמה ירודה, והכל כיוון שתקציבי בטחון מושקעים במקום לפתח נורמות חברתיות, כדי לתת חופש לבעלי ההון וכפיפות פרולטרית.
הן לעשיר והן לעני יש את החירות לישון תחת הכוכבים בליל.
חירות היא חשובה, אולם חירות אמיתית באה רק בהעדר כפיפות, בצורה בה אדם לא מתחיל את חייו משועבד לבעלי הון, בצורה בה הקניין מוגבל הן במקסימום והן במינימום, במערכת של הגבלים עסקיים ובמערכת בה המדינה לא מתערבת במשק, אלא דואגת שזה לא יפריע הן לעני והן לעשיר לשחק משחק הוגן. משחק הוגן אומר שייבוא מותר ממדינה מסוימת רק אם זו מנהיגה שכר מינימום מסוים, ובמקרה כזה אין כלל מכסי יבוא, משחק הוגן אומר שכל יתרון לגודל יעלם במקרים של קמעונאות, משחק הוגן אומר שאין אפשרות לבעלי שליטה באמצעי תקשורת לשלוט בכל הון אחר פרט לתקשורת.
אנחנו, כאזרחים, צריכים לקחת אחריות על מעשינו, אנחנו צריכים לחשוב היטב בטרם נשתמש בזכותנו האזרחית למחות, אולם עלינו לדאוג לטיהור שם הפוליטיקאים, כדי שאלו שיבואו בנקיון כפים יוותרו כך וימשיכו לפעול לתקינות שלטונית, עלינו לדאוג לאחריות חברתית, ואסור לנו לאבד צלם אנוש, אף פעם.
אני מסכים בהחלט עם דבריך, ולדעתי אין צורך להסחף לדמגוגיה כדי לשכנע. והדיבורים על חברות התרופות הן בהחלט דמגוגיה.
התרופות יקרות בעיקר כי פיתוח תרופה הוא תהליך ארוך ויקר. פיתוח תרופה משלב המחקר הבסיסי ועד אישור FDA עשוי לארוך כ-12 שנים, ויעלה קרוב ל-100 מיליון דולר. אם הבן של מנכ"ל חברת התרופות יחלה ב-ALS (מחלת לו גריג) למשל – הוא ימות לפני שהתרופה שיורה המנכ"ל לפתח תגיע לשלב הניסויים בבעלי חיים, אם בכלל.
אני יודע כמה פיתוח תרופה יקר, אבל אל תשכח שפיתוח של תרופות מחזיר את עצמו בתועלת חברתית לאחר מכן. ALS ספציפית היא אחת המחלות הנחקרות יותר כיום ומושקעים מיליונים בפיתוח תרופה. אני מקווה שתמצא תרופה בקרוב בעיקר כי אני מכיר מספר חולים ואני רואה כמה כואב החולי וכמה עלות תרופות שרק מאיטות את ההתדרדרות גבוהה.
העניין הוא שאפילו אם הכל ארוך ויקר, המדינה צריכה לעזור מתוך אינטרס. חברות התרופות מרוויחות כמות כסף שאף אחד מאיתנו לא יכול לספור ועוזרות לחברה עד גבול מסוים (שהרי יש להם אינטרס לפתח תרופות, אך לא חיסונים). אם תראה את סיפור הTamiFlu כעת, זו דוגמה נהדרת לאפשרות להציל את העולם מול שיקולים קרים של בצע.
כל מילה בסלע.
השאלה היא: איך מוציאים אזרחים מהאפטיות האופפת אותם?
למה לא יוצאים אלנו לרחובות על שחיקת הפנסיה? על חקיקה מעוותת מבחינה חברתית? על אפליהה כלכלית?
העם, כמו מנהיגו, שקוע בתרדמת. רק זעזוע חמור ישנה כאן משהו אך הבעיה היא שהנחשים שהחליקו לצמרת דואגים שהכל יהיה איטי ומבוקר ויזרום לכיוונם.
אני חושב שבשביל לטפל באפתיות צריך לעורר, אולי לא צריך להיות כמו אנונימוס שמראים גופות, אבל בהחלט צריך להביא למודעות שמדובר בחיי אדם – ההרצפטין והALS הן דוגמאות נהדרות.
אם מספיק אנשים יבואו עם "אולמרט: בגללך אני אמות" זה יעשה את זה.
מצד שני, אני מפחד שנצטייר קצת כמו פרובוקטורים
יהונתן,
מייקל מור כותב באחד מספריו על כמות הכסף שננסי רייגן הצליחה לגייס
למחקר האלצהיימר לאחר שבעלה חלה במחלה. הוא גם מביע תקווה
שעוד אנשים חשובים, גדולים ומשפיעים יחלו במחלות חשוכות מרפא,
על-מנת לשפר את המחקר על מחלות אלו.
עוד בתחום, מומלץ לקרוא את הספר The Corporation, של ג'ואל
בקאן, ובמיוחד את החלק שמתייחס לפרוקטר & גמבל.
יואב.
קלינגר,
אם אתה צריך תמונה שלי בשביל התגובות אני יכול לתת לך.
אתה לא חייב לתת תמונה מגוחכת לאנשים בלי אווטאר.
יואב.
תכנס לGravatar.com ותרשם שם. אני לא שולט בתמונות.
דווקא הולמת אותך הזקנה, לא?
יונתן כתב כי " ההרצפטין והALS הן דוגמאות נהדרות" אבל למה בדיוק? האם הכללת ההרצפטין בסל התרופות תציל חיים?
צר לי לומר זאת – אבל התשובה היא "לא". הרצפטין היא תרופה מאריכת חיים – המעכבת הדדרדרות במצב של סרטו שד גרורתי ב-8.5 חודשים, וגם זאת ביעילות נמוכה – כ-70% מהחולות אינן מגיבות לטיפול. נכון – 30% מהמטופלות ירוויחו 8.5 חודשי חיים – ובממוצע ההרצפטין קונה כחודשיים וחצי לחולה. בדיוק כמו הרילוזול – התרופה המאושרת היחידה לטיפול בחולי ALS – שמאריכה את משך ההשרדות של החולים בקצת יותר מחודשיים.
אקמול מציל יותר חיים מהרצפטין – כאשר הוא ניתן לחולי שפעת. אמנם הוא לא מרפא את השפעת, אבל מונע את הדרדרות המחלה לסיבוכים מסוכנים (מהם מתים אלפי אנשים בשנה).
ויש דרכים הרבה יותר יעילות להציל חיים – באמצעות רפואה מונעת והקטנת זיהומים סביבתיים. אבל זה לא מעניין את אנשי ועדת סל התרופות – להיפף. רפואה מונעת רק תקטין את הפרנסה שלהם.
בעניין של המניעה אני כל-כך מסכים איתך, שאין אפילו על מה לדבר.
לגבי ההרצפטין, האם אתה יכול באמת לשים תג מחיר על חודשיים של אדם? זו השאלה האמיתית.
אף אחד לא יכול לשים תג מחיר על חודשיים של אדם, ולכן השאלה הזו לא רלוונטית כלל.
השאלה האמיתית היא מהו השימוש האלטרנטיבי של הכסף. נניחשעל ידי הוצאת ההרצפטין מסל התרופוות יתפנו 10 מליון שקל. אבל כתוצאה מכך יאבדו 200 חודשי חיים (המספרים לא בדוקים לחלוטין והינם לצורך הדגמה בלבד).
מה ייעשה ב-10 מליון שקל האלה? כמה חודשי חיים ניתן לחסוך אם ייעשה בהם שימוש אחר? האם ועדת סל התרופות בדקה את זה? הסכומים הנדרשים לרפואה מונעת נמוכים בהרבה מטיפולים מאריכי חיים (כגון הרצפטין ורילוזול) – ויחסכו הרבה יותר חודשי חיים.
מסכים איתך שכל מי שבועדה בא עם אינטרסים, בין היתר – להמשיך להחזיק מערכת בירוקרטית מסואבת שמרוויחה הון מהנזקים של אי מניעת מחלות.
ככל הנראה, אולם, במקרה שלנו, אין שימוש אלטרנטיבי לכסף, (אני לא רוצה להשמע "שינויניק" ולהגיד שהוא הולך להתנחלויות ולחרדים), הכסף נותר אצל האזרחים ולא ממוסה מהם, זו הבעיה – המדינה היתה יכולה למסות את האזרחים בעלות הזו (כ100 ש"ח נוספים לכל אזרח בשנה) על מנת להחזיק אנשים בחיים. למדינה יש יתרון לגודל והיא יעילה יחסית בנושא.
האנשים הטובים מ-BizOp בנו כלי שמחשב כמה שווה הבלוג
ונתן – זה ממש לא קשור.
אבל תראה כמה הבלוג שלך שווה:
לינק
[[התגובה נערכה ידנית כדי שהלינק יכנס לקופסת התגובות בעיצוב, לא נגענו בתוכן]]
חכי חכי. זה לא ממש נכון, זה מבוסס רק על לינקים מטכנוראטי, במציאות האתר שווה מיליונים.
את זוכרת שהצעתי לך להנפיק את עצמך כדי לממן את התואר? אני חושב על לעשות משהו דומה.