בניגוד לפרחים שקוטפים, קבצי קול אינם נעלמים כשמישהו שומע אותם

יש לא מעט יתרונות בלהיות השחקן הגדול בשוק. בעיקר בגלל שאתה ככל הנראה קובע את הטרנד ואת ההייפ. ככל הנראה אתר וואלה! שמע השבוע על ההייפ של בועת הקריאטיב קומונס והחליט להעלות מאמר של "טים ברנרד לי" (כך במקור) על נייטרליות רשת ברשיון CC מהתוכן המקורי. דא עקא, שרשיון הCC אליו מתייחס ברנרס-לי (או ברנרז-לי למלעיזים, אך לא ברנרד) הוא רשיון לשימוש בלתי מסחרי. בדקתי האחרונה העלתה כי וואלה עדיין עונה לבחינה של אתר מסחרי, במיוחד בהתחשב בכך שאותו אתר מגן על זכויותיו בחירוף ומונע סינדיקציה, שלא נדבר חס וחלילה על התרת שימוש בתכניו בעוד שהוא מפר את זכויותיהם של אחרים, לכאורה.

אז מה הבעיה שלנו עם זה? ברנרס-לי ככל הנראה לא יתבע את וואלה, אלא במקרה הטוב יתן להם אישור ובמקרה הפחות טוב יבקש מהם להסיר תוך איומים על כך שיתבע אותם בסכום של בערך 4,000$ ועוד קצת הוצאות משפט על הנזקים שנגרמו לזכויות היוצרים שלו. זה ככל הנראה לא מה שיעשיר את ממציא האינטרנט. ברנרס-לי גם ככל הנראה לא ידע על דבר הכתבה, שכן היא בעברית, ובמקרה הטוב הוא יוכל לחשוב שאלפי הכניסות למאמר היו בגלל הפניה מוואלה! ולא בגלל שהפרו את זכויותיו, לכאורה.

אותו אתר שסבור שמתן קישורים לעמודים פנימיים פוגע ברווחים שלו, מקדש את זכויותיו על חשבון זכויותיהם של אחרים ומפיץ ערוץ RSS של מתחריו. האם כלל ראוי להגן עליו?

אבל אולי ראוי בכלל שיתרגמו את המאמר של ברנרס-לי לעברית כדי שיהיה נגיש למחוקקים? אולי היתה תועלת רבה בפרסום המדובר? ברור שהיתה תועלת חברתית בפרסום החשוב (והשטחי יחסית) וברור לי גם שאדם עם שיעור קומה כמו של ברנרס-לי היה מאשר את הפרסום אם היו מבקשים ממנו. אבל האם זו סיבה מספקת לדחות תביעה על זכות שמוקנית בחוק?

קודם כל, האינטרנט הראה שלא משנה איך תגן על זכויות היוצרים שלך, עדיין יהיה ניתן להעתיק את התוכן, גם אם בשיטה הפרימיטיבית ביותר, אם תרצה זאת או לאו. יותר מזה, רוב הסיכויים שמי שמעתיק את התוכן שלך כבר עושה זאת מבלי שתדע זאת ומבלי שתהיה לך דרך למנוע ממנו לעשות כן. באותה דרך שניצן ברומר מסביר על הסיבות מדוע וואלה!דואר משתמש במנגנון פרימיטיבי בכדי למנוע דואר זבל שכלל לא עובר דרכו עובדים הפיראטים. באותו זמן שהEFF יוצא לקמפיין שיאפשר לנו, הצרכנים, את השימוש ההוגן במכשירי החשמל שלנו, צריך להסביר גם מדוע מניעת השימוש לא תמנע את הפיראטיות.

טכנולוגיה, כמו היסטוריה, עובדת רק בכיוון אחד. היא מתפתחת. כל מוצר שהוכנס לשוק מקבל אופי חדש, שגובר על הצרכים עבורם נוצר. כל טכנולוגיה הופכת להיות אדישה לאידיאולוגיה, גם אם התכוונו להשתמש בה למטרות רעות. כך, קבוצת תלמידים הצליחה לקחת טכנולוגיה שתוככנה כנגדה ולהשתמש בה כנגד המורים. מי יודע מה יהיה ניתן לעשות עם טכנולוגיות לניהול זכויות קניין (נז"ק). לאו דווקא הטכנולוגיה היא זו שתסייע בכך.

"הנה אני משכפל אותך" בכזו קלות, כל מה שציבורי ניתן להעתקה ולחיקוי, ואין כל אפשרות מעשית להגן עליו.

אז האם ראוי להגן על משהו שאין כל יכולת לעשות כן? אולי ראוי להגן רק במידה שתרתיע את אלו שלא באמת יכולים להתקדם ולהעתיק בצורה הקשה ביותר? אולם, דווקא כאן ההעתקה האנלוגית (הן הלא דיגיטאלית והן ההקשית) הפשוטה – כל אחד יכול להסתכל על המאמר ולתרגם אותו או אפילו להקלידו מחדש. אין אפשרות למנוע זאת אלא על ידי מניעת הגישה למאמר. ומי ירצה שיעשו כן? אם המאמר היה מועתק לכל אתר שאינו וואלה! או דומיו, ספק אם בכלל ברנרס-לי יכול היה לברר מי כתב והיכן להגיש תביעה, אבל וואלה!?

כלל הרשלנות אומר שמטילים אחריות על אדם ברשלנות כנגד נזק שנגרם לאחר אם היה הוא מונע את הנזק באם היה משקיע פחות מהתחולת של הנזק (ההסתברות שהנזק יתרחש כפול הנזק שנגרם בפועל). בימינו אנו, ההסתברות שתוכן יגנב, באם הוא תוכן איכותי, היא כמעט מאה אחוזים, בעוד שהנזק שנגרם בפועל מהגניבה הוא לא תמיד מדיד. אם כן, האם הכלל צריך לומר שאין להגן כלל על הקניין?

תחשבו שהיתה לכם חצר שבה הייתם מגדלים פרחים (ובכוונה הדוגמא היא של פרחים ולא של תפוזים, ויוסבר בהמשך). החצר היתה מרושתת בשבילים שניתן ללכת דרך כל אחד מהשבילים ולהריח את הפרחים. כל אורח היה יכול להריח את הפרחים ולא למנוע מאחרים להריח גם כן. בעל החצר לא היה רוצה שאחרים יריחו את פריחו, וזכותו לעשות כן, שכן הוא מוכר סיורים בחצר. בעל החצר יכול לגדר את החצר, ולא יהיה אפשר לעבור בשבילים אלא רק לשלם לו עבור המעבר וההרחה.

אולם, בניית גדר היא עניין יקר, ולא תמיד יעיל. בגדר יש חורים, ניתן להעביר יד ולהריח את הפרחים, הריח עובר דרכה, וגם היא עולה בהרבה יותר מאשר ההפסדים שנגרמים לבעל החצר מכך שאנשים לא משלמים על ההרחה. ולכן הוא מבין שהדרך היחידה למנוע את ההרחה היא על ידי בניית חומת בטון. חומת בטון, אמנם, תמנע מכולם לראות שבכלל יש פרחים, אבל גם תמנע מהם להריח אותם.

נוצרות מספר בעיות – ריח הפרחים, כמו השימוש בקבצי המוזיקה, הוא אינסופי – כל אחד יכול לעשות זאת בלי לפגוע באחר. הגנת הנז"ק פוגעת באורך הבטריה של נגני המדיה, מונעת ממשתמשים להעביר מוזיקה מנגן לנגן ומגבילה את המשתמשים בכלל. ההגנה גם יקרה לפיתוח, ולכן מכבידה עוד על מחירי התקליטים שכבר גבוהים. מצד שני, אם לא היתה חומת בטון, אלא גדר נמוכה, רוב האנשים היו רואים שישנם פרחים, מריחים אותם קלות ואם היו אוהבים אותם היו קונים אותם הביתה.

אבל מה היה קורה אם מישהו היה קוטף פרח דרך הגדר ומתחיל לברוח? האם מישהו מאיתנו באמת היה יכול לעצור אותו? אני בספק רב. האם מישהו היה יכול למנוע מהגנב לצלם את הפרחים? לכן, כדי להגן על המוזיקה צריכים לשחרר אותה – בניגוד לפרחים, קבצי קול אינם נעלמים כשמישהו שומע אותם. ומה יקרה עם האמנים? זו שאלה שהתעשיה תצטרך לבדוק. היא ככל הנראה תאלץ להפסיק לייצר אמנים על פס ייצור ותתחיל להפיק מוזיקה שתשאר.

למרבה הצער, אין מוזיקה שאפשר להגן עליה בצורה מוחלטת. אני תמיד יכול לשמוע שיר ולזמזם אותו מבלי לשלם תמלוגים, ואולי, חס וחלילה, להקליט אותו לבד.

7 thoughts on “בניגוד לפרחים שקוטפים, קבצי קול אינם נעלמים כשמישהו שומע אותם

  1. לרוע המזל, כמות שהדברים מתקדמים היום, כבר נראה יותר סביר שאיך שתתחיל לזמזם את השיר יקפוץ עליך פקח וידרוש ממך תמלוגים.

  2. ת'אמת, היה לי רעיון מאוד טפשי וממש מיותר על בסיס מה שאמרת.
    לקחת מישהו שיכתוב שיר מטופש בCC-BY, ושהשותף שלו יזמזם את השיר, והכותב יפנה לבקש צו שמחייב את השותף לתת תנאי ייחוס כל פעם שהוא מזמזם.

    במקרה כזה, רוב הסיכויים שבית המשפט לפחות יכתוב משהו כמו "כלל גדול בשיטת משפטנו הוא כי המשפט לא מגיע עד אבסורדום ולא ניתן למנוע מאדם לזמזם שיר".

    אפשרות אחרת מצחיקה לתביעה היא כשבקונצרט רוק הזמר יגיד: "ועכשיו אתם תשירו את הפזמון" וכשם ישירו יהיו חבר'ה של הRIAA שיחלקו כתבי תביעה.

  3. אני בהחלט חושב שבתי המשפט מגיעים לדיונים ברמת כדי האבסורד. למיטב זכרוני הייתה להקה שנתבעה על ידי להקה אחרת (לא זוכר את שמות הלהקות) בגלל שהם השתמשו ב"אקורדים שלהם" או משהו כזה – איזשהו רצף של שלושה אקורדים שהיה זהה בשני השירים של שתי הלהקות.

    למרבית המזל – עוד אי אפשר לתבוע אותך על זימזום / זימרה, גם לא לחייב אותך בתמלוגים. אבל כבר היו תביעות לגבי רינגטונים (עוד לפני השלב הפוליפוני בכלל) על כך שהפרו זכויות יוצרים.

    בסופו של דבר – זה לא מה שישנה לאמן, אם כן קנית את הדיסק או לא קנית את הדיסק הרווח שלו הוא זניח עד אפסי. האינטרס של האמן הוא שתגיע להופעה, כי בהופעה אתה משלם 200-300 שקל לכרטיס והרווחים (אחרי שכירות, ציוד וכ') הולכים ישירות לכיס שלו. לרוע המזל – בשביל להגיע לשלב של ההופעות, רוב האמנים נאלצים למכור את הזכויות על המוזיקה שלהם לתאגידים, וכך אנחנו מקבלים אמנים שבעצם אין להם זכויות על המוזיקה שלהם.

  4. ניצן,
    לגבי רינגטונים אני חולק עלייך: צריך להבדיל בין רינגטון שהחברה הסלולרית מרוויחה כסף (על חשבון הפופולריות של האמן) לבין רינגטון שהמשתמש יוצר לבד שמחקה את המוזיקה. ההבדל הוא שאם החברה הסלולרית מרוויחה – ראוי שגם האמן ירוויח.

    מצד שני, לגבי האקורדים – אני חושב שמארבעה אקורדים יהיה מדובר בהפרת זכויות יוצרים כיוון שמדובר באותה המנגינה, במיוחד אם תראה קטעים כמו "ג'קי" של היהודים שבסופו הופך להיות בדיוק "מדרגות לגן עדן" של זפלין. מצד שני, פול מקרטני חשב שYesterday היה מוגן בזכויות יוצרים והיה יצירת ג'אז ולכן גנז אותה תקופה מסוימת. הוא פחד להוציא את הלחן.

  5. רק שלרוע המזל – האמן לא מקבל כסף על זה שחברה מסויימת הפכה שיר שלו לרינגטון. מי שמקבל את הכסף אלו האירגונים הגדולים.

    באשר לאקורדים – יש מספר יחסית מצומצם לאקורדים בגיטרה, ושם לא דובר על אקורדים סטנדרטים (A, E, F ודומיהם) בהתחשב בכמות המצומצמת של האקורדים מבחינה סטטיסטית – רוב הסיכויים שלכל שיר תוכל למצוא רצף של ארבעה אקורדים זהים שמופיע גם בשיר אחר.

  6. כמה שירי A-D-E-D אתה מכיר? (אני אישית, על הוריאציות הסולמיות, לפחות 100, חצי מהם בטח של משינה)

    אז? אתה לא חושב שעם זכויות היוצרים כיום זה לא יוגן? זה כן. יקח זמן, אבל זה כן.

Comments are closed.