“תביני, אני גם לא קלטתי את זה עד שנכנסתי לפורום ‘יוצאות מהארון’ וראיתי את מה שכתבו שם. ידעתי שזו לא יכולה להיות את, ואז ראיתי את התמונות.” … “אני יודע הכל על אבא שלך. אני יודע כמה הוא מושחת, אני יודע בדיוק מה הוא עושה, וכמה זה היה מגיע לו, את לא צריכה להסתיר את זה ממני".
“מה?! אתה חושב שהיה לי חלק בזה?” היא שאלה אותי
“בזה? לא. אבל אחרי שהבנת מה הוא עוד עושה, אני חושב שדי נהנית ממה שהלך שם, אמרת לעצמך שאם כבר הוא מתעסק במה שאת יודעת שאני יודע שהוא מתעסק, אז אולי כדאי לזרום עם זה, לשחק אותה הילדה שנאנסה ונסחטת, רק כדי שהוא ירגיש רע ויראה כמה הוא אוהב אותך, ובאותה העת גם לסבך אותו קצת בחובות ובבעיות אחרות".
“אתה חולה, אני אפילו לא רוצה לרמוז את מה שאתה רומז עכשיו;” היא אמרה לי.
לא ידעתי מה לעשות. היכול להיות שטעיתי? יכול להיות שדנה לא ידעה שאבא שלה מזיין לי את האקסית, שדנה לא הכירה את מה שמתחולל שם, שדנה לא ידעה שסוחטים אותה. אבל דנה ממש רצתה לסבך את כולם. היא כעסה על ירון, אולי בגלל הלילה ההוא ואולי בגלל יעל, היא כעסה על עינת בגלל שזו לקחה לה את יעל, היא כעסה על אבא שלה, היא לא אהבה אף אחד. אז למה לא? למה לא לשתף איתם פעולה?
איפשהוא במקום אחר במציאות ישבה דנה אחרת, דנה תמימה הרבה יותר, ורצתה כולה להפתח אליי. אבל דנה הזו לא. דנה הזו העדיפה להתעלם ממני, שתקה, ולא הותירה לי ברירה אלא ללכת.
“את יודעת שהוא מזיין את ליאת עכשיו, נכון?” שאלתי אותה. “את האקסית שלי, בגיל של הילדה שלו, אבל זה בסדר. ככה זה בחיים, החזק שורד. ליאת יודעת לשרוד, אני לא.”
שקלתי ללכת לכיוון של ליאת, לראות אם הם אצלה בבית, אולי הם חזרו מה’דייט’ שלהם ומזדיינים עכשיו? אולי הם בכלל מדברים על איך הם עבדו על כולם והיא מוצצת לו, רק כדי לדעת שהיא תהיה עשירה כשהוא ימות, עוד שנתיים-שלוש. אולי היא בכלל מתכננת (גם) להרוג אותו. אבל מה זה משנה, למה אני צריך להיות ההוא שעושה את זה.
שלחתי ליעל SMS: “יש לי את הפתרון שדיברנו עליו. תפגשי איתי בבר?”
ידעתי שהיא לא תענה, אבל היא כן תגיע לבר; אולי היא תתעלם ממני, אבל היא תגיע.
לקחתי תחתית של כוס בירה, כתבתי עליה "זו לא היתה דנה בתמונות" ונתתי לברמן. אמרתי לו לשים את התחתית יחד עם צ’ייסר של גלנפידיך 12 שנה, שלושה כאלו. אחד ליעל ושניים לקופים המכונפים. יצאתי מהבר והלכתי לכיוון הAM:PM, אמנם פתוח 24 שעות, אבל לא בטוח שיש שם את מה שאני צריך. המעברים באמ-פם הם מוזרים, לא משנה כמה מאוחר בלילה, האור הפלורצנטי מפריע לך לראות, אתה מרגיש מסטול טבעית, כאילו כל המאווים נמצאים שם במלאי בלתי מוגבל. האלכוהול, הלחם, הריח של הטריות, אבל כל זה מתערבל כשאתה מבין מה קורה שם באמת, הזיוף של המידיות, של תרבות הצריכה. סכין לחם היתה שם, אבל סכין אמיתית לא. אבל האם סכין לחם תציל את חיי? אני לא יודע.
ארבעה עשר שקלים חדשים, סכום לא מבוטל כאן. את הסכין הצמדתי בתוך הגרב, בלי נדן, כשהיא משפשפת את רגלי ושורטת אותה מרגע לרגע, בודקת ומפריעה לי לזוז. שבתי לבר. יעל היתה כבר בלי שני הבחורים; “שלחתי אותם להזדיין אחד עם השני בשירותים כי שכנעתי אותם שאלא אם הם באים כל אחד עם שפיך בפה מהזין של השני, אין להם סיכוי איתי, כשהם יבואו אני אצלם ואסביר להם כמה הם אפסים.” היא אמרה לי. “מה אתה רוצה ממני, אבל? למה אתה כאן? לא חיפפתי אותך?”.
“את יודעת שביני לבינך יש עניינימים לא גמורים?” אמרתי.
“כן, ואני מעדיפה להשאיר אותם ככה"
“קראת את מה שכתבתי?”
“ברור, ואני ידעתי את זה מלכתחילה, אבל זה לא משנה.”
“למה זה לא משנה?”
“חשבתי שבאת לפתור את הבעיות, לא לשאול את אותן שאלות מיותרות".
“וובכן, אני מניח שאת כבר יודעת מה עמוס חברוני עשה הלילה, נכון?”
“את האקסית שלך, לא?” היא ענתה, “אתה שוב מתעסק בקטנות, זה בכלל לא הissue, הוא בסך הכל מזיין אותה. אז מה אם היא גם היתה איתך באותו הערב, אתה לוקח דברים בצורה אישית מדי. תראה את שני האפסים האלו בשירותים; שני חיילים שבטח סגרו 28 ולא ראו בחורה בכלל, ויושבת בחורה על הבר ומסבירה להם כמה היא חמה על שניהם ביחד, ורוצה שהם יזדיינו כי זה עושה לה את זה, והם עושים את זה. אתה לא שונה בהרבה מהם, גם אתה אפס שמתרפס לבנות, אתה פשוט לא מבין את זה.” … “אתה צריך לראות את מה שהיה כאן בין השורות; כולנו ידענו שהתמונות מזויפות, אבל אם הן היו מזויפות, למה ירון ועינת נרצחו?”
“אני חושש שאת טועה, ואני אשמח להוכיח אותך אחרת.”
“טועה? באיזה מובן?”
“אולי עוד מוקדם להסביר, אבל משהו היה מוזר בדנה, אולי היא עשתה את זה מנקמה, אולי היא פשוט קנאה בך, אבל אני חושש שהיא לא היתה כנה איתך לחלוטין; אני חושש שהיא בכלל לא אומרת לנו את האמת.” … “כשאתן כתבתן עבורה בפורום ‘יוצאות מהארון’ את מה שכתבתן, לא פחדתן בכלל שהיא תעשה משהו, למה?”
“למה? כי מה היא יכולה לעשות? לתבוע אותנו על לשון הרע? זה יהיה בכל מטר בתקשורת, היא ידעה את זה. אין שום סיבה לא לעשות את זה; גם התמונות ממש מוצלחות, לא? אני חושב שזה היה אחת הפעמים הכי טובות שלי עם עינת.”
“ו? אם לא לתבוע, היא לא יכלה לשלוח את אבא שיגן עליה או משהו?”
“כשכל זה היה בתאום איתה, לא נראה לי. אני חושבת שאתה פשוט לא מבין, תעזוב אותי.”
שני הבחורים יצאו מיוזעים מהשירותים, התנשקו יחד ובאו לכיוון יעל. יעל הסתכלה עליהם והתאפקה מלצחוק; נכון, הומואים תמיד עשו לה את זה, היא רצתה לראות אותם עושים דברים, אבל השניים האלו, היו לפני דקה כל כך גבריריים בגופיות ההדוקות והשרירים הנפוחים, עם הג’ל בשיער והשיער בחזה, ועכשיו? עכשיו הם כל כך רכרוכיים. “אני חושבת שקיבלתם מספיק להערב, אני לא ממש רוצה אתכם יותר, תהנו ביחד" היא אמרה ושלחה אותם לדרכם. וככה היא היתה תמיד, רעה עם כוונות טובות; הנה, היא שחררה שני גברים מהארון החברתי שהם היו כלואים בו, ולמה? רק כי היא ידעה את זה מבפנים.
“אז מה את רוצה שאני אעשה עכשיו?” שאלתי אותה.
“אולי תלך אתה לאונן בשירותים, אבל אל תדבר איתי, אתה לא בא אליי עם תשובות.”
ידעתי כבר מה קורה כאן, ידעתי שיעל מסתירה את מה שצריך להסתיר; ידעתי גם שדנה מסתירה את זה ממני, ושירון הוא המפתח, אבל מה? מה אני עושה כאן.
הנחתי שדנה לא תהיה בבית, ואני אוכל לאמת את החששות שלי. הנחתי שהבית של דנה עוד ישאר פתוח ופרוץ, ושאולי לא גנבו ממנו את מה שרציתי. אבל בתל-אביב, כמו בתל-אביב, המציאות תמיד מתעלה על כל דמיון. כשהגעתי לרחוב היתה את אותה מכונית מלוקקת, אותה מרצדס שחורה. עמוס היה שם בדירה, ואני? מה אני יכול לעשות? אני יכול להכנס ולהראות כפורץ, או לחכות שהוא ילך.
טיפסתי על אחד העצים ברחוב כדי לנסות לראות מה קורה בדירה; לא שזה יעזור לי, אבל אני תמיד אוכל להגיד שטיפסתי כי החתול שלי עלה לכאן ואז הוא קפץ וברח. עמוס הגיף כמעט את כל התריסים, אבל מהצורה שאורות כבו ודלקו שם, יכלתי להניח שהוא עובר בין חדר לחדר בחפזה. הוא חיפש משהו, השאלה היא האם הוא חיפש את כרטיס הזכרון, או את מה שאני שבתי לדירה עבורו.
לא עברה שעה ועמוס יצא מהדירה בידים ריקות. אולי הוא לא חיפש את מה שאני חיפשתי ואולי היא היתה מספיק חכמה להסתיר את זה בכל מקרה.
קיוויתי שהיא לא בחורה חכמה במיוחד.
נכנסתי לדירה, נזהרתי לא לגעת בדבר וישר הובלתי את עצמי לכיוון השירותים. תמיסת עדשות היתה שם, וגם חפיסת העדשות הצבעוניות. נדיר שאנשים קונים עדשות בצבע חום, לא? אלא אם יש להם משהו להסתיר.
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.