בפרשת פ 4596/01 מדינת ישראל נ' גהאד (בן איסמעיל) אבו עראם התבקש בית המשפט (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן) לאשר עסקת טיעון בה יורשע הנאשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, (קטעים הושמטו מהציטוט)"בתאריך 29.8.01 בשעה 17:00 או בסמוך לכך(…), ראה הנאשם את הקטינה, שהייתה אז בת 11, ממתינה למעלית. הנאשם פנה לקטינה וביקש ממנה מים. הנאשם והקטינה נכנסו לדירה והיא הביאה לנאשם מים. לאחר שהנאשם ביקש את הסכמתה של הקטינה, הוא נשק לה על לחיה. משפנתה הקטינה ללכת תפס הנאשם את ידה בחוזקה, והחל לנשק את ידה, מספר פעמים, בכתף, במרפק ובכף היד והוריד לה את כתפיית הגופיה אותה לבשה."

בית המשפט נדרש לאשר את עסקת הטיעון על ידי הפרקליטות, לפיה יגזרו ארבעה חודשי מאסר בפועל ושנה על תנאי בגין העבירה הזו (ועבירה בה הודה כבר של שהיה שלא כדין בישראל). בית המשפט קבע כי הסדר הטיעון שהובא בפניו מקל עם הנאשם יתר על המידה, ובנסיבות המתוארות כלל לא היה מקום להגיע להסדר טיעון עם הנאשם.

כב' השופטת אגמון-גונן אמרה:

בענייננו, כאמור, היו בידי התביעה ראיות מספיקות להוכחת אשמתו של הנאשם גם ללא הודאתו בביצוע העבירה. סיכויי הזיכוי של הנאשם בענייננו ואלמלא הסדר הטיעון היו קלושים, אם בכלל. על כן, הנאשם בעצם כמעט ולא נדרש לוויתור בהסכמתו להודות במסגרת הסדר הטיעון, שכן ממילא ניתן היה להרשיע אותו במסגרת ההליך הפלילי הרגיל.

כיום, לבתי המשפט יש את הסמכות לדחות הסדרי טיעון עם נאשמים (ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, ע"פ 442/91 אסיס נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2), 2425) כאשר הסדרים אלו פוגעים בחברה ככלל.

"בית-המשפט הדן בתיק אינו צד להסדר הטיעון ואף אינו נוטל חלק במשא ומתן לגיבושו. הסדר טיעון לעניין העונש בא לידי מימוש כאשר הנאשם מקיים את חלקו ומודה בעובדות המוסכמות, והתביעה מצידה מקיימת את חלקה כאשר היא טוענת בבית-המשפט גם את נימוקי הקולה שלטובת הנאשם, הכל על-פי ההסכם שבין שני הצדדים. מעצם טיבו של הסדר הטיעון נובע כי הנאשם, שוויתר על זכותו לניהול הליך אשר בו נטל ההוכחה על התביעה, מצפה ומקווה לקבל מידי בית-המשפט את התוצאה המבוקשת – הקלה בעונש. מדובר בציפייה או בתקווה של הנאשם המבוססת על ההסכם שנערך בינו לבין התביעה לעניין העונש שזו תבקש, אולם על-פי שיטתנו, בית-המשפט אינו מחוייב על-פי אותו הסכם." (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל)

באותו התיק, בו הואשם אבו-עראם בנשיקה על לחיה של הקטינה, וחיבוקה וליטופה ללא הסכמתה, קבעה כב' השופטת כי ההסדר אליו הפרקליטות ואבו-עראם אינו ראוי ופסלה הסדר זה. בציטוטים סלקטיביים ניתן לראות את גישת בית המשפט:

"ביזוי והשפלה של כבוד אדם עומדים בניגוד לתפיסות היסוד החוקתיות של החברה הישראלית על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן עלינו לשקול לחומרה התנהגות זו. ההלכה הפסוקה אמרה את דברה גם לעניין חומרתן של עבירות הפוגעות בצנעת גופה של האישה ובכבודה כאדם וכאישה. (…) השיקול העיקרי שיש לשקול בעבירות מהסוג שבפנינו הנו שיקול ההרתעה. (…) עידוד קורבנות של עבירות מסוג זה להתלונן, בעיקר כאשר מדובר בקטינים או בחסרי ישע, גם הוא שיקול חשוב ביותר. שכן, עצם הגילוי של המעשים כרוך בביזוי והשפלה עבור הקורבנות, והם יעדיפו לעיתים קרובות להימנע מהשפלה זו ואף להמשיך ולסבול ממעשים כאלו, אלא אם ידעו שמבצע המעשים צפוי לעונש משמעותי אשר ירחיק מהם את הסכנה למשך זמן."

היום, היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע כי במסגרת הסדר טיעון שנחתם עם פרקליטי הנשיא משה קצב, זה יודה כי ביצע מעשה מגונה שלא בהסכמה והטריד עד. בגין מעשים אלו יענש קצב במאסר על תנאי וקנס כספי. הסדר זה חורה לי מכמה סיבות עיקריות, והראשית שבהם היא כי בית המשפט כלל לא חייב לקבל את הסדר הטיעון. אם נשליך ממקרה אבו-עראם נוכל לראות כי באותו מקרה הואשם אבו-עראם בנסיבות דומות ובית המשפט לא הסכים לקבל את הסדר הטיעון וגזר על הנאשם שמונה חודשי מאסר בפועל (ועוד מאסר על תנאי).

כמו כן, חורה לי על כך שהעניין מסתיים בתיקו עלוב בו משה קצב לא יכול להאבק על חפותו (אם הוא באמת מאמין בה) ולזכות את שמו מעלילות השווא שלטענתו הואשם בהן. ציטוט סלקטיבי מדבריו של קצב באותו נאום זעם מ24 בינואר 2007, "לא פגעתי בשום גבר ובשום אישה. (…) אני אוכיח את חפותי!". מיותר לציין כי בעת חתימתו על הסדר טיעון מצהיר קצב כי הוא לא חף מפשע וכי פגע באישה אחת לפחות.

לכשיגיע הסדר הטיעון של קצב לבית המשפט לאישור (ואני לא בטוח כלל שהסדר הטיעון יעמוד בכלל במבחני סבירות של בית המשפט הגבוה לצדק, לכשיבחן) יאלץ בית המשפט לשקול לא מעט שיקולים שקשורים למדיניות ענישה ואותם ציטוטים שמביאה כב' השופטת אגמון גונן לבטח יעמדו מנגד עינו. מצד אחד יבוא פרקליט מפרקליטות המדינה ויציין כי העונש ראוי וקשה היה להרשיע את קצב בהתחשב באופי הראיות; מצד שני יבוא פרקליטו של קצב ויטען כי הסדר הטיעון חסך אי נעימות למתלוננות, אפשר לנהל את ההליכים תוך חסכון בכספי ציבור ומצד שני פוגע במרשו וגורם לו להצטייר כמי שהטריד מינית. קצב ימשיך לטעון שהסכים להסדר הטיעון רק כדי לסיים עם הפרשיה כעת ולא לגרור אותה לאורך שנים.

החלטתה של הפרקליטות להסדר הטיעון היא ההחלטה הגרועה ביותר שיכולה היתה להתקבל. הוסרה המסכת העובדתית של א' מבית הנשיא, אותה מתלוננת מפורסמת שכל אחד למד להכיר, הוסרו סעיפי אינוס וסעיפים אחרים מהותיים וכתב האישום הפך להיות מסמך חסר כל משמעות, מהעבירות המיוחסות לקצב לא בטוח כלל שאף יצמח קלון, שכן הן לא חמורות בהרבה מהעבירות בהן הורשע חיים רמון (ראו גם את דעתה של אורית קמיר על הקלון של רמון, שאני לא בטוח שאני מסכים עמה).

לקריאה נוספת:
The Tipping Point והמדרון החלקלק, 15.03.2007