בעקבות הדיונים השבוע שעלו בבלוגוספרה על פייסבוק, שרון ויהונתן החליטו לקחת את פייסבוק לסיבוב; ביום חמישי שעבר הם נרשמו לאתר לצרכי סקירה, ביקורת ודיווח עיתונאי, ולאחר כמעט שבוע, החליטו שהם לא ממש מרוצים מהחברויות שמציעים להם שם, מההתעסקות המיותרת ומהיכולת של כ-ו-ל-ם להיות חברים שלך, גם אם אתה לא מכיר אותם. נכון, יובל דרור כבר הסביר על ההתעסקות המיותרת וחנית כהן על בזבוז הזמן האלגנטי אבל אנחנו חושבים שהצורך בדיון אמיתי על הנחיצות של פייסבוק, כמו גם על הנזקים שלו, צריך לבוא כאן. לכן, החלטנו לבצע, לראשונה, קרוס פוסטינג שניתן למצוא בבלוג של שרון ובבלוג של יהונתן.

יהונתן: אני לא אוהב את פייסבוק. אחת הסיבות היא שבין היתר אני מרגיש מיותר עם האתר הזה. לפני כחודש כתבתי פוסט שמסביר מדוע אני מאמין שפייסבוק מושך את רוב בני האדם, פייסבוק מאפשר להם להחזיק קשרים חברתיים בעצימות נמוכה עם אנשים שהם בפועל לא היו רוצים להיות איתם בקשר. שרון גם הסבירה מדוע היא לא נרשמת לפייסבוק, מסיבות אחרות דווקא. בכל מקרה, אחרי שבוע של חברויות בפייסבוק וקצת קשרים מעצבנים, הגענו למסקנה שמותר לנו לגבש כבר דעה שלילית על הנושא.

שרון: בניגוד ליהונתן האולטרא-חברותי בצורה מפחידה, אני סוציופטית מרושעת. אין ולא יהיו לי לעולם מיליוני חברים. אני מהטיפוסים שמחזיקים מעט חברים, אבל כולם חברים טובים שלי, ואלך עבורם באש ובמים. ואני בקשר הדוק מספיק עם חבריי ברמה כזו שאני לא זקוקה לפייסבוק על מנת לשמור עימם על קשר שוטף. האמת היא שלאחוז משמעותי מחבריי המעטים אין פייסבוק, וספק אם הם יודעים בכלל מה זה. אנחנו משתמשים באמצעי תקשורת פרימטיביים כגון זה יש טלפון, מייל, מסנג'ר, ואפילו חלילה – בתי קפה לשבת בהם. ובכל זאת, לכולם כאן יש, אז אני לא יכולה להישאר האחרונה בלי זה, לא? אז זהו, שאני די בטוחה שכן. אחרי כמה וכמה ימים באתר הזה, שבמהלכם חיפשתי את החברים שלי, אני עדיין לא מבינה בשביל מה זה טוב. מצד שני, שלחו לי גליטרים יפים של הלו קיטי.

יהונתן: אחד הדברים הראשונים שגיליתי בפייסבוק הוא שהוא צורך ממך כמויות זמן אדירות מצד אחד, ומצד שני הוא גורם לכל מי שרשום בפייסבוק לצור איתך קשר דרך הפייסבוק ולא בדרך המקובלת (מייל, מסר מיידי, טלפון). כשגיא חבקין טוען שהנזק שנגרם על ידי פייסבוק לכלכלה הישראלית הוא 3.5 מיליארד ש"ח בשנה, הוא שוכח לציין את העובדה שחלק מהנזק הזה נגרם עקב בטלה רצינית ועדכון סטטוס משתמש, וחלק נגרם עקב החלפת העבודה הרצינית בגלישה בפייסבוק. חנן כהן הטיב להגדיר את פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות כשאמר שלא היו נותנים לך לאונן בעבודה אבל לגלוש ברשת חברתית עסקית היו נותנים לך. אם לפני שנתיים הייתם צריכים תירוץ כדי לגלוש באינטרנט בזמן העבודה, היום לא רק שלא צריך תירוץ, אלא זו העבודה שלכם.

שרון: אם כבר אני מבזבזת את הזמן בעבודה על שטויות מיותרות, הרי שאני מעדיפה לעשות זאת בקריאה של הבלוגים של חבריי, שמספרים לי הרבה יותר אודות מה שהולך אצלם בראש. שלא לדבר, חלילה, על לנהל עימם שיחות חולין במסנג'ר. נכון שלכאורה, אני אמורה לקבל את כל זאת ועוד בפייסבוק, אלא לא ממש מעניין אותי שכך וכך בעבודה כרגע או שזו וזו יצאה מהמקלחת לפני דקה.
ביום ראשון, היתה לי שיחה מעניינת עם חברה בנוגע למשהו שגרם לי קצת לחשוב; ובלי שום קשר לאותה שיחה, ודקות ספורות אח"כ קיבלתי מייל עם הצעה מעניינת שהלחיצה אותי בערך באותה מידה שהלהיבה אותי. כתוצאה מכך, שיניתי את הסטטוס שלי בפייסבוק ל- "sharon is being neurotic". כצפוי, בתוך עשר דקות משינוי הסטטוס שלי בפייסבוק, צץ מולי חבר-פייסבוק וידיד טוב, השואל בדאגה קלה על מה ולמה אני נוירוטית. כאן אין חידוש משמעותי – כאשר אני משנה את הודעת הסטטוס שלי בתוכנות השונות להעברת מסרים מיידיים, חבריי נוטים להגיב עליה בתוך דקות ולשאול על מה ולמה. מה שמעניין כאן הוא העובדה שהשאלה נשאלה במסנג'ר – ולא בפייסבוק. היה כאן מעבר חד ומובחן ממדיום אחד למשנהו, שבמהלכו התחוור לי עד כמה כל ההיבט הזה של המיידיות שלכאורה קיים בפייסבוק הוא למעשה חסר משמעות לחלוטין (ברור שניתן היה לשלוח הודעה באמצעות האתר, אבל אלמנט השיחה היה עובר רדוקציה למייל ומאבד ממיידיותו). פייסבוק הוא אמצעי תקשורת א-סינכרוני ולא מדיום סינכרוני ומיידי (ראו להרחבה כאן וכאן) – אבל הוא נותן אשליה של סינכרוניות. של עידכון בזמן אמת. עם כל הכבוד לעדכונים השוטפים ב-news feed של פייסבוק, יש כאן מידע על קשר (ובהחלט יש כאן קישוריות), אבל אין כאן תקשורת אמיתית עם האנשים שאנחנו מקושרים אליהם.

יהונתן: עוד דבר שהטריד אותי בפייסבוק, למעט האפליקציות שאני בכלל מתעלם מהן, הוא כמות הצעות החברות המדהימה שאני מקבל מאנשים שאני לא מכיר. החל מאנשים שנמצאים במעגל חברתי מרוחק ואני מודע לקיומם אך מעולם לא פגשתי אותם, דרך אנשים שראו את הבלוג שלי פעם או קראו אותו וחשבו להוסיף אותי לחברים שלהם ולבסוף גם מאנשים שיודעים מי אני, אבל לא דיברתי איתם מעולם. אני לא אישרתי חברויות כאלו ועמדתי בגאווה מולם. האנשים היחידים שלא התנגדתי לצירופם היו שושנה פורבס ואביעד קדרון, שני אנשים שמעולם לא פגשתי אך הרשתי לעצמי, לאחר הרהורים רבים לצרף. נכון להיום עומדות לא מעט הצעות חברות של אנשים שככל הנראה רוצים להיות בקשר איתי. אני חושש שאני אוכל למכור את הפרופיל שלי לאחד מהמשווקים הויראליים כדי לנסות לקדם את ההזניה של פייסבוק.

שרון: כשהצטרפתי, הגדרתי לעצמי מספר כללים לגבי האנשים שיהיו אצלי ברשימת החברים: נשים בשם שרון גפן, ובעיקר – אנשים שיש לי עימם קשר זה או אחר (במובן זה שאני מכירה אותם, פגשתי אותם, אשמח לפגוש אותם שוב, או שיש לי עניין אמיתי להכירם טוב יותר). אפילו כתבתי על זה אצלי בבלוג. אבל זהו, שמתברר שזה לא מזיז לאנשים. הם יקראו את הפוסט שלך בנושא, ויציעו לך חברות בכל זאת. ובכלל – יש אנשים שכנראה מספיקה להם העובדה שהם שמעו עלייך פעם ממישהו אחר כדי להציע לך חברות. בין לבין, התברר לי שאני סלבריטי מהסוג שכנראה אמור לקשט לאנשים אחרים את רשימת החברים, משל הייתי גיא זוהר, או חלי גולדנברג (ואותי זה מלחיץ).

יהונתן: הצעת חברות היא לא מה שהופך אדם לחבר שלך באופן רשמי, ופייסבוק נוטה להדגיש את המימד הפורמאלי הזה. כלומר, אם אני מתחבר עם מישהו, זה מתחיל מטוקבק אצלו בבלוג כי אני אוהב את איך שהוא כותב, משם זה עובר אולי לתקשורת במסר מיידי כלשהוא ואולי במיילים, ואחר כך אנחנו גם נפגשים; או אולי אני נפגש איתו באירוע ומתחיל להכיר אותו לאט לאט, פייסבוק מכיל את האלמנט הפורמאלי מעל הכל. לקבל הכרזות רשמיות על מי נכנס למערכת יחסים עם אדם אחר זה כמו נסיון עקר להכריח לגרום למערכת היחסים הזו לקרות. אני לא צריך איזו רשת שתגדיר לי את החברים שלי, יש לי חברים בעצימות גבוהה וחברים בעצימות נמוכה, והכי חשוב, כל חבר שלי הופך להיות חבר עם הזמן, זה לא מאפיין של קשר שנגרם בקליק אלא דווקא בתהליך, ואותו תהליך, לצערי, פייסבוק לא יכול לשחזר.

שרון: עם זאת, כפי שיהונתן אמר, ישנם האנשים שמסתובבים באותו חוג חברתי וירטואלי כללי בו את מסתובבת, ולכן כנראה שטבעי עבורם להוסיף אותך לרשימת החברים שלהם. ולא משנה שמעולם לא נפגשתם, אפילו לא ברמת הבלוג. הם יודעים מי את, וזה כנראה מספיק מבחינתם (רשת חברתית או לא רשת חברתית?). השורה התחתונה כאן בעיני היא שלמעט חברייך האמיתיים, במקרים רבים, לא באמת אכפת לאנשים את מי הם מוסיפים לרשימה שלהם. את מוכרת להם באופן כללי, אז הם מוסיפים אותך. מה שגורם לי לתהות עד כמה אכפת להם גם ממני באותה שניה שבה הם מחליטים לצרף אותי לרשימה שלהם, כי הרי אפילו לא ממש אכפת להם מי אני.

יהונתן: נרשמתי במקור לפייסבוק לאחר שג'ף פולבר ביקש יפה מאוד שארשם אם אני רוצה להגיע למסיבה שלו. מסתבר שזו היתה סיבה מספקת. גיליתי במספר ימים מצומצם שכל מה שאני אוהב באינטרנט: חופש ביטוי, נגישות למידע, שיחות אמיתיות וזהויות וירטואליות לא קיימות שם.
פייסבוק הוא מקום מזויף ומרוחק, שלא נותן לך לראות אף עמוד מתוכו אם אתה לא רשום ומחובר, שחלק מהעמודים חסומים בכלל ושאתה מוצא את עצמך מרגיש רע כיוון שלא אישרת חברות לאנשים אחרים. פייסבוק הוא הרשת האחרת, זו שאנחנו מנסים לא לגלות. הרשת שבה אני חייב לעמוד מאחורי גן נעול וכל פעם שאני רוצה לשחק אני חייב מפתח. גם מיליון חברים לא עושים אותך מאושר יותר, הם רק אומרים שיש מיליון אנשים מאחורי גן נעול.

שרון: רשתות חברתיות מהסוג הפורמאלי שמייצג פייסבוק מרגיזות אותי. מילא הסגירות שהן מייצגות, אבל הצורך הזה להצהיר על קשים ולכמת אותם באופן ברור ומובחן עולה לי על העצבים. אני כבר יודעת מי החברים שלי.
זמן רב לפני שבכלל דיברו על רשתות חברתיות או גרפים חברתיים, היה לי בלוג ב- LiveJournal. באותם ימים לא חשבתי כלל על ההיבט הזה של הרישות עצמו, כי הייתי שם כדי לכתוב בלוג, וכי חיבבתי שם את ההיבט של "חברים", שמתבסס מצד אחד על העניין שלך באדם מסויים, אבל יותר מזה – מתבסס על האמון שאת נותנת בו כשאת מכניסה פנימה אל תוך עולמך הצר כעולמה של נמלה, ומאפשרת לו להיחשף גם לצדדים שבבלוג שלך שאינך מוכנה לחשוף בפני העולם כולו. נקודת שבר מוזרה מבחינתי היתה לפני שנתיים-שלוש, כאשר התברר לי להפתעתי הרבה שאני מפיקה תוכן גולשים באתר וובשתייםאפס מצליח שהוא גם רשת חברתית מובילה. והרי אני בסך הכל רציתי לקרוא כמה בלוגים ולשלוט במידע אודותיי. מצד אחד, LiveJournal מזכיר במקצת את פייסבוק, בכך שהוא סובב כולו סביב עצמך, וסביב מה שיש לך לספר לעולם ולחברייך. ומצד שני, הרי ש- LiveJournal הוא עולם פתוח, שבו המשתמש, ולא האתר עצמו, קובע את הכללים ואת מידת הנגישות שהוא מציע לאחרים. המידע האישי שלך (עד כמה שתבחרי לחשוף אותו), הבלוג שלך, החברים שלך, ותחומי העניין שלך פתוחים לכל. כל אחד יכול לקרוא, להגיב, ולהצטרף לקהילות השונות באתר. מצד אחד – את נהנית מהיכולת לסגור את המידע שלך, ומצד שני – את נהנית גם מהיכולת לפתוח אותו לכל. יש לך "חברים", יש לך קהילה, ובעיקר – יש לך חופש.

יהונתן: אני מחכה ליום שבו מיליוני פאקצות יצטרפו לפייסבוק ויהפכו אותה למייספייס הבאה; לאתר הזה יש ימים מועטים, בגדול, עד שהוא יכחד בתור רשת חברתית ויהיה תאום-מייספייס או שוקס. פייסבוק הוא לא אתר שמיועד להשאר כאן. הארכיטקטורה שלו מגלומנית, אקסהביסיוניסטית ולא מיועדת לקדם את דבר מלבד האגו של הגולש. פעם היית צריך את גוגל בשביל לעשות EgoSurfing ומכאן התקדמנו לפייסבוק, בו הכל צנטרליסטי ואתה יכול לראות מה כולם חושבים עלייך. כל האינטרנט הזה סובב סביבך.

שרון: רגע, ואני חשבתי שהבלוג שלי כאן בדיוק על מנת לטפח את האגו שלי, לא?
האמת המצערת היא שאם יש מקום אחד שבו לעולם לא אדע מה באמת חושבים עליי, הרי שזה פייסבוק. הביקורת עלינו ועל מעשינו, כמו גם האויבים האמיתיים שלנו, לנצח יישארו מחוץ לבועה הקטנה והסטרילית שאנו יוצרים לעצמנו בפייסבוק. אף אדם שפוי בדעתו לא יצרף לרשימת החברים שלו אנשים שאינו מחבב או מעריך. אחרי הכל, אלה "חברים" שלנו, לא? מצד שני, כשם שהבלוג שלנו הוא המקדש הקטן שאנו בונים לעצנו, הרי שדי בתגובה מעליבה אחת או בטראקבק עצבני מבלוג אחר כדי להגיד לנו ישר בפנים, ובצורה הכי מכאיבה שיכולה להיות, בדיוק מה שחושבים עלינו. איפהשהו, בין כל הוידג'טים החברתיים האלה בפייסבוק, האמת והכנות קצת הולכות לי לאיבוד.