דרישתם של ארגוני זכויות היוצרים בשבוע שעבר לנתק משתפי קבצים מהרשת וחוות הדעת שהועברו אמש למיכאל איתן במסגרת הדיון על חוק מסחר אלקטרוני, מצביעים כי ארגוני זכויות היוצרים נמצאים כעת בשלב השלישי של מודל חמשת השלבים שפותח על ידי אליזבת' קובלר רוס, התמקחות. (ותודה לקליי שריקי על הרעיון). בתחילה היו הם בשלב ההכחשה כשטענו שלאחר ההחלטה במקרה גרוקסטר (04-480 – Metro-Goldwyn-Mayer Studios Inc. v. Grokster) שיתוף הקבצים ימות. לאחר מכן כעסו כשהבינו שישנם עוד לא מספר מודלים שיאפשרו את שיתוף הקבצים בצורה מוצפנת וללא שרת מרכזי או חברה לתבוע, כעת הם מנסים להתמקח עם המחוקק (עד שיכנסו לדכאון ובסופו של דבר ישלימו עם קיומם של משתפי קבצים).
אכן, ממשלת צרפת הציעה חוק לניתוק משתפי קבצים שנדחה על ידי מועצת האיחוד האירופי בין היתר כיוון שהמודל הצרפתי דורש מעקב מתמיד אחרי הגולשים ומאפשר לארגוני זכויות היוצרים אכיפה ללא משפט. ואכן, נושא זה דורש הסבר קצר מאוד: הדרישה היא לא רק לנתק משתפי קבצים אלא גם לעקוב אחרי תעבורת הרשת שלהם על מנת שניתן יהיה לזהות מיהם משתפי הקבצים ומה בדיוק הם משתפים.
אולם, מחקר שנערך באוניברסיטת וושינגטון (Michael Piatek, Tadayoshi Kohno, Arvind Krishnamurthy, "Challenges and Directions for Monitoring P2P File Sharing Networks or Why My Printer Received a DMCA Takedown Notice") חשף כי בשיטות לפיהן נעשה שימוש על מנת לזהות והצביעו על אפשרות "להפליל" אנשים תמימים (ואפילו מכשירים מחוברים לרשת כמו מדפסת) בהפרת זכויות יוצרים לפי הטכנולוגיות בהן "חושפים" ארגוני זכויות היוצרים את המפרים. לאחר משלוח כאלו הודעות, לפחות בארצות הברית, נקראים המשתמשים להתפשר מהר או שיהיו חשופים לתביעה בבית משפט.
בנוסף, חברות התקליטים משתמשות בשירות MediaSentry על מנת לזהות משתפי קבצים. השירות עצמו זכה לביקורות רבות. השירות חדר בצורה לא חוקית, על פי התלונה למחשביהם של משתמשים על מנת לחפש הפרות זכויות יוצרים. האם זו סוג האכיפה שאנו מוכנים לתת למי שיש לו קניין רוחני? (ואגב, התאחדות הסרטים הפרה את רשיון הGPL בחבילת הניטור שלה)
בארץ ארגוני זכויות היוצרים טרחו לא אחת לנסות לשנות את החקיקה בנושא: מפלגת מרצ הגישה בשנת 2006 הצעת חוק (בלתי חוקית בעליל) שמטרתה היתה לאסור על שיתוף קבצים ולהפריע להתקדמות הטכנולוגיה על ידי איסור על החזקת ציוד הצפנה או "פריצת" הצפנה באמצעות דפדפן. מרצ ירדה מהעץ כשהבינה את הבעיות בהצעת החוק שלה.
כעת כשארגוני זכויות היוצרים יודעים שהם לא יכולים לתבוע משתפי קבצים לאור חוק זכויות היוצרים החדש, כמו שעשו לג'יימי ת'ומאס בארצות הברית (Virgin Records America, Inc v. Thomas) הם חייבים למצוא דרך אחרת לרמוס את משתפי הקבצים; חשוב לזכור כמה דברים קטנים לפני כן: שיתוף הקבצים הוא הדרך של האמן החלש להתקיים, שיתוף הקבצים הוא הדרך להפיץ את המידע בחינם (או בצורה זולה יותר) תוך שאף גורם באמצע לא צריך לגרוף את רווחיו, על ידי סגירת שיתוף הקבצים מתכחשים ארגוני זכויות היוצרים לכל האמצעים הנהדרים שהתפתחו בעקבות הטכנולוגיה הזו: נפח הדיסקים הקשיחים גדל, מהירות התעבורה ברשת גדלה, כרטיסי המסך הפכו לטובים יותר והמידע לנגיש יותר. מה היה המחיר של אותו שיתוף קבצים? יותר אנשים הכירו יותר אמנים שלעולם לא היו רוכשים תקליטים שלהם.
זה מזכיר לי שאתמול הראו כתבה בחדשות ערוץ 10 שעסקה בהקרנה של הסרט "ביקור התזמורת" במצרים. בכתבה אמר המליץ הבמאי של הסרט פשוט להוריד את הסרט באינטרנט ולצפות בו. זה היה ישיר וטבעי מחינתו להמליץ להוריד את הסרט באינטרנט.
מי שרוצה להתעודד, יכול לשמוע את ההרצאה של כריס פלקוינג מ-O'Reilly Open Source Conference, בה דיבר על "מפלגת הפיראטים" המצליחה שלו.
ההרצאה שודרה כחל מהפודקאסט המצוין של IT conversations ב http://itc.conversationsnetwork.org/shows/detail3374.html.
מעניין שבחרת לעסוק בטבע של אותם אגוני זכויות יוצרים, ארגונים פרטיים, אינטרסנטיים, ולא הכללת למשמעות של להעביר את האכיפה לכל סוג של ידיים פרטיות משום שברור שהן שייכות לגופים אינטרסנטיים. הלא זו בדיוק הבעיה של הפרטה?
לא רונה,
להעביר את סמכות האכיפה זה לאו דווקא הפרטה.
כמובן שההפרטה האידיאלית מבחינתי היא כזו שניתן במקביל לקיים אותה תוך מתן שירותים ציבוריים ולאו דווקא נטילת סמכויות מהמחוקק למען גוף אינטרסנטי.
רגע, לפי מה שאני מבינה (או לא מבינה?) ארגוני זכויות היוצרים לא מבקשים לאכוף את החוק בעצמם, אלא מבקשים לשנות את החוק (כאשר עדיין המדינה היא זו שתאכוף אותו).
אליסה,
הארגונים מבקשים את זכות האכיפה לעצמם, לא רק חוקים נוקשים יותר (מעין חוק שי דרומי לזכויות יוצרים).
לדוגמא, אבי לרנר, מפיק סרטים, מציע לפרוץ למחשב של מי שמוריד סרטים (ומציע שתקראי גם את הפוסט הזה).
קראתי. לגבי מה שלרנר מציע, זה שונה שוני דק אך מהותי מחוק שי דרומי: זה כאילו ששי דרומי, במקום (או בנוסף) להגנה עצמית בתחומי ביתו הוא, היה פולש לביתו של התוקף ו"עושה שם סדר". האפשרות הראשונה מקובלת עלי מאד (כלומר אני תומכת בחוק זה). האפשרות השניה יכולה להיות בלתי נמנעת במקום בו אין כלל שלטון חוק – כולי תקווה שאנחנו עדיין לא חיים במקום כזה.
אני רוצה לשאול אותך, לפני שאני מבזבזת את זמן שנינו: האם אתה בכלל מכיר בקיומו של קניין רוחני?
אליסה,
קודם כל אני מכיר בקיומו של קניין רוחני. אני מאמין שדרושה רפורמה מקיפה בדיני הקניין הרוחני כדי להתאים אותם לעידן הדיגיטלי (הקניין הרוחני הוא מוסד חדש יחסית, בסך הכל 300 שנים) (מציע שתקראי את זה)
מבחינתי אכיפת זכויות קניין רוחני בצורה שפוגעת בחייו של אדם או ברכושו של אחר אינה שונה מחוק שי דרומי, וניתוק אנשים שחשודים בשיתוף קבצים (קראי את המאמר המלונקק על הדיוק של המערכות) אינה עומדת בקנה אחד עם מטרת החוק, שהוא להגן על יוצרים.
ההשוואה בין חוק דרומי להצעה של ארגוני הזכויות היא ברורה: הם רוצים שמי שעשוי לטול חלק מקניינם יחשב כמי שמסכן את עתידם הפיננסי וככזה יהיה מותר להם לגרום לו נזק ברכוש ולאכוף את הוראות החוק שהם עצמם קובעים.
שכחתי להוסיף: אני מסכימה שקריאתו של לרנר שקולה לקריאה ללקיחת חוק לידיו, אך האם הוא לא יוצא דופן? אני עדיין לא ראיתי קריאה דומה בקישור שבפוסט הנוכחי, אליו התייחסתי בתגובה הראשונה שלי.
קריאתו של לרנר היתה יוצאת דופן בזמנה, אבל שירותים כמו MediaSentry ודומיו עושים דברים דומים, לא?
אני רואה בהצעה של ארגוני הזכויות בעיה נוספת (מעבר לכל המתבקש) – הרי לא ניתן לנתק אדם מהרשת (אלא אם מכניסים אותו לכלא), ניתן לנתק חשבון. התוצאה של זה תהיה שאם אחי הקטן וההיפוטתי מוריד סרטים במאסות שמצדיקות ניתוק (לשיטתם) מנתקים את החשבון שבו גם אני וההורים משתמשים, ולאחי אין בעיה להמשיך לעשות כרצונו דרך האינטרנט בקפה או באוניברסיטה. מקסים.
כמו החרמת מכוניות על עבירות תנועה, פגיעה בזכות הקניין ללא משפט.
אני לא מכירה את MediaSentry, אבל אם יש לך תחושה שהגישה הופכת להיות נפוצה, אין לי סיבה לפקפק בה.
כמובן שפירטיות פוגעת בעתידם הכלכלי של היוצרים (או בעלי זכויות שאינם יוצרים), וכמובן שאלו ואלו חוששים לעתידם הכלכלי (היוצרים עצמם פחות, כי יש להם תקוות שהמצב החדש סוף סוף יפתור אותם מההזדקקות לשרותיהם של חברות ההפקה/הפצה, ומי יכול להאשים אותם). ואין שום בושה בכך שאמן או בעל עסק, גדול ועשיר ככל שיהיה, רוצה להגן על עתידו הכלכלי. מצד שני, אני בהחלט מסכימה שאין לפגוע בפרטיותם של אנשים במחשביהם רק בגלל שהמחשב בבעלותם מאפשר להם הורדת קבצים פירטיים בפוטנציה.
אני רואה שאין חוסר הסכמה עקרוני בינינו. בכל אופן, אני רואה את המצב הנכחי כמצב מעבר, בו הטכנולוגיה עדיין לא בשלה כדי להביא אותנו למצב יותר יציב – אבל זה יקרה. כל מה שצריך, זה שהמדינות יתרחקו מהנושא (כי כרגע הוא אינו בר אכיפה במובן המעשי), ובעלי הזכויות יפעלו בכיוון של טכנולוגיות חדשות, שיאפשרו להם להגן על זכויותיהם, מבלי לפגוע בלקוחות שלהם, או בסתם אנשים שיש להם מחשב).
תודה על סבלנותך:-)
אני חושש שאת טועה:
"בעלי הזכויות יפעלו בכיוון של טכנולוגיות חדשות, שיאפשרו להם להגן על זכויותיהם, מבלי לפגוע בלקוחות שלהם"
ממש לא. הם לא צריכים טכנולוגיה כדי להגן על הזכויות, הם צריכים טכנולוגיה כדי להפיץ את היצירות. אם הטכנולוגיה מגבילה את השימוש של אדם מסוים היא בעצם פוגעת ביכולת של הטכנולוגיה להתפתח.
יוצר שרוצה להגביל את מה שאנשים ישמעו או יבדקו הוא יוצר שמעוניין במאזין נכה: היום זו ביקורת לא לגיטימית שאוסרים על פרסומה מטעמי זכויות יוצרים ומחר זה יהיה משהו עם הגנה חוקתית יותר רחבה. אסור לאפשר לטכנולוגיה להגביל שימוש.
. אסור שבכלל המדינה תתערב בטכנולוגיה – אבל זה נכון בשני הכיוונים. זכותי כבעלת קניין (רוחני או פיזי) להגביל את גישתו של כל אדם לאותו קניין, וזכותי להשתמש לצורך זה בכל טכנולוגיה שעומדת לרשותי. האם זה נכון מבחינה עסקית נתון לשקולי הבלעדי. אני יכולה להחליט שיותר משתלם לי לטווח הארוך לאפשר גישה לאותו קניין גם ללא תשלום – או לא. תלוי בסוג הקניין, ובחכמה העסקית שלי. כל עוד המדינה לא מתערבת, שני השווקים (השוק שעוסק באותו סוג קניין, והשוק שעוסק בטכנולוגיות שמגבילות גישה לאותו סוג קניין) יביאו בסופו של דבר למצב מאוזן, בו כולם מרוצים במידה סבירה. המצב היחידי בו המדינה צריכה להתערב הוא כאשר יש חשד סביר שאדם מסויים פגע בקניינו לא לו (כלומר גנב).
אליסה,
לא רק המדינה אסור שתתערב בטכנולוגיה, אלא גם כמי שיצרה (לא בעלת, לקניין רוחני יש יוצר ולא בעלים) קניין רוחני אסור לך להגביל את הידע. הגבלת של הידע, אם זה שיקול עסקי, הופכת אותו מ"יצירה" ל"סחורה".
אני לא מדבר בהכרח על גישה לקניין, אלא על הגבלה לאחר הגישה, לדוגמא שינוי חלקים במערכת ההפעלה שלך (כמו להניח חפצים על שולחן) או לאפשר לאדם לזמזם במקלחת שירים.
אליסה, את יכולה להגביל את הגישה לקניין שלך באמצעים לגיטימים. למשל את יכולה להחליט שאת לא מקליטה את השיר שלך על דיסק או בכל אמצעי קיבוע אחר. מי שרוצה לשמוע את השירים שלך, יתכבד וישלם על כרטיס להופעה שלך. לגיטימי? בטח לגיטימי. יעיל עבורך? נראה לי שלא. כלכלי? סביר שממש לא.
טוב, אני חולקת עליך כאן. ברגע שמדברים על קניין, מדברים על בעלות. לכן, המשפט 'לקניין רוחוני יש יוצר ולא בעלים' הוא אוקסימורון. הפזמונאי לא מונע ממני לזמזם את שירו כי אין לו אפשרות אכיפה, (זה שעצם הזמזום לא פוגע בו כלכלית באופן ממשי, הוא חוצע מייסע).
את כל הבעיות האלו ניתן לפתור באמצעות חוזים, בתנאי שיש דרך מעשית לאכפם (כלומר טכנולוגיה). אם נניח שהזמזום במקלחת היה כן פוגע בפזמונאים בצורה כלשהי, והם היו רוצים למנוע זמזום כזה, והיתה להם דרך מעשית לעשות זאת, אז היו מוכרים את השירים שלהם תוך הזהרה ברורה וגלויה לכל עין, המבהירה את הגבלות השימוש ביצירתם: "מי שקונה, אסור שיזמזם – ראו הוזהרתם". השאלה האם מישהו ירצה לקנות שירים תחת תנאים אלו היא לא רלוונטית. דוגמה יותר מציאותית היא מתחום התכנה. ברגע שיש אזהרה ברורה על האריזה (לא בתוכה) שהתקנת התכנה הנ"ל תגרום לשינויים כאלו ואחרים במערכת ההפעלה במחשבו של הרוכש, יש לי אפשרות לאמר "תודה, אך לא, תודה", ולקנות ממתחרים שהתכנה שלהם לא גורמת לשינויים כאלה.
עפרונית, למה זה לא לגיטימי לשים את המוסיקה על דיסק, ולהגביל את הפצת הדיסקים בצורה שנראית לי?
אולי "לגיטימי" לא הייתה בחירת המילים הכי טובה. לתפיסתי (הלא מאד מגובשת) יש בעייתיות בכך שאדם ינצל את הטכנולוגיה (כמו ניצול של הרבה דברים אחרים) כדי לשמור על רק הזכויות והאינטרסים שלו (התועלת), תוך שהוא דורש מהסביבה לשאת בכל העלות.
רוצה לומר – הטכנולוגיה מאפשרת לאנשים להגדיל את הרווח שלהם באספקטים מסוימים (למשל – חשיפה ודרכים חדשות להרוויח, כמו רינגטונים) וגורמת להם לוותר על רווח באספקטים אחרים. אני מבינה למה אדם ירצה להגדיל את הרווח שלו בלי לשלם על כך מחיר, אני קצת יותר מתקשה להבין למה שאנחנו, כחברה, נרצה לשתף עם זה פעולה, נאפשר לו לזכות בכל הפלוסים ונחייב אחרים בכל המינוסים.
אם את לא מקבעת את המוזיקה שלך התוצאה היא שקשה יהיה להפר את זכות היוצרים שלך בלי שהחירות והפרטיות של האחרים נפגעת. התוצאה היא גם שפחות אנשים יחשפו ליצירה שלך, פחות אנשים יגיעו להופעות שלך. ההחלטה היא שלך בנוגע לשאלה איפה את רוצה לשים את נקודת האיזון – איפה את מוכנה לוותר.
כשאני מעלה תמונות שצילמתי לרשת, ברור לי שאני לוקחת את הסיכון (עם או בלי מרכאות) שאנשים ישתמשו בהן בלי רשותי. הרווח שאני מקבלת תמורת המחיר הזה הוא פניות מגורמים שרוצים את רשותי כדי להשתמש באותן תמונות. שאלה פשוטה של עלות-תועלת. כמו כל דבר אחר בחיים.
עפרונית, דעתי אמנם די מגובשת, אבל היא הפכה להיות כזו לא כל כך מזמן:-)
בהחלט אין לאף אחד שום זכות לדרוש שום דבר מהסביבה. ולא מדובר כאן גורם כלשהו מול החברה, אלא מול כל גורם פרטי אחר, כמו אדם יחיד. חברה לא שומעת מוסיקה – אנשים יחידים שומעים אותה. חברה גם לא נכנסת לכלא בגין גניבה – אנשים פרטיים כן.
כשאת מדברת על אזון של שקולי רווח מול מגבלות אובייקטיביות, את מדברת בעצם על שקולים עסקיים. אבל כאן מדובר בעיקר בשקולים מוסריים ומשפטיים. לכן אמרתי (אם לא שכחתי לאמר) שייתכן שמבחינה עסקית זו לא הגיוני להטיל מגבלות כאלו או אחרות על הצרכן, אבל זה נתון בלעדית לשקוליו של בעל המוצר (במקרה זה קניין רוחני). השאלה החשובה שנוגעת לא רק לבעל המוצר, אלא גם לנו הצרכנים, היא באיזו דרך הוא בוחר להטיל את אותן המגבלות. מהדוגמה הקודמת שיהונתן הביא, ואני המשכתי אתה: אם היה ברור לי לפני הרכישה שהתכנה תגרום לשינויים במחשב שלי, אז ברגע שרכשתי אותה, למעשה נכנסתי להסכם (מעין חוזה) עם היצרן, ואין אני יכולה לבוא אליו בטענות. אם לעומת זאת, היצרן הסתיר את קיום אותם שינויים/מגבלות/מה שלא יהיה (הם היו מצויינים בדף שבתוך האריזה, ולאחר פתיחת האריזה הוא מסרב לקבל את המוצר בחזרה, כפי שנהוג כיום), אזי יש לי עילה לתביעה, לפחות באופן מוסרי, אם לא חוקי (כי פשוט אני לא מכירה את החוקים הקיימים מספיק טוב).
אבל את מדברת על יחסים בין פרטים במישור המשפטי, לא? אדם שנכנס לכלא בגין גניבה נכנס לכלא כי החברה החליטה שגניבה תהיה עבירה פלילית ושהסנקציה עליה תהיה כניסה לכלא, החברה החליטה להקצות משאבים כדי לבנות כלא, ומשטרה שתחקור שאכן האדם המסוים הוא שגנב וכו'. לא מדובר בשני פרטים ובמערכת היחסים שלהם בינם לבין עצמם שהחברה לא לוקחת בה חלק.
באותה מידה, את דורשת מהחברה שתגן על יצירה שיצרת. אבל באיזה היקף? קחי לדוגמא את זכות ההעמדה לרשות הציבור – זו זכות שלא הייתה מוכרת בישראל לפני פחות משנה. חוק זכויות יוצרים החדש הכיר בזכות הזו והרחיב, במובן הזה, את היקף ההגנה על הזכות שלך. אז מה, זה בסדר שהחברה תרחיב את היקף ההגנה עליך, אבל לא תרחיב את היקף ההגנה עלי?
שיקולים עסקיים, במבט הכולל, לא מנותקים משיקולים מוסריים וערכיים. נכון שיש לנו נטייה לצייר את הכלכלה כעניין קר ורציונלי, אבל זה לא ככה. הגנה על קניין (רוחני ומוחשי כאחד) היא איזון בין שיקולים ואינטרסים שונים, קשורה בשאלות של צדק חלוקתי ויחסי כוחות. כך גם חוקים. כל המהות של מערכת משפטית היא לתמרץ התנהגות מסוימת. אנחנו, כחברה, צריכים להחליט מהי ההתנהגות שאנחנו רוצים לתמרץ לחיוב ולשלילה.
"אבל את מדברת על יחסים בין פרטים במישור המשפטי, לא?" כן, אבל עדיין אני מדברת על יחסים בין פרטים. החברה רק פועלת כמתווך ו/או בורר. אני יודעת שרבים חושבים שהחוקים באים להגן על החברה, אך ראית העולם שלי היא שונה. כפי שאני רואה זאת, החוקים באים להגן על כל פרט ופרט בנפרד. גם אם מחר אטיל פצצה איומה על תל-אביב, ואהרוג את כל התל-אביבים, הפשע שלי הוא עדיין נגד כל אדם ואדם שרצחתי בנפרד, לא נגד "החברה התל-אביבית".
"באותה מידה, את דורשת מהחברה שתגן על יצירה שיצרת". אני לא דורשת מהחברה דבר. אני דורשת מפרטים שלא יגעו בקנייני ללא הסכמתי. הם יכולים להגיד לי לקפוץ. בד"כ הם לא יעשו זאת, כי הם יודעים שמחר אני עלולה לפגוע בקניינם. אבל יהיו כאלה שכן יגידו לי לקפוץ. יש לי שתי אפשרויות לפתור בעיה זו. האחת היא להשתמש נגדם באלימות, השניה היא להצטרף להסכם/חוזה עם קבוצת אנשים (בד"כ קוראים לזה 'מדינה') שיפעילו אלימות נגד אנשים אלו במקומי, במידת הצורך. עדיין זה לא הופך את אותה קבוצת אנשים לצד בסכסוך, אלא אם כן האדם נגדו מופעלת אותה אלימות אינו שייך לאותו הסכם עם אותה קבוצת אנשים ('מדינה'), אם בגלל שהוא חי במקום אחר, ואם בגלל שבצורה זו או אחרת הוא וויתר על השתייכות זו, אחרי שכן היה שותף בה בעבר (למשל מישהו שבאופן מתמיד מפיר את זכויות החיים והקניין של אזרחים אחרים, וכך הופך את עצמו ל-OUTLAW).
"כל המהות של מערכת משפטית היא לתמרץ התנהגות מסוימת. אנחנו, כחברה, צריכים להחליט מהי ההתנהגות שאנחנו רוצים לתמרץ לחיוב ולשלילה." מתוך כל האמור, את יכולה לראות שלמשפט הזה אין כל משמעות בעיני (ואני מקווה שזה ברור לך שאין בכך כל קביעה לגבייך אישית). הגישה שלי היא אינדיוידואליסטית טהורה. זה לא אומר שאני מתכחשת לקיומה של החברה, או פוסלת אותה (אולי תתפלאי, אבל אני אדם חברותי מאד:-)) אני פשוט לא רואה בחברה ישות שאפשר להתייחס אליה בצורה שקולה לזו בה אנחנו מתייחסים לאדם יחיד, עם כל המשתמע מכך מבחינה מוסרית ומעשית.
אני לא מכירה את חוק "זכות ההעמדה לרשות הציבור" – אשמח אם תפרטי.
מקובל להבחין בין מעשים שהם רעים ואסורים לכשלעצמם (למשל, רצח) לבין מעשים שהם רעים ואסורים כי קבענו שהם כאלו (למשל, נסיעה למרות שהרמזור אדום). רצח זה רע, אני חושבת ששתינו מסכימות על זה, ולכן הדוגמא שנתת בהתחלה נראית לי לא רלוונטית ולא שקולה להפרת זכות קניין רוחני. אפשר להתפלסף על השאלה אם הגנה על המסגרת החברתית לא מגנה בעצם על הפרטים עצמם. לדעתי כן. אבל הדיון הזה נראה לי רחב מדי לשעת לילה מאוחרת שכזו.
איזו משמעות יש לדרישה שלך מפרטים שלא יגעו בקניין הרוחני שלך? איזו משמעות יש לדרישה שלי שכולם יקראו לי "נסיכה מהממת" אם אין לי דרך לאכוף את זה? הרי בניגוד לקניין מוחשי, קניין רוחני הוגדר מלכתחילה על ידי החברה. החברה החליטה שיש דרישות שלך שהן לגיטימיות (שלא יפרצו לך לבית, שלא יגנבו לך דיסק, שלא יפרסמו על כריכת ספר תמונה שצילמת בלי רשותך) ויש דרישות שלך שהן פחות לגיטימיות (שיקראו לך "נסיכה מהממת", שלא יאכלו טונה לידך כי הריח מגעיל אותך, שלא יפרסמו תמונה שצילמת כדי לנתח אותה במסגרת לימודית). עכשיו הוויכוח הוא על הדברים שבאמצע.
לא "חוק זכות ההעמדה לרשות הציבור", אלא זכות ההעמדה לרשות הציבור שהיא זכות חדשה בישראל, שהוכרה במסגרת חוק זכויות יוצרים החדש. זה אומר שהיום אני יכולה לתבוע אותך אם לקחת תמונה שצילמתי והעלית אותה לפליקר, למשל. זה אומר שלפני שנה כנראה (אפשר להתווכח על זה, וממילא צריך לקחת בערבון מוגבל את מה שאני אומרת כי אני לא מומחית גדולה בענייני זכויות יוצרים) לא הייתי יכולה לתבוע אותך בגין אותו מעשה בדיוק. אז מה, עכשיו זו גניבה ולפני שנה זו לא הייתה גניבה?
איסור על נסיעה ברמזור אדום באה למנוע הריגה/פציעה/פגיעה ברכוש.
זכות הקניין היא בעצם השלכה של הזכות לחיים (כי החיים בלי קניין אינם אפשריים, ומצד שני אפשר גם לראות בחיים עצמם סוג של קניין).
אין צורך להתווכח על הגנת הפרט באמצעות המסגרת החברתית, כי איני חולקת על כך (זו צורה אחרת להגיד את מה שאמרתי על הסכם עם קבוצת אנשים שקוראים להם 'מדינה').
"ויש דרישות שלך שהן פחות לגיטימיות (שיקראו לך “נסיכה מהממת”, שלא יאכלו טונה לידך כי הריח מגעיל אותך," או שלא יעשנו לידי? (סתם זורקת פתיון:-))
אין כאן דברים שבאמצע. יש שלש שאלות: שאלת הקניין (למי זה שייך באופן חוקי), שאלת ההסכמה מתוך ידיעה (האם הסכמת שאשתמש בתכנה שלך, והאם אני הסכמתי שהתכנה שלך תעשה לי ברדק במחשב), ושאלת אפשרות האכיפה הפיזית (טכנולוגיה).
לגבי אותה זכות העמדה לרשות הציבור, השטן הוא בפרטים, כמו שאומרים. אולי יהונתן ידע להאיר את עינינו?
אליסה,
1.
אני מדבר דווקא על ההפך, מרגע שהתקנת את מערכת ההפעלה חלונות על המחשב שלך, את לא מורשית לעשות בה שינויים. לכן המערכת לא שלך.
2.
קניין רוחני הוא לא קניין.
קניין רוחני הוא משהו מופשט שאי אפשר לחוש אותו וככזה הוא ניתן להעתקה בקלות. הסיבה שההגנה על קניין רוחני דרושה היא כדי להגביל את ההפצה. התמריץ שניתן על ידי הגבלת ההפצה, אולם, הוא תמריץ שהחברה קבעה ככזה. כל שינוי בהגדרתו הוא בחוק. בניגוד לקניין (טבעי) גם לקניין רוחני יש מגבלות: אף אחד לא יכול לומר שהשולחן שלך מפסיק להיות שלך אחרי 70 שנים, אז למה שיר כן? כיוון שהחברה החליטה לתת לאדם רשיון (מטעם החברה) להיות הנושא הבלעדי של היצירה מבלי שאחרים יוכלו לעשות זו. הוא לא "בעלים" אלא "יוצר". אי אפשר לרכוש בעלות על משהו שאי אפשר לגעת בו.
יהונתן:
1. אז אל תקנה את מערכת ההפעלה של חולונות. זה לא שמישהו מכריח אותך (או אותי).
2. קניין רוחני הוא קניין לכל דבר, והוא מוחשי לא פחות מכל קניין אחר, אתה יכול לראות/לשמוע/אפילו להריח אותו (אני מניחה שיש פטנטים גם על בשמים). הוא לא ניתן להעתקה בקלות, אלא אם כן אתה שם אותו ברשות רבים.
הסיבה שההגנה על קניין רוחני דרושה היא לא כדי להגביל את ההפצה, אלא כדי שתהיה אפשרות לתגמל את היוצר על יצירתו, כדי שיוכל להמשיך וליצור.
בהחלט אפשר לרכוש בעלות על משהו שאי אפשר לנגוע בו. ראה מקרה פו הדב ששייך כיום לדיסני (הייתי יורקת לולא חונכתי אחרת), וראה מקרה סופרמן שלפני שנים מעטות חזר לצאצאיו של היוצר (לא שאני מסכימה עם אותו פסק דין, אבל זה סיפור אחר).
לגבי ה-70 שנה וכו': החברה אולי נתנה רשיון, אבל השאלה היא האם יש לה הסמכות המוסרית לעשות כן – לעניות דעתי אין לה סמכות כזו. אבל לאותה עניות דעתי אין לה גם סמכות כזו בענייני קניין רבים אחרים (כמו חלק מהמסים שהיא מטילה על האזרחים), וזה לא מפריע לה לעשות כן בכל זאת.
כמובן שאפשר לראות את מגבלת 70 השנים בצורה אחרת, לא כרשיון שהחברה נותנת לך להחזיק במשהו ששייך לך ממילא, אלא שהחברה אומרת: "אתה רוצה שנגן על קניינך הרוחני? אנחנו יכולים לעשות כן, אבל באופן מעשי יכולת ההגנה שלנו מוגבלת בטווח הזמן בו היא יכולה להנתן. למרות שאין מספר מדוייק שבו נוכל לנקוב, בו נקבע 70 שנה, כי זה בערך אורך חייו של אדם ממוצע. לא מתאים לך? זבש"ך." זה כבר יותר מקובל עלי, אלא שהיום עם כל השינויים הטכנולוגיים, גם בסוגי הקניין הרוחני, וגם באפשרויות לתעודו והגנתו, יש צורך לבחון מחדש הגבלה שרירותית זו.
1. לא קניתי את מערכת ההפעלה חלונות, אני מריץ לינוקס. אבל חלונות היא רק דוגמא אחת.
2. קניין רוחני הוא לא משהו מוחשי. את יכולה לגעת בשיר? לא ממש. מרגע שמישהו שומע שיר הוא יכול להעתיק אותו, השאלה האם מותר לו או לא היא שאלה שונה. לכן, יכולת ההעתקה בקלות היא חלק אינהרנטי מיצירה, ידע עובר מהר וזה המאפיין החיובי שלו.
[אגב, את טועה לגבי פו הדב]
לגבי שבעים השנים: העובדה היא שהחברה היא זו שקבעה את הקניין הרוחני, לכן היא גם יכולה לקחת אותו, לא ההפך. אם החברה מוכנה להעניק למישהו מונופול על יצירה כלשהיא, אז לבקש אחר כך לתת אותה לנצח (או לחשוב שהיא רשאית להשאיר אותו לנצח) זה ניצול לרעה של הזכות. בניגוד לקניין מוחשי, את הקניין הרוחני ניתן לקחת בלי לפגוע בקניינו של היוצר.
1. לא היה לי שום ספק שאתה מריץ לינוקס (:-)), אבל זה עדיין לא עונה לטיעון שלי לסעיף זה.
2. יש לנו 5 חושיםק אתה בוחר לשים את חוש המגע דווקא מעל החושים האחרים. אני מבינה היטב את הסיבות ההיסוריות לראיה זו, אבל האם 300 שנה לא הספיקו כדי לרענן אותה?
כמובן שאפשר להעתיק שיר אם שמים אותו ברשות רבים, בדיוק כמו שאפשר לגנוב את הרכב שלי אם אשים אותו ברשות רבים. אני מקווה בשבילך שאם אתה בעל רכב, אתה מודע לקלות הרבה שבה ניתן לעשות זאת.
הקניין הרוחני לא בא מכח קביעתה של החברה יותר מאשר קניין פיזי בא מכח כזה. זה נכון שלקניין אין משמעות מחוץ למסגרת חברתית, אבל זה נכון לגבי קניין באופן כללי, וזה לא מיוחד לקניין הרוחני. אם החברה תקבע מחר שהבית שלך יהיה שייך לך רק 70 שנה, ולאחר מכן הוא יועבר לרשות הכלל, מה תהיה דעתך אז?
ד"א, אני בכלל לא רואה את החברה כמעניקה זכויות כלשהן, לא כשמדובר בזכויות 'בסיסיות' או 'טבעיות' כפי שרבים קוראים להן. זה נכון, כפי שאמרתי, שלזכויות אלו אין משמעות מחוץ למסגרת חברתית – הן פשוט לא קיימות מחוץ למסגרת כזו מעצם הגדרתן: אם אין אנשים מסביבי, אין מי שיישא עיניו אל רכושי. זה עדיין לא אומר שהחברה היא זו שמעניקה זכויות אלו לפרט. כל מה שזה אומר, זה שהמסגרת החברתית מעניקה משמעות מעשית לזכויות אלו, אך הן עדיין קיימות בזכות עצמן, ואז הפרטים שמרכיבים את החברה בוחרים האם להכיר בזכויות אלו או לא.
מה הטעות שלי לגבי פו הדב?
אליסה,
הסיבה שאני "נדבק" לחוש המגע היא פשוטה: בעוד שאת השולחן שלי את יכולה לקחת ממני ולשלול ממני את ההנאה לעולמים (גניבה) את העיצוב של השולחן את לא לוקחת ממני, אלא לוקחת (גם) לעצמך. כלומר, גם בהפרת זכויות יוצרים אין את המעמד של "שלילת ההנאה" אלא רק גרימת הפסד כלכלי כתוצאה מאי המסחר ביצירה.
הקניין הפיסי הוא קניין פיסי לכל דבר, כלומר הוא קיים ואני מחזיק בו, אלמנט ה"אחזקה" נעדר מקניין רוחני.
אם עדיין את חושבת שקניין רוחני הוא זהה לכל קניין אחר, אז הייתי שמח להציג לך את השאלות הבאות:
1. האם ניתן לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה? האם ניתן לשמוע שיר ועדיין להשאיר אותו לשמיעה על ידי אחר?
2.האם שני אנשים יכולים לשבת על אותו כסא? האם ניתן לאפשר לשני אנשים לכתוב מילים שונות ללחן זהה (או לחן שונה למילים זהות)? האם מישהו מאנשים אלו נפגע עקב כך?
3. האם מותר לי למכור כסא שרכשתי לאחר ששיניתי אותו? האם מותר לי למכור שיר שרכשתי לאחר ששיניתי אותו? [האם לאחר המכירה השיר ישאר בידי?]
אבל יהונתן, אנחנו לא מדברים על שלילת הנאה, אלא על תגמול על יצירתך, אם היא פיזית, ואם היא רוחנית.אם אתה נגר, ובכל פעם שתייצר שולחן, יקחו לך אותו בלי לשלם, כיצד תתפרנס? או שאתה אומר שאומנים תמיד צריכים למצוא להם דרך להתפרנס שלא מאומנותם, ואומנותם תהיה להם לתחביב בלבד?
אלמנט ההחזקה לא נעדר כלל מקניין רוחני. אם נחזור לאותו נגר, ונדמיין שהוא המציא שולחן שמנקה את עצמו (סתם חשבתי על זה עכשיו, כי הבן שלי שוב שכח לנקות אחריו את השולחן), הוא יכול לשמור את המנגנון בסוד, לבנות לעצמו שולחן אחד, ורק הוא, אשתו והבן שלו יהנו מזה. הסוד הוא קניינו הרוחני, והוא אכן מחזיק בו. אבל, בהעדר הגנה חוקית על קניין רוחני (שאתמול אמרת שאתה מכיר בו, וכבר מאתמול אתה מנסה לשכנע אותי מדוע הוא אינו קיים), הוא לא יכול להתפרנס מהמצאתו זו, כי ברגע שימכור שולחן אחד כזה, יימצא מישהו שיפרק את המנגנון ויעתיק אותו.אגב, שים לב שבמקרה זה אני עדיין לא קוראת להתערבות המדינה. מתי כן? או כאשר הנגר שם מדברה ברורה על השולחן שמחייבת את הרוכש להמנע מההעתקת המנגנון, ומהעברת הידע לאחרים, או שכאשר מישהו פורץ לביתו של הנגר, גונב את השרטוט של המנגנון, ואז משכפל אותו. (אני לא מתייחסת כאן להיבט הפלילי הנפרד של פריצה לבית, והבאתי את הפריצה הזאת רק כדי להדגים שהמנגנון הסודי לא הושם ברשות רבים ע"י הנגר).
לגבי השאלות שלך, מספר 1 חסר משמעות – ראה הנאה/פרנסה לעיל.
מס' 2: השאלה לגבי כסא דינה כדין סעיף 1. לגבי השירים, אם כתבת מנגינה (בין אם בצרוף מילים, ובין אם לא), ואני רוצה לחבר למנגינה זו מילים משלי, עלי לבקש את רשותך.
מס'3: בשני המקרים עליך לקבל את רשותו של היוצר. במקרה של הכסא אנחנו מניחים שבכסא זה יש ייחוד כלשהו, כמו למשל שהוא מנקה את עצמו (כן, יש מלא פרורים גם על הכסא).
פספסתי מילה כאן: "אנחנו לא מדברים על שלילת הנאה, אלא על שלילת תגמול על יצירתך"
וכמובן, מה שהנגר שם על אותו שולחן היא 'מדבקה', ולא 'מדברה', כפי שכתבתי…
כלומר,
לשיטתך, קניין רוחני הוא אמצעי להפקת רווח כלכלי מיצירה בלבד. לשיטתך, מרגע שיוצר יצר יצירה, הוא חופשי לדרוש עבורה כל תשלום שיחפוץ; לשיטתי, מרגע שאדם יצר יצירה, הוא הכניס אותה למאגר הידע האנושי וחייב חובה מוסרית לאפשר למדע להתפתח.
עכשיו לעניינינו,
כן, אני מכיר בקיומו של קניין רוחני, אך לא בהיותו "קניין".
לעניין הכסא: את שוללת עכשיו מעיקרא את דוקטרנית המכירה הראשונה כאשר את טוענת שכל שינוי בכסא כפוף להסכמת היוצר: לשיטתך, אני לא יכול לקנות בול עץ ולגלף בו פסל, כיוון שזו תהיה פגיעה בזכות היוצרים של מי שיצר אותו.
לשיטתך, תרופות לנצח היו יקרות כיוון שמפתח הפניצילין לא היה מעוניין בפיתוח תרופות מתקדמות יותר, אלא היה גובה מחיר מאוד יקר עבור השימוש בה.
לשיטתך, קניין רוחני הוא אמצעי להפקת רווח כלכלי מיצירה בלבד
כן, כמובן. לוא דוקא מיצירה בלבד, אבל מיצירה, בהחלט.
לשיטתי, מרגע שאדם יצר יצירה, הוא הכניס אותה למאגר הידע האנושי וחייב חובה מוסרית לאפשר למדע להתפתח.
אני חייבת להודות שלקח לי מספר דקות להתאושש מהקביעה הזאת. אתה בטוח שזה מה שאתה חושב, יהונתן? חייב חובה מוסרית? למי? לאנושות? והאנושות לא חייבת לו דבר בתמורה?
כן, אני מכיר בקיומו של קניין רוחני, אך לא בהיותו “קניין”.
כן, גם אני מכירה בקיומו של קניין פיזי, אך לא בהיותו "קניין". מה דעתך למסור לי את כל קניינך הפיזי? אתה לא שם לב שאתה מנסה כאן להחזיק בשני קצותיו של המקל?
אין לי שום בעיה עם דוקטרינת המכירה הראשונה, בהעדר הסכם מפורש בין המוכר לרוכש (אותה מדבקה שהזכרתי לעיל). אם אותו בול עץ נמכר לך ע"י אדם אחר בתנאי מפורש וברור שלא תגלף ממנו פסלים, אז אסור לך לגלף בו פסלים. אם לא היה שום תנאי כזה, או שמצאת בול עץ שאין לו בעלים חוקיים, אז עשה בו כרצונך.
הפניצילין אינו דוגמה טובה, כי הוא לא פותח, אלא התגלה. הוא מצוי בטבע לכל דיכפין, וכל דיכפין יכול להשתמש בו. פלמינג לא יצר דבר, הוא גילה דבר – הבדל מהותי. אבל אם מדברים על תרופות שהן תוצאות של פתוח, אז חברת תרופות מתחרה יכולה לעשות פתוח משלה, כל עוד היא לא מתבססת על ידע גנוב מהמפתח המקורי, כלומר ממש מפתחת את התרופה "from scratch".
אליסה,
אם קניין רוחני הוא אמצעי להפקת רווח, הוא שונה בצורה מהותית מקניין. קניין רוחני, בהיותו "זכות להפקת רווחים" שניתנת לאדם על ידי החברה, אינו בדיוק קניין. כמו כן, שימוש של אדם אחר בקניין רוחני לא נוטל מאותו אדם את קניינו אלא רק מאפשר לאחר גם להשתמש בו. אם את היית רוצה להעתיק אחד לאחד את עיצוב הדירה שלי, ולגור בדירה זהה, לא היתה אמורה להיות שום בעיה עם זה.
גם המוסיקה נמצאת בטבע, התווים קיימים, בסך הכל בא אדם וסידר אותם.
יהונתן, אני מרגישה צורך לסייג את דברי כאן (ותוהה מדוע לא עשיתי זאת מזמן): הטיעונים שלי הם בבחינת הרצוי (מוסרית), ולוא דוקא המצוי (משפטית)
אם קניין רוחני הוא אמצעי להפקת רווח, הוא שונה בצורה מהותית מקניין.
קניין רוחני, בהיותו “זכות להפקת רווחים” שניתנת לאדם על ידי החברה, אינו בדיוק קניין.
קודם כל כעו"ד (וגם כאדם בעל הוגנות אינטלקטואלית) אתה מוכרח לבחור את הטרמינולוגיה שלך בצורה יותר קפדנית. "קניין רוחני הוא לא קניין". אז מה הוא כן, לפחות סמנטית, אם לא מהותית? מעבר לכך, קניין הוא לא אמצעי להפקת רווח לכשעצמו, אם כי בין היתר הוא בהחלט מאפשר הפקת רווח, כמו כל קניין אחר. אבל באופן בסיס, קניין הוא אמצעי על הגנת רכושו של הפרט, רכושו הפיזי ורכושו הרוחני. כמו כן, ככזה, קניין הוא לא זכות להפקת רווחים. הוא זכות לעשות ברכושך ככל העולה על דעתך (כל עוד אתה לא פוגע בזכות החיים והקניין של אחרים). נכון שמכך גם נובעת הזכות להפקת רווחים, ונכון שבאופן מעשי הפקת רווחים זהו התחום בו הקונפליקטים מתעוררים.
בנוסף, כבר ציינתי אתמול שהחברה לא מעניקה לנו זכויות, היא פשוט משתפת אתנו פעולה בשמירה על זכויות שיש לנו ממילא.
כמו כן, שימוש של אדם אחר בקניין רוחני לא נוטל מאותו אדם את קניינו אלא רק מאפשר לאחר גם להשתמש בו. אתה שוב מתעלם מעניין הפרנסה, אבל אני אלך אתך הפעם. אתה כתבת שיר יפה, וזה שאני מפיצה את השיר שלך בלי לשלם לך, עדיין לא מונע ממך להנות מהשיר שלך, נכון? יפה. בו נגיד שיש לך רכב, שאתה משתמש בו רק פעם בחודש כשאתה נוסע לבקר את המשפחה שלך בצפון/הדרום הרחוק של הארץ. בשאר הימים הרכב חונה ברחוב שלך בתל-אביב, כי להסתובב ברכב בתל-אביב זה יותר מדי כאב ראש. לפי מה שאתה אומר לכולם יש זכות להשתמש ברכב שלך בימים שאתה ממילא לא משתמש בו. הם ידאגו שתמיד הטנק יהיה מלא, ויטפלו בכל שריטה או פנצ'ר. אתה תקבל את הרכב שלך כמו שהשארת אותו כל פעם, ותוכל להנות ממנו בדיוק באותה צורה שהיית עושה לולא היו לך כל מליוני השותפים האחרים. היית מוכן שהמדינה תכפה עליך מצב זה? או נגיד שזכית בלוטו, ורכשת לך בית נופש בטוסקנה, ואתה מגיע לא יכול להנות ממנו יותר משבוע בשנה, כי אתה נורא עסוק. עכשיו הממשלה האיטלקית מכריחה אותך לפתוח את הבית הזה לשימושו של כל דורש (ושוב, ננכיח שפעם בשנה דואגים לנקות ולשפץ את הבית למענך). אני מקווה שאתה רואה שהעובדה ששימושם של האחרים בקניין לא פוגעת בשימושך האישי בו אינה רלוונטית. ברגע המדינה כופה עליך לשתף בקניינך אנשים אחרים, קניינך אינו קיים יותר. זה בתחום הפיזי, ואני לא רואה שום שוני בתחום הרוחני.
אם את היית רוצה להעתיק אחד לאחד את עיצוב הדירה שלי, ולגור בדירה זהה, לא היתה אמורה להיות שום בעיה עם זה אני מכירה מישהו שהעתיקו לו כך את ה"עיצוב" של הבית (במרכאות, כי אם היית רואה את העיצוב, לא היית יודע אם לבכות או לצחוק). אותו אדם הוא נובוריש ונד נפוח ממדרגה ראשונה, וככזה הוא כעס מאד על אותו המעתיק והפסיק לדבר אתו. אני באופן אישי לא הייתי עושה מזה כזה עניין, אבל מבחינה עקרונית הנד הנפוח צודק. עצובו של הבית אינו נמצא ברשות הרבים. כשאתה מוזמן לביתו של אדם, מובן לכל אחד שאתה לא מרשה לעצמך לקחת אתך חפץ שמצא חן בעיניך. כנ"ל גם לגבי העצוב (אם אכן העיצוב הוא ייחודי. כאמור, העצוב המסויים הזה היה ייחודי עד כדי זוועה).
וכן, גם עץ האגוז, וגם החומרים מהם עשו את הטפטים באותו בית נמצאים בטבע. היצירה היא אכן ב"סידור" של אותם מרכיבים בצורה ייחודית, שגורמת לאנשים להנאה ייחודית (או גועל נפש ייחודי).
אליסה,
השאלה היחידה היא מהו מהותו של הקניין: הגנת רכושו של הפרט ממניעת השימוש בידי אחר (לשיטתי) או הגנת כיסו של הפרט לכך שכל שימוש על ידי אחר יחייב בתשלום?
יהונתן, הרי ברור לגמרי (לי לפחות) ששני הדברים שקולים. המהות הבסיסית של מושג הקניין הוא בכך שמה ששלך, זכותך לעשות בו ככל העולה על רוחך (בתנאי של אי פגיעה בזולת וכו'). אתה רוצה שולחן רק לעצמך – זה שלך לאכול עליו או לרקוד עליו. אתה רוצה לייצר אלפי שולחנות רק לעצמך – הם שלך לאכול על 10 מתוכם, ולעשות אהבה על השאר, בכל יום על שולון אחר. אתה רוצה לשמור לך אחד, ואת שאר 999 למכור לאחרים – הם שלך למכור אותם, כפוף לכל תנאי שנראה לך, מטורף או בלתי הגיוני ככל שתרצה. אתה יכול להגיד שהתנאי לרכישת השולחנות שלך הוא שהרוכשים לא יאכלו עליהם, אלא רק ישתמשו בהם ללימוד גמרא. אני חופשיה לא לרכוש את השולחן בתנאים שלך. אם התנאים שלך הגיוניים, אנשים רבים יקנו ותעשה הרבה כסף, אם לא – לא יקנו, וילכו למתחרים שלך. איפה הבעיה כאן? תפקידה היחידי של המדינה הוא לדאוג לכך שתהיה חופשי לעשות כרצונך ברכושך. ההסכמים השונים ואפילו משונים שבינך לבין לקוחותיך לא צריכים להיות מעניינה של המדינה. אם מיקרוסופט מוכרו לי תוכנה שעושה ברדק במחשב שלי, יש שני מצבים: אחד שמיקרוסופט הזהירו אותי למפרע שזה מה שיקרה. אזי הייתי חופשיה לא לקנות, אם בכל זאת קניתי – אין לי על מה להתלונן. אם, לעומת זאת, מיקרוסופט לא הזהירו אותי באופן ברור וחד משמעי מאותן השלכות שליליות, ואכן התכנה שלהם עשתה לי ברדק במחשב, אז ייתכן שיש לי עילה לתביעה נגדם, בדומה לאורח שהוזמן לביתי לארוחת ערב, ואז ללא כל הזהרה מוקדמת התחיל לשבור כלי חרסינה ובסוף גם אנס את הכלב. העניין של "כיסו של הפרט", כלומר הפרנסה שהוא עושה באמצעות רכושו, הוא השלכה ישירה של המערכת הזאת, למרות שאולי במקור (היסטורית) היא לא היתה העיקרית. אבל התפתחויות הטכנולוגיות מאפשרת לנו דרכים חדשות להתפרנס מרכושנו/יצירתנו, לכן יותר ויותר הפרנסה הופכת להיות השאלה העיקרית כשמדובר בקניין בכלל, וקניין רוחני בפרט.
אליסה:
1. נניח שאני מוכר לך שולחן, רק בתנאי שתחזיקי אותו עם הרגליים למעלה. את החלטת לקנותו, וכעת השולחן שלך. עכשיו שהוא שלך, החלטת להפוך אותו. האם עברת עבירה? כנראה שלא, השולחן הוא כבר הקניין שלך.
2. לגבי תשובה מספר 3 שלך ליהונתן:
א. מי מחליט איזה ייחוד יש בכיסא? לדעתי הכיסא שלי הוא מאוד ייחודי. יש עליו כתם צבע מאז שצבעתי את הקיר.
ב. ואם אני רוצה לכתוב ביקורת בעיתון על השיר שלך? ואם אני רוצה לעשות ממנו/עליו סאטירה?
כל המקרים שתיארתי נופלים לדעתי תחת fair-use היום, ונראה לי נכון שיהיו כאלו זכויות.
אג:
1. לא עברת עבירה (פלילית), אלא הפרת חוזה (אזרחי).
2. אני לא יודעת לאיזו מהתשובות לאיזו שאלה אתה מתכוון, אבל בכל אופן אתה צריך לספר לי יותר על הסכסוך בו מעורב אותו כסא ייחודי, כדי שאוכל לענות לך. כנ"ל לגבי השיר.
אג,
אני מסכים איתך שייחודיות הוא דבר בעייתי להגדרה, לכן הולכים בצורה סובייקטיבית. הייחודיות של כתם הצבע מונע ממישהו אחר להעתיק אותו בלי רשותך (וזה מגוחך).
לגבי שימוש הוגן, כתיבת ביקורת או סאטירה הם אכן כאלו, השאלה היא מה קורה כאשר לצורך הביקורת אתה מעלה גם קליפ מיוטיוב.