מאה שבעים ושמונה דקות

מי בא\ה איתי לראות את החדש של דייויד לינץ'? ()

לפי אתר IMDB, לינץ' החל לצלם את "אינלנד אמפייר" ללא תסריט, כשבראשו קווי עלילה כלליים בלבד, וכתב כל סצינה רק לפני הצילומים. אפילו כוכבת הסרט, לורה דרן – שזה שיתוף הפעולה השלישי שלה אתו ושהפעם היא שותפה גם בהפקה – הודתה בפסטיבל ונציה: "האמת שלא ידעתי את מי אני מגלמת, ואני עדיין לא יודעת". נעמי ווטס, שהופיעה בתפקיד הראשי ב"מלהולנד דרייב", משתתפת גם בסרט החדש, אבל מי שיחפש את דמותה על המסך לא ימצא אותה שם. תפקידה בסרט הנוכחי מתמצה בדיבוב אחד הארנבים המדברים. ()

סרטיו של דייויד לינץ', כמו מאמרים של ז'אק דרידה וסיפורים של ז'אן פול סארטר לא נועדו להיות מובנים. הם אפיים, חוויתיים ומספרים על מות הסובייקט בצורה מובהקת. לינץ' הצליח ביצירת המופת "כביש אבוד" לערער את כל תפישת המציאות שלנו במעט יותר משעתיים. לינץ' לקח אותי לסיור אל תוך עצמי בכל חמש עשרה הפעמים שראיתי את הסרט. בחלק ניכר מהפעמים שיניתי את מצבי ההכרתי כדי לנסות לקלוט מאפיינים שונים של הסרט – בין היתר תוך כדי קיום יחסי מין בזמן הסרט, שתיית אבסינת', עייפות מופרזת ועירנות מופרזת.

יותר מכל ניתן לומר על סרטיו של לינץ' שהם חוויה, כמו סיפור ללא פואנטה, כמו הפוסט הזה בעצם.

מצד שני, בימים קולנועיים אלו, שסרטים גדושי אפקטים הם אלו שמתווים את ההצלחה הקולנועית, האם באמת הפואנטה דרושה? העלילה של סרטים "מצליחים" ניתנת לתמצות במשפט אחד או שניים. את החוויה הלינצ'אית לא ניתן לתאר במילים. אבל האם העדר היכולת לתאר אותה במילים גורע ממנה? את זה אני אדע אחרי שאראה את הסרט. (כנראה מחר, יום א' או אולי יום ב')

Technorati Tags: , ,

2 thoughts on “מאה שבעים ושמונה דקות

  1. מולהולנד דרייב הוא סרט חזק ביותר. לצערי לא ראיתי את "כביש אבוד". לינץ' בהחלט מסקרן.
    אני מאוד נהניתי מ"בבל" למרות שרבים אומרים שאין לו ממש עלילה. הוא פשוט משאיר תחושה נורא חזקה (וגם הפסקול משובח).

Comments are closed.