אם יש סיבה אחת אמיתית לחכות לאורך כל מאה שבעים ושמונה הדקות של אינלנד אמפייר, יצירת המופת של דיוויד לינץ', אז שירה של נינה סימון, Sinnerman, אכן מספק את הסיבה הזו. לינץ', בעיבוד קולנועי על קרדיטי הסיום נותן את הטון ואת ה'קליפ' שהיה צריך לבוא לסימון אם היה מדובר בשנות האלפיים וסימון היתה לא פחות מאיזו פרגי פרגסון שנותנת את הטון בקליפ.

למרות שרוב מבקרי הקולנוע, ואני לא מתיימר להיות אחד מהם או אפילו טוב כאחד מהם, טוענים שלא הבינו את אינלנד אמפייר, אני חושב שהבנתי מה לינץ' רוצה לומר. לינץ' מביא מסמך (אנושי מזעזע) על הדיפוזיה בין הקולנוע ליוממות עד כדי כך שאנו כבר לא מצליחים להבדיל בין קולנוע, מציאות וביקורת על קולנוע.

אכן, בעידן שבו כל אזרח מחזיק מצלמפון ויכול לתעד בזמן אמת ולהפיק אירוע, קשה להבחין בין קולנוע ומציאות עד כדי כך שהסרטים הטובים ביותר נערכים על אירועים שהתרחשו במציאות ולא על פנטזיות רחוקות בזמן. כך, לא יותר משעה אחרי הטבח בורג'יניה פוליטכניק אתמול יכל מגזין התרבות הדיגיטלית ווירד לתת לינק לצילומים בלעדיים שהתרחשו בטבח אתמול ובפליקר כבר נפתה קבוצה של תמונות מהאירוע. בכלל, האירוע של אתמול היה כל כך ציורי וגזור מתוך עולם הקולנוע.

אם נחזור ללינץ' רק לרגע אז הביקורת שלו על החברה המודרנית לא יכולה להיות אמיתית יותר בעידן שלנו. לינץ' לא בוחל להשתמש באפקטים חזותיים ובפסקול מדהים על מנת להביא את הצופה לריגוש בכל אחת מדקות הסרט – שמחה, זוועה, חיבה, אהבה, פחד, גועל – כל אחד מרגשות אלו מובא בסיפור כלל ללא עלילה קוהרנטית, ואף שאתה יוצא מהסרט עם תחושת "מה?" אתה עדיין לא יכול שלא להרגיש את האקשן. לינץ' עושה לרגשות שלנו את מה שסרטי הפעולה עושים לאגו הגברי והפורנו עושה לליבידו, הוא מצליח לרגש אותנו בלי כל סיבה נראית לעין, בלי כל שאר החושים.

השחקות ההבדל בין מציאות לדמיון אצל לינץ', ואולי גם אצלנו, מביאה לכך שאנו הופכים לאדישים בצורה כזו לחדשות כיוון שהן עוד חלק מהבידור היומיומי שלנו. כשאנשים מתים אנו מתייחסים לכך בתור עוד התפתחות בעלילה שהיא החיים שלנו וכשאנחנו מתים, אנו ככל הנראה מורדים משידור. המטרה שלנו בחיים, כמו לינץ' בסרטו, היא למשוך את הזמן בצורה הארוכה ביותר, לגלות את העלילה ואולי גם לחוות מקסימום ריגושים (כל עוד זה לא קוטע את הסרט). דווקא חיים נטולי ריגושים צפויים להיות סרט ארוך ומשעמם, אבל בסופו של דבר התוצאה תהיה זהה.

זו גם הסיבה שככל הנראה אנו מחפשים תכניות ריאליטי בחיינו, אנחנו לא מוכנים להתפשר בחיים הבינוניים שנידנו להם ומבקשים את ידה של התהילה על מנת לקבל את אותה מציאות "לפנים" (אם מישהו היה יכול להסביר לי איך מנקדים בלינוקס – LA-PANIM). הטבח בקולומביין וגם הטבח של אתמול היו רק עוד שלב בהפיכת החיים ליותר דומים לסרט; בלי הסרט אנחנו נחייה הרי בחיים כל כך משעממים שלא נוכל לחיות אותם. הורגלנו לסף ריגושים כל כך גבוה שאי אפשר בלעדיו, לא?

דווקא ברייס, סטודנט בוירג'יניה פוליטכניק כתב על התופעה בעת שהוא ביצע Live Blogging מהשטח:

"זה מגוחך. אני מוצא עצמי מתרגש בגלל שאני בחדשות (FOX News חלקו את הבלוג לפני זמן מה). בכל פעם שאני שומע משהו אחר אני מקבל עונג אנוכי לפני שאני נדקר בלבי, כשאני מבין שאני לא זכאי לקרדיט ושחיים אבדו, הושמדו ובכאב רב. מה המשמעות של כל זה? הפוסטים שלי הם בפשטות מה שאני עושה תמיד — למעט שהשארתי את מחשבותי לציבור ולא רק לחברי. פרץ הרגשות הזה קשה מנשוא. אני צריך לצאת להליכה, אבל בוודאי, מה ההגיון בכך אם הכל מחוץ לדלתי? אין לאן לברוח, השלשלאות נקשרו לדלת".

אם אלו החיים, מה יכול להיות יותר מציאותי מהם?

Technorati Tags: Virginia, David Lynch, Michael Moore, Columbine, Sinnerman, Nina Simone, Cinema, Shooting, Reality, Virginia Tech