המניפסט הליברטריאני שלי (או: איך אין לי מקום לא בימין ולא בשמאל)

נדירות הפעמים בהם אני האדם הימני ביותר בחדר; הפעמים בהן אני נחשב "השמאלי ביותר" פחות נדירות, עם כי בדרך כלל בישיבות שמאל אני מוצא את עצמי בצד השמאלי פחות קיצוני של המפה, למרות אי האמונה שלי באלימות ולמרות שבדרך כלל יש תמיד מישהו שטוען שאני בצד השמאלני הקיצוני בגלל דעות שעשויות לחתור תחת אושיות קיומנו. אתמול מצאתי עצמי כאדם הימני ביותר בחדר בו אני מעביר הרצאה.

הרצאתי
שהועברה אתמול בגדה השמאלית בתל-אביב היתה יחסית חריגה בנוף. בין הרצאה על חנה ארנדט שנטען על ידי ראובן קמינר כי שייכה את הקומוניזם לטוטליטריניזם בצורה שגויה כיוון שלא מדובר בשלטון שמגלם את בסיס הרוע אלא דווקא התקדמות אנושית (ובמיוחד בין ההערה כי יוזף סטאלין מעולם לא רצח מיליונים כיוון שברשומי הק.ג.ב לא נאמר דבר על כך לאחר שנפתחו) לבין הרצאות על הפרטת החינוך, הגישה שלי שדיברה על מדוע קל להלאים את הקניין הרוחני (ולא הגשמי) היתה חריגה בנוף.

תמיד היה לי קשה להסביר את הדעות המוזרות יחסית שלי, ומדוע אני נצמד דווקא לשמאל. נראה לי שאתמול הבנתי למה.

ההבדל בין שמאל לימין מבחינתי לפחות הוא רק בתפיסת הרע והטוב, שתי הגישות טוענות לכך שיכולת האדם להתפתח תלויה ביחסי הייצור; הימין אינו חברתי כמו שהשמאל אינו 'חופשי'. השמאל מוכן לוותר על החירות בשביל לשמור על כבוד האדם בעוד שהימין מוכן למחול לכבוד האדם על חשבון החירות. האיזון הדק בין השנים אינו אפשרי כיוון שכל ויתור על שוויון למען חירות חוטא למטרה (ולהפך).

מבחינתי ישנה דרך להשיג הן את השוויון והן את החירות. דרך זו דורשת ביזור מקסימאלי של הכוחות בחברה. אני תומך בשמאל כעת רק כיוון שהוא מעוניין להחליש את הימין שמעוניין בריכוזיות של בעלי ההון; כאשר בעלי ההון יתפרקו יהיה עליי לתמוך דווקא בימין על מנת להחליש את ריכוזיות המדינה. בעצם, הדרך היחידה להשלים עם הקונפליקט המתמד בין ימין לשמאל הוא על ידי ביטול היכולת של פרט לפעול בצורה אלימה. כמובן שאיני מדבר על תמיכה בימין גזעני (או בשמאל דכאני) שמובאים בצורה טוטאליטריאנית אלא בימין ושמאל שעדיין מקבלים על עצמם את יסודות הדמוקרטיה (למרות, שכמו שיואב לרמן אומר, בישראל אין קבוצה אחת שמוכנה לתמוך בדמוקרטיה כשהיא בשלטון

הימין הינו דכאני ואלים, הוא מאמין בחירות לרבות החירות של קבוצה חזקה להפעיל את חוזקה על מנת לפגוע בשיקול הדעת וברצון החופשי של כל פרט או כל קבוצה קטנה. השמאל מכיר בכוחן של הקבוצות הגדולות ולכן מאמין שהדרך היחידה בה ניתן יהיה להתמודד מול אותן קבוצות תהיה על ידי ביסוס של קבוצה גדולה יותר שתוכל לדכא את הקבוצות הגדולות באמצעות אמנה חברתית כלשהי.

כאן מובלעת הטעות של השמאל. במקום להאבק להקטנת הקבוצות הגדולות ולביזור סמכויותיה, הוא נאבק על התאגדות גדולה יותר וכושל שוב ושוב. אם היה השמאל פועל להקטנת הכח, הוא היה מגיע לתוצאה טובה יותר וראויה יותר – בה לא ניתן לדכא פרטים. אולם, רצונו של השמאל (ככל הנראה) אינו להפסיק את דיכוי האדם ולשחררו אלא דווקא להשאירו מדוכא על ידי כח אחר, הכח בו השמאל מחזיק. לכן הוא מעדיף התאגדויות חזקות משל עצמו שיעמדו מנגד. אני (ומספר מועט של אחרים) לא יכולים להתמודד לא עם זה ולא עם זה.

לכן, בכדי לקדם את השיטה צריך להכיר בכמה עובדות ולבצע לא מעט שינויים שיכול שיהיו בעייתיים; בין היתר, יש למנוע ממפלגה להגיע לגודל מסוים (דבר שימנע טוטאליטריאיניזם בצורה מוחלטת) על ידי קביעת מנדטים דיפרנציאליים: בעבור כל מנדט יהיה צורך ביותר קולות מאשר בעבור המנדט הקודם במידה משמעותית כך שמספר הסיעות יהיה גדול ביותר (תוך הנמכת אחוז החסימה למנדט) ועל מנת למנוע עריצות כללית ולשמור על פלורליזם. כך, יהיה ניתן תמיד לקיים שיח ותמיד ימנע מצב בו מרכז מפלגה חזק שולט במדינה.

במקביל הפרטה של הרשויות הציבוריות צריכה להתבצע בצורה כמעט מוחלטת – עד רמת השיטור המוניציפלי (אפילו), תוך שכל איזור מוצע למכרז נפרד וישנו איסור על זכיה ביותר ממכרז אחד. הגבלת הקניין הפרטי גם בצורה של שכר מקסימום, תוך הצמדת שכר המינימום ושכר המקסימום לשכר החציוני במשק ולא הממוצע (נניח, שכר המינימום יהיה 60% מהשכר החציוני ושכר המקסימום יהיה 600% מהשכר החציוני). פירוק הבנקים בישראל ליחידות קטנות בבעלות משולבת של המדינה, משפחות ההון והציבור (נניח, הפיכת בנק לאומי לציבורי על ידי פירוקו לחטיבות מרחביות שכל חטיבה בבעלות נפרדת כדי למנוע מצב בו הרווחים באים על חשבון האזרח הקטן), פירוק חברת החשמל למספר תחנות אנרגיה שמתחרות זו מול זו ומוכרות חשמל לכל המוכן לשלם ופירוק כל חברות האנרגיה לתחנות פרטיות (תוך הסרת הפיקוח על מחירי הדלק שמביא למחירים שערורייתיים).

במקביל לרפורמות הכלכליות שיחזקו את כח הצריכה של האזרח שכיום צריך להתאגד (לדוגמא בקבוצות רכישה לנדל"ן או התאגדות עבור עמידה מול החברות הגדולות עבור תנאים טובים יותר) צריך להתחיל מהלך של מתן יותר חירויות לאזרח (שכן חירות לא עולה כסף בניגוד לזכות) ולחנך אותו לעמידה פוליטית והתערבות בחיי היום יום כדי לשמור על מצבו.

יש עוד, אבל אני מניח שהכל עוד לא גמור. לבינתיים, מי לה' אליי.

בהערת אגב, פוסט משעשע של ג'ון סוייפט גורס כי יש להעלות את גיל המינימום להסכמה להשתתפות בסרטי פורנו עקב הפקות בסגנון Girls Gone Wild של ג'ו פרנסיס שמנצלות בנות 18 שאינן מודעות להשלכות מעשיהן. על הגיל וההשלכות של סוייפט אני אשמח אם תגיבו בבלוגו, אולם חשבו על כך בעת שאתם קוראים אותו – מה היתה דעתו אם היה מדובר ברכישת נשק ולא בהגבלת השתתפות בסרטי פורנו (אגב, הבלוג של סוויפט הוא פארודיה)

Technorati Tags: , , , , , , , ,

11 thoughts on “המניפסט הליברטריאני שלי (או: איך אין לי מקום לא בימין ולא בשמאל)

  1. ממש רחוק מאנרכיזם כמו מקפיטליזם. אני כן מאמין שצריך ממשל, פשוט שהוא יהיה מוגבל ככל האפשר.

  2. אז כמעט-אנרכיסט.
    אתה רוצה לשמור על מספר מצומצם של פונקציות שלטוניות, אבל הנחות היסוד שלך זהות לאלו האנרכיסטיות:
    * ממשל זה רע
    * קניין זה רע

  3. אתה שוכח עוד שתיים שמפרידות ביני לבין אנרכיסטים:
    1. ממשל הוא כח
    2. כח הוא רע
    3. ממשל הוא רע

    1. קניין הוא לא רע
    2. קניין רב מאפשר כח רב והשפעה על חירויות הפרט
    3. קניין רב הוא כח
    4. קניין רב הוא רע.

    1. ממשל צריך להיות טוב
    2. טוב == הגבלת כח
    3. ממשל צריך להגביל את הכח שלו ושל פרטים

  4. ממש בשולי הדברים (מעניין, גם בבלוג חוזרים היום למרקס):

    רוברט אנטון וילסון (שבטח ציטט מישהו כהרגלו) אמר שלא השליטה באמצעי הייצור מגדירה כוח, אלא השליטה באמצעי *התקשורת*.

    ואפרופו הדיון בתגובות, וילסון (שהיה ליברטריאן נחוש) גם אמר:

    1. רכוש הוא גזל.
    2. רכוש הוא חירות.
    3. רכוש הוא בלתי אפשרי.

    …אה, ידעתי שהוא שוב מצטט. לפי גוגל אימרה הזאת מיוחסת למישהו בשם Proudhon. זה כבר מעבר להשכלת הפופ שלי.

  5. יהונתן,
    מבלי להיכנס לדיון על עצם ההצעות שלך, אתה לא יכול לקרוא לעצמך ליבארטריאן ולקרוא להגבלות דרקוניות של חופש הפרט. הגבלה על הרכוש הפרטי ושכר מקסימום הן בהחלט לא חלק מהמניפסט הליברטריאני.
    אתה יכול לקרוא לזה המניפסט הקלינגריאני אם אתה מתעקש :)

  6. ביזור, ביזור, ביזור. נדרשת העברת סמכויות נוספות לרשויות המוניציפאליות מהממשלה (משטרות עירוניות למשל, דיני אישות, מסים ועוד ועוד), והעברת סמכויות מהרשות המקומית לועדי שכונה ושיתוף הציבור בכלל בהחלטות תכנוניות ואחרות בעיר. כך נחזק את האזרחים מול המדינה ומול הגופים הכלכליים החזקים (שממשיכים לקנות את כיכר רבין כל שבוע).

  7. רוגל,
    שים לב למילה "שלי".
    אני הנחתי שאף אחד לא יסכים איתי בשום מקום, אז השתמשתי במילה "שלי".

  8. כאן אתה נופל ברווח שבין האנרכיזם לליברטריאניזם.
    איך בדיוק אתה מתכנן לא לשלול קניין פרטי לחלוטין, אבל כן לשלול קניין פרטי מוגזם – בלי לתחזק מנגנון ממשלתי בגודל סקנדינבי?

  9. רוגל,
    כן. אבל אין לי דרך להסביר במה ההגבלות שאני חושב שלגיטימות על רכוש (ועל שוויון) יכולות להתיישב בכל אחת מהמערכות האחרות.

    דרומי,
    בתשובה קצרה: בקלות.

    בתשובה יותר מפורטת: חיזוק דיני ההגבלים העסקיים והגברת מס ההכנסה כדי לצור שכר מקסימום, תוך הקטנת גורמים אחרים. ברגע שאתה מגביל את ההתאגדות אתה אמנם פוגע ברצון הפרט להרוויח יותר אבל אתה גם פוגע בכח שלו לפגוע ברצון החופשי של אחרים בצורה משמעותית.

Comments are closed.