0. בראשית יחסמו הבלוגים.
בראשית יחסמו הבלוגים. ספקיות האינטרנט יגידו שהן לא מצליחות להבדיל בין בלוגים לגיטימיים לבלוגים שאינם לגיטימיים. לכן, מבחינתם דין דודה מלכה והרווק כדין mybody או "נתפסתם!". אחרי הבלוגים, יחסמו את אתרי שיתוף הסרטים. הסרטים שמועלים לפליקס, יגיד אריאל אטיאס, אינם נתונים לביקורת כלשהי, וכל אחד יכול לראות סרטים אלימים כמו "מכות מחוץ לבצפר" ולדרדר את הנוער. גם אתרי שיתוף תמונות כמו פליקר יחסמו עקב אותן טענות. בעצם, כל אתרי תוכן הגולשים יחסמו.

1. שמות הפורטים והאתרים.
אחרי כן יחסמו את הפורטים הרלוונטיים לצ'טים ולשיתוף קבצים. צ'טים, כך יאמר אטיאס, גורמים למקרי אונס בקרב בני נוער, ובערוצי שיתוף הקבצים עובר הפורנו הקשה באמת. לא צריך, לכן, לאפשר למי שאינו מעוניין באינטרנט חסום בכלל לגשת לפורטים האלו.

2. ויקרא לחסימה נוספת.
אותה חסימה תהיה כל כך מוצלחת, שכשתדלוף בטעות הקלטת הלוהטת של אחת הדוגמניות החמות של ישראל לאינטרנט, זו תבקש משופט צו בית משפט לחסום את הגישה לאותם אתרים שמעלים את הקלטת, כמו במקרה של דניאלה סיקרלי, שהצליחה לחסום את YouTube לכל ברזיל, וגרמה נזקים עצומים לאתר ואף פיצתה אותו לבסוף. שבועיים אחרי צו הדוגמנית, יופיע באתר מטהקפה סרט הצוחק על אהוד ברק, הסרט יציג את ברק כאיש נמוך בעל דיקציה גרועה. ברק יוציא מיד צו ממשלתי לחסום את מטהקפה, כשם שעשה מלך תאילנד בזמנו.

3. במדבר החוק הישראלי.

נישואי רובה ציד: מונח הממתייחס לסוג של חתונה כפויה ולא על פי רצונם של המשתתפים, אלא כדי להמנע מהמבוכה בהריון לא מכוון. הביטוי הוא שיבושלשון ארצותהבריתי מבוסס על התרחיש הרגיל, בו אב הבת ההרה נאלץ לכפות באמצעות כח (רובה הציד) את חתונת בתו עם הגבר שהרתה ממנו (…)

4. דברים שאינם עומדים בקנה אחד עם בג"צ.
נישואי רובי ציד ככל הנראה מתקיימים כשמנסים לקרוא את חוק הצנזורה מבית מדרשם של אריאל אטיאס ואמנון כהן, ובמיוחד אם מסתכלים על הגרסא המעודכנת (והלא מרוככת), ומשווים אותו לדברי בית המשפט העליון בפרשת "קידום" בנוגע לחירות הביטוי וחירות הביטוי המסחרי. באותה פרשה, נדונה השאלה האם הביטוי "לך תצטיין" חורג מגבולות הטעם הטוב וראוי להפסל. בית המשפט העליון אמר במפורש כי אין לבחון ביטוי מסחרי וביטוי אמנותי באמות מידה שונות.

אכן, ייתכן כי במקרים מסוימים יהיה מקום להתיר ביטויים הפוגעים "בטעם הטוב" הכלולים ביצירות אמנותיות ולאסור על אותם ביטויים במסגרת תשדירי פרסומת. עם זאת, אין אפשרות לנתק בין מושג "הטעם הטוב" באמנות לבין המושג בפירסום. אין להציב, לצורך שידורים של יצירות אמנות, אמת מידה של "טעם טוב" ההולמת חברה פתוחה וליברלית, ואילו לצורך תשדירי פרסומת להשתמש באמת מידה המקובלת בחברה שמרנית וסגורה. (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1)

כלומר, את אותן אמות המידה שיש לייחס לאמנות (והצנזורה עליה) יש לייחס לאתרי אינטרנט שיחסמו. כלומר, לפי בית המשפט העליון, הפירוט שמופיע בסעיף ז' להצעת החוק אינו רלוונטי כלל כיוון שהתוכן היחיד שיש לחסום הוא תוכן שאין לפרסם כלל וכלל. כלומר, הסעיף הבא אינו הגיוני כלל.

“אתרים בלתי הולמים לקטינים” – אתרים שעיקרם אלימות, הימורים או חומר תועבה כמשמעותו בחוק העונשין, התשל”ז-1977, […] והכל כשהתכנים האמורים אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אומנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי

אם נבחן כל אתר אינטרנט באותו קנה המידה שיש לבחון יצירות אמנות, נבין כי התכנים היחידים שאינם מורשים להצגה חייבים להיות תכנים אשר אסור כלל להפיק בישראל: פדופיליה, אונס, עידוד של אלימות קשה, רצח וגילוי עריות. "סתם" מין אלים או "סתם" יחסי מין אינם ראויים להחסם כיוון שהם חוסים תחת הסטנדרט של חופש ביטוי אמנותי. אולם, ככל הנראה, אלו יחסמו על פי הקריטריונים מבית מדרשו של אטיאס.

5. שופטים, ומה שיש להם לומר.

"יש משפט יפה שאמר בזמנו בנג'מין פרנקלין: 'לא כל מה שאפשר לעשות – טוב לעשות'. אני מסתכל על האינטרנט כתעשייה שצריכה להיות כמעט ללא רגולציה, אלא במקרים חריגים של פגיעה בוטה מאוד ברגשות הציבור.

"אלה הקצוות הסהרוריים שאולי צריך להסדיר, אבל למעט זה, להתחיל לשגות באשליה של בניית מסדי רגולציה לאינטרנט זה חוסר פרגמטיות, כי התעשייה הזאת תמיד תדע לעקוף כל רגולציה, ואני חושב שהאינטרנט יצר סוג של דמוקרטיזציה של דעות ודמוקרטיזציה גוברת והולכת של חופש ביטוי. דווקא כשראינו את כל התחומים המסורתיים של המדיה מתכווצים, עם פחות מתחרים, בא תחום אחד ופתח לנו חלון רחב לדמוקרטיה אמיתית" (עו"ד דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, על מדוע לא לצנזר את האינטרנט)

6. נביאים, או למה לא לכתוב יותר נבואות זעם.
לפני יותר משנה וחצי פגשתי לראשונה את תומר ליכטש, אותו אדם שהיה עבורי (ועדיין הוא) אגדה בכל הנוגע לשימוש בשפה וכתיבת מלל היה באותה העת עורך ערוץ הרשת של NRG. הפגישה ביננו התרחשה כשבועיים לאחר שפורסם לראשונה טור שלי בNRG תחת רשיון CC. (טוב, לא באמת טור ראשון שלי, אבל טור ראשון שהיה תחת CC). באותה שיחה הסברתי לתומר מדוע להערכתי יש לסבסד בארנונה דיירים שיחליטו להשאיר את האינטרנט פתוח, על מנת לקדם מטרות ציוניות. זה היה מה שכתבתי:

על העירייה לתת מימון לדיירים שבוחרים להשאיר את הרשת האלחוטית בביתם פתוחה לכל. כך יוכל להתבצע השלב הראשון של השחרור. המימון לאינטרנט – שהיא מוצר מתועדף – יוביל להגברת השימוש.

האנונימיות שבאלחוטית מאפשרת לבניאדם פרטיים לגלוש בהחבא, ולהציף את הרשת בשאלות (ואף בתשובות), שלא היו יכולים לעשות, בהכרח, מבתיהם. בני נוער סקרנים עם שאלות על גיל ההתבגרות ואוכלוסיות נוספות: ביישנים, חוזרים-בשאלה, שוכני-ארונות למיניהם ופראנואידים ירגישו בטוחים יותר לעלות ברשת. התקשורת על בסיס מכנה משותף תתקיים בפסבדונים לחפצים בכך ולא יהיה ניתן לגלותם באמצעות כתובת IP שכן חיבורם היה אקראי.

זמינות הרשת בכל מקום תאפשר לכל פרט להפך לעיתונאי-רשת ולכל שרשרת בלוגים לרשת מקומונים. מכל מקום ולכל מקום ניתן יהיה להציג את המתרחש. לא עוד הפרת זכויות אדם על ידי רשויות שלטון – שכן אלו יתועדו ויועלו לרשת מיידית; הפחד מהחשיפה של רשויות השלטון (להן אין זכות לאנונימיות) ולפרטים המפעילים כח בהם יגרום להתנהגות זהירה יותר של המשטרה (ר' למשל את אתרו של ערן ורד) ולהקטנת מספר המעצרים הלא חוקיים (וזו רק דוגמא ליעילות) – דבר שיאדיר את שמו של השלטון שיהפך לפחות מושחת וליותר חירותי.

אתה לפעמים לא מבין כמה צדקת עד שאתה חוזר לדברים שנה וחצי אחרי שכתבת אותם.

7. דברי הימים.
וזה מה שאני ככל הנראה אשאל בכנסת ביום שני:

"כבוד יושב הראש, חברי כנסת נכבדים, אני נמצא כאן כדי לשאול שאלה חשובה מאוד בתור בלוגר – האם תסננו את כל הבלוגים בישראל כברירת מחדל? הרי בחלק מהבלוגים מוצגים תכנים למבוגרים בלבד, בעוד שחלק אחר הוא דרכם הדמוקרטית היחידה של ילדים להתבטא. בלוגים רבים נחסמים על ידי תוכנות סינון כפורנוגרפיה מראש, בהודו צונזרו כל הבלוגים לתקופה מסוימת, באיראן יש צנזורה על בלוגרים בצורה אחרת – הם נדרשים לקבל רשיון. ואני שואל כאן, כדי שירשם בדברי הכנסת, האם אתם מתכננים לסנן אתרים שמאחסנים בלוגים, שיתוף תמונות וסרטים ורשתות חברתיות לקטינים? אני לא סתם שואל זאת, אלא אני שואל זאת כדי שכשיחסם האתר הראשון, מנהלי האתר ידעו שזו היתה באמת כוונת המחוקק וידעו שכוונת שר התקשורת לא היתה לחסום אתרים שפוגעים בקטינים, אלא אתרים שמאפשרים חופש ביטוי ומחשבה."