אתר קונספציה הפנה אותי לסקירה של מערכת הבחירות ב1988. אני רוצה להוסיף, בנוסף למדיום הויזואלי שאפשר לראות, את הערותי האישיות על המצב, שאולי לא כולם שמים לו לב. ברשותכם, אני אתעלם ממפלגות קקיוניות מסוימות ואתמקד רק בנקודות שקיימות כעט.

	תמונות של מפונים, זעקות "אבא! לא!". ואזכור לטרנספר יהודים. חיילים גוררים מתנחלים. כך מתחילה תעמולת התחיה. "שם התיישבתי עם משפחתי בברכת ממשלת ישראל" אומר הדובר, אבי פרחן, תושב אלי סיני. אני באמת מרחם עליו, גורש פעמיים. מצד שני, חלומו ל"מאות אלפי מתיישבים" שבאים למצוא איכות חיים והגשמה.
	שני תשדירים נגעו בי והרטיטו אותי לגמרי. הראשון היה תשדירה של מפ"ם. אבו, חתיך וצעיר - לדעתי באמצע ה-30 שלו, מדבר בכיכר מלכי ישראל על איך הקים את שלום עכשיו. הכיכר הומה בצעקות "אריק אריק תתפטר". ג'ומס, "ישראל העובדת זקוקה לשלום כמו שהשלום זקוק לישראל העובדת". אני נוטה להסכים איתו; אילן מדבר על איך הוא צעיר רגיל ומסתכל קדימה. "שלום עכשיו זה עכשיו. מפ"ם זה גם עכשיו וגם אחר-כך". אגב, התשדיר השני של מפ"ם מדבר על חובות הקיבוצים, הוא מצליח להציג את האופורטוניזם של הקיבוץ הארצי, מראה איך הקיבוצים ניהלו מפלגה, אבל לא היה להם בעיה להציג את זה. ג'ומס מדבר בדיוק כמו מתנחל מפונה - התיישבתי כי המדינה ביקשה ממני והממשלה מוטטה אותנו. רצ, מצד שני, הציגה תשדיר נוראי, ארוך ומייגע בלי להראות את המועמדים לכנסת כלל. לא הייתי מצביע להם, למרות שאני חושב שהם צדקו.
	התשדיר השני הוא שקר גס, אבל עדיין נוגע. רבין ופרס מציגים תוכנית עבודה להתמודדות עם יעדים לאומיים. קולו של רבין מרטיט אותי, כשהוא מבטיח שלא ידבר עם אש"ף. פרס אומר וצועק: "אני אעשה את הכל שהילדים לא יצטרכו ללכת עוד פעם למלחמה" ורבין: "על פי תכנית הבטחון של המערך, גבול הבטחון יהיה ליד נהר הירדן". פרס: "את תוצאת המשא ומתן אני אביא למשאל עם בפני העם כולו". שקרים, שקרים, שקרים. מצד שני, לשמוע את זה מרטיט. בהמשך חיים רמון ניגש ומראה את ההבדלים בין התחבורה בשטחים לבין ישראל הריבונית. איך מושקע כסף בהתנחלויות. רמון, צעיר וחתיך הוא פניה של העבודה באותם הימים. אגב לשמוע את העבודה משקרת, חייבים להקשיב לרבין בתשדיר אחר, "כשר הבטחון, כמי ששירת בצה"ל 27 שנים", קולו גרם לי לבכות, באמת. לשלום יש מחיר, אבל רבין מתנגד לשיחות עם אש"ף (יותר מאוחר ביילין שינה זאת, בהסכמי אוסלו שנערכו מאחורי גבו). יכול להיות שהמפה זזה מאז קצת שמאלה, אבל לא יותר מדי. כבר אז, פרס התכחש לחלוקת ירושלים.
>	הליכוד מראה את שטרית ובני בגין הצעירים - עם מיטב האפקטים הממוחשבים של שנת 1998. מאיר שטרית מאמין בכלכלה חופשית ומדבר על כך. שימו לב לעיניו הקורות מהטלפרומפטר. בכלל, הלבוש בשנת 1998 לא היה עובר בחיים ב2006. התשדירים ארוכים מדי ולא יעבדו. החברה השתנתה. בגין, מאידך "חושף" את התכנית הסודית של העבודה - כיבוש מחדש של הגדה לאחר "שמירת זכות המרדף בשטחים". מפחיד את התושבים. הקמפיין, שהיום נחשב שלילי, באותם הימים היה לגיטימי לחלוטין. ליברמן של היום, אגב, נראה פחות קיצוני מגנדי של אז. "הצביעו ט' - טרנספר", קורא הוא בעוז.
	התשדיר של חד"ש, לעומת זאת, גורם לך לרצות להיות טלי פחימה ולעזור לילדים מסכנים בשטחים.

הרעיון, בגדול, הוא ההבדלים הקטנים בין תעמולת 88' לבין התעמולה היום. המועמדים היו יותר 'הסתדרותיים', פחות בחליפות ויותר עם חולצות פתוחות, לא איכפת לעורכים שלא מסיימים משפטים, שמשאירים אאאא באמצע; המדינה לא השתנתה הרבה. המועמדים הם אותם מועמדים. הכנסת הזדקנה, המועמדים לא רלוונטיים. האנשים נשארו אותם אנשים, הדמויות נשארו, האידאולוגיה לא השתנתה הרבה. כולם מואסים בעסקנים. חלק מהאנשים, כמו רבין וגנדי, נרצחו בשם האידאלים שלהם. חלק אחר הועלם. המועמדים לא הובלטו כמו היום, המדיום היה שונה. כאילו לא היו יועצי תקשורת, כאילו לא היה דבר...

בעוד שכל שאר האתרים מסקרים את סוף השנה בהכתרת אנשי השנה, שירי השנה ופתקאות השנה, חשבתי לסכם את השנה הזו בתקציר של מה עשיתי השנה. אולי להוכיח לעצמי שהתקדמתי בחיים ואולי לראות כמה לא עשיתי. בסוף אני גם אתחיל להכתיר כל מיני *** השנה.

את מסיבת פתיחת השנה אני לא רוצה להזכיר אפילו. כל כך לא רוצה להזכיר שאפילו לא אשלח לינק. המסיבה היתה נוראית, רעה וגרמה לי להחליט שאני לא מארגן מסיבות נוספות עד ליום הולדתי ה-27 שחל בעוד 34 ימים. את המבחן הראשון שהיה לי במכון כהן, בספרדית, בלבלתי לגמרי. למדתי למבחן הדקדוק בעת שנבחנתי על ספרות ולהפך. אבל הצלחתי לקבל 97 במבחן, מה שמראה שלא תמיד צריכים ללמוד. הקלטתי שיר מחאה נגד הימין וההשתלטות העוינת שלו על העולם. לראשונה בחיי עשיתי משהו שלא התגאתי בו, ולא רק זאת, אלא גם נכשלתי בו. התחלתי לערוך תמונות לפעמים ולהוציא אותן מהקשרן. ארגנתי הפגנה מול משרד הבטחון נגד המינוי של דן חלוץ לרמטכ"ל. ההפגנה שארגנתי שבוע אחריה היתה כנגד סגירת הבארים בתל-אביב ב11 בלילה. באותו הזמן היה פיגוע בסטייג'. הבנתי כמה חשוב שיש משפחה, ואיך מתנהגים מי שאין להם. יומיים לפני פסטיבל המחאה של הסטודנטים באוניברסיטת ת"א פרסמתי מאמר במעריב (הלינק לעותק אצלי על השרת). מאז כתבתי לא מעט בעיתונות. לראשונה בחיי הפסקתי סרט באמצע כי היה לי קשה לראות אותו. לקחתי חלק בהפסד במאבק נגד השתלטות ביילין על מרצ והפסדתי. התנשקתי, לראשונה, עם מישהי בפאב בלי שאדע את שמה. שתיתי בפסח 1430 סמ"ק של כוהל נקי. התחלתי לצאת קבוע לפליים. יזמתי תלונה במשטרה נגד ח"כ אריה אלדד על הקמת אתר הקורא למרי אזרחי. קיבלתי את תעודת הסיום שלי בתארים במשפטים ובממשל. התאהבתי במובייל קלאבינג, שמאפשרים לכל אדם לרקוד ברחובות, ואימצתי אותם לליבי גם אם אינם שם. לאחר זמן קצר השתתפתי במלחמת המים שהם ארגנו אף בכיכר רבין. עברתי דירה לתל-אביב. פרצו לי לאוטו. ניסתי למנוע מאגודת הסטודנטים למכור את דיונון לאופיס דיפו במחיר הפסד על חשבון הסטודנטים. התחלתי לשמוע פודקאסטים. סיימתי את הסטאז'. הכרתי את נועה. הקלטתי פודקאסט ראשון (יהיו עוד בדרך). נפרדתי מנועה. השתתפתי בהפגנה נגד חברת קופסאות שעושה דמוניזציה למשחקי מחשב. ארגנתי הפגנה נגד חוסר מנהל תקין במשרד החינוך שזכתה לסיקור תקשורתי נרחב. נבחנתי בבחינות לשכת עורכי הדין ועברתי אותן בהצלחה. עזבתי את מכון כהן והתחלתי תואר שני במשפט עסקי. התחלתי להפיק פודקאסטים לרומן ברונפמן. נכנסתי למאבק על אי שיריון יו"ר המפלגה במקום הראשון ברשימתה, שקיבל לא מעט סיקור תקשורתי. הפגנתי נגד השוורים ברוטשילד בגשם. לקחתי יום במציאות.

חסרים לא מעט דברים שעשיתי, אבל אני אפילו לא רוצה להתחיל. אני לא יודע אם כל מה שכתוב כאן מספיק לשנה אחת או לא, אני לא יודע אם להרגיש גאה, מסופק, מאוכזב או לאו. אני כתבתי לא מעט מסות שנקראו באלפיהן. במעריב, באנשים ומחשבים ובאתר פורום ארץ הצבי. עמדתי מאחורי פרשות עיתונאיות שמטעמים של בטחוני האישי איני רוצה להעלות, חשפתי שחיתויות וניצחתי במאבקים משפטיים. בעצם הוכחתי שעשיתי משהו השנה. אבל האם עשיתי את כל מה שרציתי? אני לא יודע. יש את שנה הבאה לשנות ולהחליט.

נראה לי שהמטרה של שנה הבאה תהיה להעביר לפחות 2 הצעות חוק שאני מנסה לקדם ולבטל לא פחות מ5 חוקים רעים. השנה הצלחתי, אפילו אם רק חלקית, במספר מאבקים ציבוריים שהתחלתי, אולי שנה הבאה יהיו יותר.

"אני פותח בתוך עצמי תיאטרון ומשחק בו שינה כוזבת" (ז'ורז בטאי, האורסטיאה, בתוך: הבלתי אפשרי, רסלינג: 2005עמ' 118)

רבות נכתב, נאמר ונדוש על השיח באינטרנט. על תרבויות השיח, על הטוקבקים, על האינסוף, על הציבוריות, על האחדות. השפות המיוחדות של האינטרנט, שנוצרה שפה קריאולית שמשפיעה על חיי תושביה ומשתנה מיום ליום. שתי המילים האחרונות שנבחרו על ידי הוצאת אוקספורד להתווסף למילון נבעו מהאינטרנט. ה"בלוג" וה"פודקאסט" ב2004 ו2005 בהתאמה. אפשר לומר שהאינטרנט יוצרת שדה שיח שיחסי הכוחות בו הם דמוקרטים למחצה, שכן אדוני השבט הבייקוניאנים בו אינם אלא כלום.

The Warrior of light is never in a hurry.

Time works in his favour; he learns to master his impatience and avoids acting without thinking.

(Paulo Coelho, Manual of the Warrior of Light, Clays: 2002, pp. 81)

כמו לוחם האור, כך גם השיח באינטרנט, מחושב - נדון, לפני כל משפט שמשוגר לחלל הוירטואלי יש אפשרות לתקן, למחוק ואולי לחזור בך. מי יודע כמה מערכות יחסים נצלו בגלל סיבה זו, כמה הזדמנויות חדשות נוצרו וכמה חרטות נעלמו. המדיום - האזמניות הקיימת בשיח הרשתי מאפשרת להשהות את שיגור המסר - כך שרק לאחר שנחשב המשפט הוא עובר. אותה השהייה, שבעולם האמיתי היתה מעוותת את משמעותה, באינטרנט היא טבעית ומאפשרת את השיח הנקי, האמיתי - כשכל משפט יובן וייתוקן עד שיושלם. המחשבה משוגרת כעצם אחד, ולא חלקים חלקים. משפטים לא נקטעים באמצע, וניתן לסיים את דברייך.

לא אחת חברים ביקשו ממני למשוך דוא"ל שנשלח או ניסו לפרוץ לתיבות על מנת לשנות את שנעשה - לתפוס את המסר לפני שהגיע ליעדו, אך הדבר לא צלח.

'how, you can't rewrite history!'
'Bet you a dollar?'
'what have i joined?'
'We're the most secret society that you can imagine.'
'Really? Who are you, then?'
'The Monks of History.'
'Huh? I've never heard of you!'
'See? That's how good we are.'
Terry Pratchett, Theif of Time, Corgi: 2002, pp. 78

כמו נזירי ההיסטוריה, המדיום הטקסטואלי באינטרנט מאפשר זאת, לעיתים נמחקות ומתוקנות כתבות מביכות וגורמות לאזמניות ברשת להעלם, ולעיתים שיחות נגוזות, משתמשים מתנתקים והדינאמיקה אינה כשהיתה. כך תוקנה פנינה רוזנבלום בפרטיכלי הכנסת, כפי שתואר השבוע ממילותיה "אני מרגישה נרגשת" ל"אני נרגשת", כל זאת כדי שלא תזכר כשהייתה, אלא כאחרת. בעצם, שכתוב ההיסטוריה בעידן האינטרנט הוא תמיד אפשרי, וההיסטוריה של היום אינה כשם שהיתה אתמול.

האנטרופיה, שהיא בעצם המקדם ההיסטורי, נמוגה עם האינטרנט, אפילו בתוך ויקיפדיה ניתן לראות את האנטרופיה בפעולה ולהפוך את התופעות. הרשת הרגה זאת. אם ההיסטוריה הפיכה, האם זה אומר שבקרוב גם היא תעלם? אחד ממאפייני ההיסטוריה המובהקים היא כיוונה, וברגע שהרגנו את כיוון ההיסטוריה, אין לנו מה לדרוש.

"ד.ב: משום שהתויים אינם האמת. התווים אינם היצירה. היצירה קיימת כאשר אתה נותן לה להישמע
א.ו.ס.: אם כך אינך חושב שיש אובייקט אבסולוטי המכונה "היצירה"?
ד.ב.: לא, לא.
א.ו.ס.: יש אסכולת ביקורת אחת, האומרת שאין אובייקט טקסטואלי קבוע, וכי כל אובייקט נוצר מחד במהלך הקריאה או הביצוע או הפרשנות שלו. מכאן שהבעייתיות היא במה שכתוב בפרטיטורה, או בטקסט. אנו מכנים זאת טקסט, משום שהוא מה שהוא; זאת אומרת, אנחנו מדברים על אובייקט מודפס."
אדוארד ו. סעיד ודניאל בארנבוים, קווי דמיון ופרדוקסים, עם עובד, 2005, עמ' 46-47

ההשנות הזו תאפיין לנצח את הרשת, אזמניות יחד עם נצחיות. לא אחת מהדורות מתעדכנות והקישורים שניתנו כבר לא מראים את שהיה שם. לא ניתן לאנדקס מידע. חישבו לכם על עיר בה רחובותיה מתיקים מקומותיהם אחת לשבוע שבועיים, חנויות משתנות בקצב מסחרר, ולא רק שהן משתנות, אלא אין אפשרות לדלות מתוכן מידע על עברן. האם אלו החנויות שבהן נתכף את ביקורינו? האם ספר משתנה באמת בכל פעם שאנו קוראים אותו? אנו סובייקטיאלים, כלומר מפרשים את הספר אחרת, אך המילים הינן אותן מילים. התנ"ך הוא היסטורי - אותו טקסט כבר כאלפיים שנה, במהדורות שונות, עם נרטיבים שונים, אך אותו טקסט. האם היינו נותנים יד לשינוי של התנ"ך כשזה אינו רלוונטי?

משהו נעלם עם קיום הרשת והתקת המילה המודפסת מהנייר.
צריך להבין את זה ולחיות עם זה. נייר אלקטרוני שיעדכן את ספרי הלימוד בו ביום שמתגלות תורות חדשות יגרום גם למורים יותר איכותיים ומעודכנים, אך יגרום למורים מתוסכלים, שלא יוכלו לעמוד בקצב ההשנות של ההיסטוריה.

בל נשכח שהחדשות של היום הן ההיסטוריה של מחר. האם באמת נזקק לספרי היסטוריה כשכל המאורעות מתועדות במדיה דיגיטלית ונגישים לפי מנוע חיפוש?

כן, מצחיק, יש כזה דבר. מציאות, חיים מחוץ לרשת, כאלה שיוצאים מהעולם בשבילם. אתמול הייתי מנותק מהמחשב במשך 18 שעות. משעה 08:00 שיצאתי מביתי (בלי לבדוק דבר לפני פרט לדוא"ל) ועד השעה 02:00 ששבתי אליו. העניין הוא, שהעולם לא קרס. יותר מזה, בעצם, כלום לא קרס. אז נכון, לא הייתי מעורב בכל מיני דיונים בבלוגים אחרים בטוקבקים. לא עניתי בתוך שניה למיילים ששלחו לי ולא טיפלתי בכתבי תביעה חשובים שחיכו להיום. יותר מזה, אני כן הפסדתי המון מידע, אבל הרווחתי לא מעט.

בגדול, אין לי כח לדבר על אתמול, פשוט היה כיף. נהנתי עם המשפחה שלי ועם חברים, טיילתי בחצי מדינה, ראיתי הופעה באוניברסיטת באר-שבע, דיברתי עם אנשים שלא ראיתי זמן רב וקראתי חלק מדו"ח מבקר המדינה [[אמא: שכחתי אותו אצלכם על השולחן בחווה, יש מצב שהוא עדיין שם?] ] חוץ מזה, לא הרבה קרה... בחדשות לא היה שום דבר מרגש, ונכון, לא טיקבקתי, אבל העולם יסתדר בלי זה. בפוליטיקה? היא המשיכה לרוץ, ואת מה שלא יכלתי לתת בעל פה בטלפון שלחתי במייל ב2 בלילה.

בקיצור, היה לי המון להשלים עד 4 בבוקר שהלכתי לישון. הייתי צריך לענות ל**מאות** המיילים שקיבלתי ולבדוק אינסוף פוסטים אחרים, אבל לא השתתפתי. הרגשתי כאילו אני "צופה" באינטרנט ולא "גולש" בה.

לא נורא, חזרתי לצור תוכן.

הקלטה ברכב:

הקפיטליזם ניצח, אולי הגיע הזמן להרוג את כל הסוציאליסטים. עברתי עכשיו ברחוב... עמדתי בפקק [ליד יד אליהו, שם החל אירוע "שיר נולד"] בעצם ועבר אב עם ששת ילדיו. לא נראה עשיר במיוחד, לא נראה עני. פרולטר פשוט, מהסוג שעובד כל יום ועכשיו בחנוכה ... חנוכה היא חופש, בעצם חופשה, לא ממש חופש אבל זה מה שחנוכה נותנת לו, לבלות זמן איכות עם משפחתו. והילדים? ... הילדים היו מאושרים. לא סתם שמחים אלא עם חיוך על הפנים כאילו כל מאוויהם סופקו ברגע זה. כאילו כל שהיו צריכים זה לדעת שתוך כמה דקות הם רואים את יהודה לוי מפזז לו על הבמה. האם כך הקפיטליזם ניצח? הוא גרם לצרכנות לצור פרפטומובילה ש .. יכולה בעצם להיות בתוך המעגל של טלוויזיה-פרסום-פרסום-טלוויזיה והצרכנים עומדים ומסתכלים ומאושרים כפי שלא היו מאושרים מעולם, הכל הצליח, הכל נדם. בעצם אולי צריך להבין שהאנשים האלו מאושרים והגיע הזמן להרוג את הסוציאליסטים האלו. הם רק מפריעים למכונה של הצרכנות להתקיים. עכשיו כל זה צריך לעלות על הכתב .. כנראה ... היו שלום.

השמעתי את זה לידידתי שלומית היום. היא חידדה כמה נקודות שחשבתי שחשוב לציין. בין היתר בשלב כלשהו היא אמרה לי ששמעה לא מזמן ראיון בטלויוזיה בו שאלו ילדים מה הם רוצים להיות לכשיהיו גדולים. רוב התשובות היו "מפורסם". כאילו אין רקע לפרסומו של אדם. אדם מגיע לפרסום רק לאחר שהציג הישגים מיוחדים בתחומו, ולא סתם. אולם, כיום הפרסום הוא עניין שטחי. הפרסום הוא פרסום פר-סה; המפורסמים הם פסטיש של החברה. שטחית, רדודה ואין לה כלום אלא שיקוף מדויק של התרבות שהוכתבה על ידי הטלויזיה. לא פלא שילדים לא יודעים לקרוא, לא פלא שהקפיטליזם ניצח. הוא החזיק בכל עמדות השררה ולא עשה מאום לעזור לחלשים. לא רחוק היום בו יהיו בתי ספר על שם סמי ואביבה עופר שילמדו במגמת כלכלה על הישגיהם המרשימים בדמות בתי הזיקוק וכיצד להחזיק מדינה באשכיה. שוב, וחשוב לציין - אין לי דבר אישי נגד סמי ואביבה עופר, אלא הם מדגימים כיצד המדינה נרקבה ומאפשרת לכל אזרח לעשות כרצונו על מנת לקדם את ענייניו מבלי לחשוב על טובת הציבור. סמי ואביבה עופר הם החברה הישראלית.

חברים, אני מבקש שתשימו לב למשפט המודגש ולאיך הוא מציג את האבסורד הצבאי במיטבו.

צוות מטכ"לי לשיפור רמת המשמעת בצה"ל בראשותו של קצין משטרה צבאית ראשי, תא"ל רוני בני, בוחן בימים אלה אפשרויות לטיפול בתופעה. בין היתר, כדי להילחם ביד הקלה על הפטורים הוחלט להנפיק נעלים צבאיות נמוכות לחיילים שמבקשים להוציא את הפטור מנעילת נעלי צבא רגילות. ככל הנראה בעתיד, חייל שיקבל פטור רפואי מנעילת נעלי צבא, יידרש לחתום באפסנאות על נעליים צבאיות חצאיות, הדומות לאלו שנועלים הקצינים הבכירים ואנשי חילות האויר והים.

בצה"ל מעריכים כי האטרקטיביות הנמוכה של הנעליים החצאיות תגרום לרבים מן החיילים לוותר על הוצאת הפטורים, וחיילים אחרים, שסובלים מבעיות אמיתיות ברגליהם, לפחות ייראו כמו חיילים ולא יפגעו במראה הצבאי.
מתוך אתר האנרגיות

ועל זה אני אומר, אסתטיקה קודמת לפרקטיקה.

אולי באותה הזדמנות חשוב להזכיר שבאמת, אולי בכלל כדאי שחיילים חולים ישמרו את הכל בבטן ופשוט ימותו, גם זה עובד לא רע לאחרונה.

למען הגילוי הנאות ולמען הקוראים של הבלוג שלא כל כך מכירים אותי בחיי האישיים. מאז שחרורי מצבא הכיבוש אני מתנדב במועדון בשכונת מורשה ברמת השרון. מדובר על חמש וחצי שנים בהם אני עוזר לתלמידי חטיבה ולתיכוניסטים בהכנת שיעורי בית, הכנה למבחנים ועזרה נפשית לעת מצוא. בין התלמידים לביני יש יחס אמביוולנטי. מחד, הם מודעים לעובדה שאני מקשה עליהם בכוונה ולא מכין להם את השיעורים: אני מסרב לאפשר לתלמידי המתמטיקה לעבוד עם מחשבון כי לדעתי זה מנוון את המֹח, אני מחייב אותם לענות במילותיהם ולא להעתיק את הטקסט מהספר, אני מונע מהם לכתוב את התשובה על הנייר עד שיוכלו לענות לי אותה בעל פה ואני דורש מהם לענות לעניין. מאידך, כל התלמידים שמסדרים עם שיטות ההוראה הדרקוניות שלי מעלים את ממוצע הציונים שלהם בערך ב20 נקודות. (בלי להתרברב)

דוגמא ואנקדוטה לאכזריות שלי היא כשלפני שבוע לקחתי סרגל מתכת ביד ושאלתי תלמידה שלי: "את יודעת מה היו עושים עם סרגלים כאלו כשאני הייתי בגילך?" והיא מתוך הרגל ענתה: "מרביצים לתלמידים על כף היד", אני צחקקתי ואמרתי: "לא, מדדו מרחק, אבל לא נורא".

העניין הוא שעם הזמן אני באמת שמתי לב להתדרדרות ביכולת התלמידים להבין טקסט. הבעיה התחילה, לטעמי, עם העובדה שהשאלות שהתלמידים מקבלים בספרי הלימוד מכוונת לפי הטקסט וכל שצריך הוא להעתיק משפט. עוד בעיה היא שלא דורשים מהתלמידים להבין את החומר כלל וכלל. מצד אחד התלמידים מקבלים רקע (בהיסטוריה לדוגמא) על המניפסט ומתבקשים לדעת קטעים ממנו, ומצד שני הם לא מבינים מה הקשר בין סוציאליזם לבין המערכת הפוליטית בישראל.

הורדת רמת הלימוד, לדעתי, היא צורך ורצון של מפלגות הימין. ואסביר לאחר הציטוט.

את החלטת משרד החינוך שלא לכלול את מטלת סיכום הטקסט, שתלמידים רבים התקשו בה, בבחינת הבגרות בלשון, מסבירה אחת המורות כ"הורדת הרמה וכניעה לחולשות התלמידים. כבר הרבה שנים ידוע שיש לתלמידים בעיה רצינית עם ההבעה בכתב, אבל הפתרון של משרד החינוך הוא דווקא לצמצם את הפרק הזה בבחינת הבגרות". מורה אחרת הוסיפה ש"רמת בחינות הבגרות יורדת בכל המקצועות, וזה נכון גם לגבי לשון. המטרה העיקרית של משרד החינוך היא להציג ציונים גבוהים יותר".

בתגובה אומר יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד, פרופ' יעקב כץ, כי "גילינו שהבעיה של התלמידים היא בהבנת הנקרא, ולכן התרכזנו בנושא זה. אנחנו לא יכולים לטפל בו זמנית גם בהבנת הנקרא וגם בהבעה בכתב, ולפי הניסיון של מדינות אחרות בעולם - צריך להתמקד קודם כל בהבנת הנקרא. זהו הבסיס שקודם לכתיבה ולכל שאר המקצועות, ולכן זו המדיניות שתנחה אותנו בשנתיים-שלוש הקרובות ". מתוך אתר האנרגיות

אדם משכיל יודע את עולמו, הוא יודע על ההיסטוריה ומכיר אותה, הוא בקי ברזי החוק ועומד על זכויותיו. אדם בור אינו כך, הוא סומך על אדוני השבט ואדוני הארץ שיסבירו לו את זכויותיו שוב ושוב, הוא דורש את עזרתם ואינו מסוגל לעמוד על שתי רגליו. מערכת כזו היא בדיוק מערכת התלות שמפלגות הימין מעוניינות להקים בישראל. השכבות החזקות מסוגלות לממן חינוך פרטי, ועל כן לא ינזקו מהמצב, בעוד שהשכבות החלשות יוחלשו עוד יותר ותמנע זכותם לחיות בכבוד. הרצון של מפלגות הימין להוריד את רמת הלימוד רק מודגמת בצורה האבסורדית של הקלת המבחנים. ההקלה לא תגרום לתלמידים להיות חכמים יותר, ואף לא תעודד אותם להשכיל, אלא להפך - מדגימה את כשלי מערכת החינוך ואת הצורך לתקן את עוולת לבנת. הרפורמה צריכה להיות מקצועית ואמינה ומורכבת ממספר נקודות:

1. עידוד קריאה מגיל 0: מערכת החינוך צריכה להטמיע שעות קריאה בהן כלל הילדים יקראו טקסט וידונו בו, עוד מהגיל הרך.
2. חינוך לביקורתיות: כפי שמוצג בכתבה במעריב, תלמידים לא מבדילים בין סגנונות כתיבה. יתר על כן, התלמידים אף לא מבחינים בין פרסומות לבין מאמרים. הביקורת צריכה להיות שיעור הכרחי עוד בבית הספר היסודי, תלמידים יועמדו בפני טקסטים מנוגדים ללא אמת מוחלטת ויבינו שמאחורי כל טקסט ישנו מניע.
3. חינוך לרטוריקה ולפילוסופיה: הקניית כישורי התבטאות והבנת הנקרא בצורה מעשית עוד מהגיל הרך. לימוד פילוסופיה של המדע לתלמידי כיתות ג', תוך הבנה שמדובר בטקסטים קשים, אולם יש לעודד את התלמידים לקראם.
4. ביטול השימוש במחשבונים למעט בטריגונומטריה יעודד את התלמידים לאמץ את מוחם ולקדם את החינוך.
5. הגדלת מספר שעות הלימוד, הקטנת הכיתות ומעבר לשיטת חונכי אחרי-צהרים, בדומה למועדון נוער, בהם ישבו התלמידים.
6. עידוד ותמרוץ אוכלוסיה איכותית למקצוע ההוראה

אני בטוח שיש עוד, אבל זה מה שאני רואה שחסר לתלמידים שלי ולי היה כשאני הייתי ילד. תמיד הייתי שואל "למה?" התלמידים שלי מקבלים כל מילה כתובה כאמת מוחלטת.

הטוקבק מהו?

טוקבק (talkback) כשמו כן הוא, דיבור חוזר החוזר אל כותב הכתבה בדמות של דעתנות, וכחנות, עידוד או סילוף דברי הכותב, והכל במטרה לקדם את השיח בנושא ולהראות כי אין הכותב לבד בדרכו. הטוקבק הוא שירת המקהלה של האינטרנט; אין הוא אלא דרכו של ההמון להראות שגם הוא משתתף בשיח. הטוקבק נמצא בכל מקום ואף גם בעיתונים מקוונים. האפשרות לטקבק הביאה יתרונות רבים; לעיתים צמחו מהטקבוק יצירות שהן יותר מסך מרכיביהן, לעיתים החלו השמצות ולעיתים דבר לא התרחש. הטוקבקים מחליפים את הצורך שלנו לקטר מול הטלוויזיה על המצב ולהתעצבן. הם פיזור הקיטור הכה דרוש בדמוקטריה; לעיתים הם באים בהתלהמות ולעיתים בשחצנות יודעת-כל, אולם הטוקבקים כאן, והם ישארו לתקופה ארוכה.

המטקבק, קווים לדמותו
המטקבק המצוי, או הטוקבקיסט יכול להיות אחד משלושה, כשכל אחת מהקבוצות לעיתים מכילות מאפיינים של הקבוצות האחרות בצורה לא דומיננטית. המאפיין המשותף למטקבק הוא חזרה למקום האירוע ובדיקת התגובות לטקבוקיו, כשבדרך כלל עזיבת הנושא ונטישתו מתבצעת לאחר מספר ימים.

האלמונימי
למרות שם הקבוצה, משתייכים לקבוצה זו גם אלו המזדהים בשמם ו\או כינויים המצוי. המטקבק האנונימי הוא גם מטקבק אקראי. הוא קורא את הטקסט ומרגיש צורך להשתתף בדיון. תהיה זו עוד עובדה שיש להוסיף לכתבה, התחכמות קטנה ו\או "אני יודע יותר", מידע פנימי על המתרחש מאחורי הכתבה או אולי אפילו נסיון ליוזמה בנושא הכתבה. לעיתים המטקבק האקראי יתן קישור לאתר אינטרנט אחר העוסק בנושא שמטעמי "קניבליות תחרותית" לא הוסף בכתבה. במקרים אחרים ישתמש המטקבק בכינוי רמז המקשר בין שמו לבין נושא הכתבה. כך במקרים של צווי איסור פרסום כמו "קלטת הזוהר" או פרשת הכדורגלן מלפני כחודשיים ינסה המטקבק האקראי להוסיף את שם נושא הכתבה בתקווה שזו לא תמחק על ידי המערכת ו\או להתחכם ולהוסיפה בכינויי רמז או אקרוסתיכון.

הטרול
הטרול הוא גירסא אבסורדית של המטקבק האנונימי. כל מטרתו היא לנסות לעורר ויכוח, רגזנות ומדון בקרב משתתפי הדיון בטוקבקים. לעיתים יהיה זה חבר לשעבר נזעם על הכותב, לעיתים יהיה זה יריב פוליטי או ברנז'אי, אולם הטרול יכול שיהיה גם אקראי. מטרת הטרול אינה תמיד להרע, אלא ישנם מקרים בהם הטרול מעוניין באמת בתשומת לב וירטואלית. סוג של "אני כותב משמע אני קיים". הטרול לעיתים הינו לא אחר מאשר ילד אשר אינו מבין את המרחש או דמות שחרדה לאבדן הסמכותיות שלה בתחום אשר בו היוותה ילד פלא. ישנם, לעיתים, טרולים אשר כל מטרתם היא להפיץ פורנוגרפיה ו\או להסב נזק אישי לכותב. ההתמודדות עם טרולים הינה קשה, ראשית כיוון שלכותבים (ולמגיבים) בדרך כלל ישנו רצון להיות בעלי המילה האחרונה (כמו גם לטרולים) ולכן עלולים להגרר ללולאה אינסופית של וכחנות עם הטרול. הפתרון הממולץ הינו להתעלם, אך לעולם לא למחוק - שכן אלו יגררו ריבוי של הודעות הטרול על ידי נסיון מתוחכם לעקוף מחסומי ספאם למיניהם.

המפרסם
בשבוע שעבר פורסם את שידענו שנים מראש. כיום, על מנת לאפשר שיווק אגרסיבי, לא רק ברמה הפוליטית אלא גם בעסקית, שולחות החברות מגיבים מקצועיים שיכתבו ביקורת חיובים עליהם בכתבות (וביקורת שלילית על מתחריהם) וכן בלוחות מודעות. בין היתר, מועמד מפלגת העבודה לכנסת יריב אופנהיימר שולח צבא של מגיבים על כל כתבה - אף אם אינה קשורה אליו. אך המקרה של אופנהיימר קל להבחנה ואינו כה פסול כמו מקרים אחרים, בהם ביקשה מפלגה אחת מחבריה להוסיף תגובות שליליות כנגד מפלגה אחרת ולעודד מעבר למפלגה האחת (מטעמי פרטיות לא אחשוף את מה שחברי ממפלגה אחרת מסרו לי). סוג אחר של טוקבק פרסומי הוא הספאם עצמו, שכל מטרתו הוא כדואר זבל לקדם רכישת מוצר מסוים על ידי מתן קישור אליו, וככל הנראה להעלות את דירוגו במנועי החיפוש.
המטקבק המפרסם מראה עד כמה הדוק הקשר בין הון לתקשורת, כאשר בעל המאה מסוגל להשפיע על דעת הציבור על ידי הצגת דעתו כדעת רוב המגיבים. כך היה בימי ההתנתקות כשכל הכתבות נשלטו בצבע כתום, כך גם היום בכל פעם שמוכפש אחד מלקוחותיו של רני רהב ישנה זעקה של מטקבקים כנגד המכפיש וכך גם בכל מיני מקרים אחרים של הנתגחויות פוליטיות.

הבעיה עם הטוקבק הפרסומי והמטקבק המפרסם היא שבדרך כלל, למעט ביקורתיות רצינית, קשה להבחין בינו ובין המטקבק האלמונימי\אקראי. לכן, ומכאן, אני אציג דרך אלטרנטיבית להקטנת השפעת ההון על התקשורת באמצעות תקשורת מבוזרת.

הביקורת
האם יש מקום לבטל את העיתונות הריכוזית (או את האפשרות להגיב בה) רק כדי להגן על הצרכנים? הרי סופו של דבר, לכשתעבורת תגובות הזבל והתגובות הפרסומיות יעלו על 50%, יעדיפו הקוראים החובבים (ולא אלו שמתפרנסים מתגובות) להתעלם לגמרי מאפשרות התגובות באתר ורק להתמקד בכתבה. בכך תעלם התועלת החברתית שישנה במתן התגובות - והיא יצירת שיח על הנושא. כמו כן, בקשה להרשמה בטרם מתן תגובה תגרור הקטנה של מספר המגיבים האקראיים ולאו דווקא של הפרסומיים, מה שיצריך משתמשים להרשם עבור כל אתר בו הם מעוניינים להגיב וימנע את אפשרות הביטוי שלהם. לכן, גם חסימת התגובות למגיבים רשומים אינה כדאית.

האם כדאי לסנן תגובות פרסומיות? לדעתי, המנגון היעיל מבחינת בעלי האתרים הינו כלי משפטי פשוט: הסכם השימוש. הסכם השימוש בין האתר לקוראיו\משתמשיו יכול להכיל את אשר חפץ מפעיל האתר להכיל בו. באם זה יקבע לדוגמא פיצוי של 10,000 ש"ח עבור כל טוקבק פרסומי ו\או מוזמן לכשיוכח כזה, יוכל לתבוע פיצוי זה מהמפרסם. הפתרון אינו פשוט במיוחד, שכן הוא ידרוש מערכת שתבדוק מאילו כתובות אי.פי מוגשות תגובות לעיתים תכופות במיוחד, האם ישנו שימוש בשמות שונים לכל תגובה בכדי ליצור מצג של אמינות והאם תגובות אלו מוכוונות לשידול למוצר ו\או דעה פוליטית.

בקרוב, לפי תזכיר חוק מסחר אלקטרוני (ואף שאני מתנגד לסעיף 15 בחוק שמאפשר זאת) ניתן יהיה לבקש במקרה זה את פרטי הגולש מספק האינטרנט ולחייבו בתשלום.

פתרון זה הינו בעייתי מבחינת פרטיות ברשת, ולכן איני ממליץ על נקיטה בו מהטעמים שציינתי בעבר. אולם, לאתר ישנה זכות מלאה לחסום כתובות אי.פי מסוימות ברגע שאלו מפיצות חומר פרסומי ו\או תעמולה פוליטית (מה גם שישנה לקונה בחוק מימון מפלגות לגבי הוצאה לצרכי פרסום באינטרנט) או לנסות לאתר את המזמין לפי כתובות הדוא"ל המאומתות באתר ומסירת כתב בי-דין לפי חוק חתימה אלקטרונית. הרעיון של מניעת התוכן הפרסומי לא חייב להצליח בצורה מוחלטת, אלא רק לשמור על מתחם נקי יחסית מפעילות יזומה, ובכך לאפשר לאזרחים את ניהול הדיון.

מות האנונימיות ברשת
גם להריגת האנונימיות לפי סעיף 15 יש מחיר. אדר שלו הוציאה לאחרונה מהארון שני כוכבי אינטרנט מהעבר - מיכלי עושה לי ובלדד השוחי. הוצאת אנשים אלו מהארון מונעת מהם להסתובב ברחוב ולהשיג את המידע שהם כה מייחלים לו. אלו, ספציפית לא היו טרולים, אבל נניח ומאן דהוא היה חושד בהם ככזה, האם הוא לא היה בוחל וחושף אותם בשמם האמיתי? בועז פדידה הוירטואלי הוא גם דמות בשר ודם, מגיב סידרתי בלא מעט מקומות ואיש שפגשתי במציאות. כמובן שזה אינו שמו האמיתי, ואיני בטוח שהוא מעוניין להחשף בו. אולם, לפחות שמירה על האנונימות שלו תאפשר לו להגיב ממרום מקומו ולתת תשובות שלעיתים מכילות מידע שלא היה מתקבל אם היה חושף הוא את זהותו האמיתית. כך גם לגבי לא מעט זהויות פיקטיביות אחרות ברשת. אתר שוקס, לדוגמא, רווי בדמויות פיקטיביות שמקדמות את השיח. איש לא מצפה ממנהלי האתר לחשוף את הדמויות, שלדעתי האישית הם מגלמים לפחות חלק מהן.

הכלי האמיתי, כל עוד הטוקבקים הפרסומיים לא עברו את מחסום ה50%, הינו הביקורתיות, אותה דרך אשר התבונה כה מעודדת. אין להאמין למילה הכתובה יותר ואין ליתן סמכות לכל מטקבק. יש לבדוק ולדקדק בכל מילה ולנסות להציף את האינטרסים. גם אם אחת התגובות היא "כן, קניתי מחנות זו לפני כחודשיים והשירות היה נורא" לא לומר נואש, לשלוח דוא"ל למגיב ולשאלו על עוד פרטים, אולי הוא צודק ואולי לא, אולם יש לבדוק שאכן מדובר באדם אמיתי ולא במגיב יזום.

הביקורת היא הדרך היחידה להבטיח את האובייקטיביות ברשת.

היום הרגשתי יותר מורָה מאשר הרגשתי בכל חיי. באתי ללמד במועדון והייתי המורה היחיד. לימדתי מתמטיקה 26 תלמידים שונים בכיתות ז' עד יב' כשכולם מרעישים. בערך אחרי שעתיים הודעתי להם שנמאס לי מהרעש ואם לא יהיה שקט מופתי אני פשוט קם והולך. בהיותי בעל המונופול על אמצעי החינוך החל השקט. בשלב כלשהו אחד התלמידים החל להפריע. לקחתי את מעילי ותיקי והודעתי לו שאו שאני הולך והוא נשאר ללמד את יתר 25 התלמידים או שהוא קם והולך. התלמידים האחרים הפעילו עליו לחץ מתון וזה הלך. למיותר לציין שמאותו רגע ואילך שרר שקט עד הליכתי הביתה בשעה 7.

אני מרגיש מבוגר פתאום.

טוב, אני יודע שאתמול אמרתי שאני חצי גאה באריק על מעשיו בתחום מניעת פשעי מלחמה, אולם היום בבוקר גיליתי שטעיתי.

"מצור אווירי" בצפון הרצועה; סגן שר הביטחון: להפגיז גם יישובים פלשתיניים מאת עמוס הראל, אלוף בן ושירות "הארץ" אני חושב שפעולה אחת כזאת יכולה לפתור את הבעיה", אמר סגן השר בוים; בתגובה לירי הקסאם לעבר בסיס צבאי מדרום לאשקלון הוחלט לפגוע בבכירי הג'יהאד האיסלאמי המפעילים את חוליות השיגור; ישראל תמשיך להימנע בשלב זה מפעולה קרקעית גדולה בתוך השטח הפלשתיני

כנראה שזאב בוים, סגן שר הבטחון לא מבין מהם כללי אמנת ז'נבה הרביעית הדנה באוכלוסיה אזרחית בזמן מלחמה. להלן מספר סעיפים מהאמנה שחשוב מאוד לדעת:

סעיף 3.1

(1) Persons taking no active part in the hostilities, including members of armed forces who have laid down their arms and those placed hors de combat by sickness, wounds, detention, or any other cause, shall in all circumstances be treated humanely, without any adverse distinction founded on race, colour, religion or faith, sex, birth or wealth, or any other similar criteria.

אגב, סעיף 49 לאמנה מסדיר את ההתנחלויות כפשעי מלחמה:

"The Occupying Power shall not deport or transfer parts of its own civilian population into the territory it occupies."

כל חיבה שהיתה לי לאריאל שרון לאור הכרזתו אתמול נמוגה כעת.

פורסם בנארג' מה שכתבתי על אינטרנט חינם, גשו לקרוא

הרשת NRG - גולשי כל העולם התאחדו

גולשי כל העולם התאחדו אם הרשת האלחוטי תהפוך לשירות שהמדינה נותנת לאזרחיה בחינם – עולמותינו יתהפכו. אוטופיה, הנה אנו באים. מניפסט העידן הטכנולוגי

היה תענוג לקרוא את למהנט הבוקר ולגלות שמקורבי שרון הבינו סוף סוף כי יש דין ויש דיין. לא רק אני אולי חושב כך, אבל סוף סוף הבינו בממשלה שירי על אוכלוסיה אזרחית הוא פסול. העניין הוא שזה יצא מ"מקורביו" של אותו אדם שביצע פשעי מלחמה בצורה כל כך מאסיבית.

האם אריק בערוב ימים מבקש מחילה? יכול להיות שכך הוא קונה את תמיכת השמאלנים שסולדים מגישתו של שמש העמים 2.

בעקבות טרור הקסאמים המתמשך הציעו חלק משרי הממשלה להגיב באמצעות ירי פגזים וארטילריה גם למוקדי אוכלוסיה אזרחית מהם נורות הרקטות. אלא שמקורבי שרון מותחים ביקורת קשה על ההתבטאויות: "אנחנו לא מתכוונים לעמוד בפני בית הדין לפשעי מלחמה בהאג", אמרו ל-ynet. "נפעל בנחישות כנגד היורים, אך לא נגד אוכלוסיה אזרחית"

Ynet - מקורבי שרון: "לא נהיה פושעי מלחמה" - חדשות

 התקנתי היום את התוספת שתופסת שפורסמה באנקדוטות. מדובר ביכולת מתקדמת לרשום מתוך פיירפוקס עצמו, מה שמייתר את הצורך בלנסות להתקין פלוק. כרגע יש לי את הפליקרבאר ואת הפרפורמנס ואני חפשי לגמרי.

חסרונות: לא מאפשר טראקבקים.

יתרונות: מאפשר לעשות דברים אחרים רבים.

תודה

הסערה סביב השיום של מוזיאון סמי ואביבה עופר ככזה מכה גלים ברשת, בצורה חלקית מאוד.

היום, במסגרת אחת התגובות באתר הפנקס הפתוח הבנתי בעצם שאנשים לא מבינים את מהות הפילנטרופיה של משפחת סמי ואביבה עופר. הפילנטרופיה לא באה רק מרצון בהקלות מס ולא רק מרצון לשיים כל דבר כאתר תרבות על שם שני אנשים חיים (ועד להקמת מרכז פרס לשלום היה זה בגלל עין הרע לשיים על אדם חי) אלא המטרה היא תאגידית נטו. השקעתו של עופר בתרבות יוצרת תלות שלטונית בתרומותיו על מנת לקיים את נכסי התרבות ועל ידי תלות זו הוא יכול לקדם אינטרסים כלכליים.

האם מישהו טרח לבדוק מהי מצבת הנכסים של משפחת עופר בעיר תל-אביב? האם מישהו טרח לבדוק אם אלו ניגשים למכרז כלשהו.

ההגדרה של שוחד היא רחבה מאוד, לא סתם העברת כספים לאנשים אלא כל התנהלות בלתי תקינה כתוצאה מהעברת כספים. מישהו צריך לבדוק את זה.

השיום הוא לא סתם לא ענייני, הוא מסוכן.

מה הייתם עושים אם הייתם מקבלים כזו הודעה בעודכם יושבים בפאב?

(ונ.ב. אל תעלב)

כנראה שהתשובה היא לענות לו שיש את ריצרד סטולמן ולורנס לסיג, לא?

לפעמים, כשאני קורא את שריד, אני מרגיש כאילו מילותיו הן מילותי;

מוטיב הבית תופס עכשיו לא רק בימין, אלא גם בשמאל. השמאל התקנא, מן הסתם, במרק החם של אמא ובבית החם של אבא, והוא מדליק את מדורת השבט שלו: "מרצ - הבית של השמאל". תופי הטם-טם מהדהדים איפוא בג'ונגל מכאן ומכאן, הלבבות פועמים והראשים מנוונים, וכל שבט נאסף אל מול המדורה ומשמיע את קריאות הקרב שלו ערב ההכרעה הגדולה.

פעם, כאשר שימשתי כיו"ר תנועה, בא אלי חבר וקבל באוזני מרה: אני כבר לא מרגיש כאן כמו בבית. ואני השבתי לו: חבר, מפלגה זה לא בית. מפלגה היא מסגרת, שבה אנשים מתארגנים על סמך השקפת עולם משותפת, מדינית וחברתית. אין לך כאן לא אבא ולא אמא: אשריך, יתום אתה. ואם אתה באמת רוצה להרגיש כמו בבית - אז לך הביתה. והוא הלך.

מילים רבות לא החלפתי עם שריד, אלא בעיקר קראתי את דבריו; חלופת התכתובת האחרונה שלנו היתה קצרה וממצה:

שלום רב, קיבלתי בתודה את מכתבך ואת המאמר המצורף, קראתי בתשומת-לב, ובדרך-כלל ולמרבה הצער גם מתוך הסכמה. שלך, יוסי שריד

בתגובה על הפוסט מלחמה אזרחית מחודש יולי 2005.

שריד היה מנהיג חם, חכם ואיכפתי; הוא מסוג המנהיגים שתמיד עשו את השמאל מה שהוא. ללא קשר למאבקים פנימיים בתנועה, ובמיוחד בגלל ששריד אינו קרוב אליי (אישית) כמו חברי כנסת אחרים אני מצר על עזיבתו את מרצ. לעומת זאת, אני לא בטוח שעזיבתו את מרצ משמעה עזיבתו את הפוליטיקה. אנשים רבים עזבו את מרצ מאז ששריד עזב, ואולי גם בגלל. רובם ככולם עזבו למפלגת העבודה. חברים טובים שואלים אותי אם אני מצטרף, ואני הצהרתי בתחילה שלא. אני עוד לא בטוח, אבל מה שבטוח הוא שדברי שריד רק מחזקים אותי. כנראה שבית אפשר לעזוב, בית (ודם) הם עניינים סובייקטיביים.

למרבה הפלא, בעוד ששאר מאמריו של שריד מופיעים באתר האינטרנט של המפלגה גם כן, את מאמר זה לא היה ניתן למצוא שם.

בסביבתו של פרץ אומרים בהלצה כי "אולי דודו זר הצטרף בגלל השפם ואנחנו מקווים שגם בעלי השפמים יגיעו למפלגת העבודה ולמהפך החברתי. בשבוע הבא אנחנו הולכים לערוך פגישה עם עוזי ובץ". מקורביו של פרץ אומרים שהם שמחים על כל תמיכה שהוא מקבל מכל גורם, גם אם הערך האלקטוראלי של התומכים לא ידוע. "מדובר בלפחות 3 קולות", אמרו בסביבת פרץ.

מתוך אתר האנרגיה

מישהו כנראה שכח שעוזי חיטמן מת. אולי הם התכוונו לאוזה

מצד שני, זה עדיף על "ביילין יחלק את ירושלים"...

בימי קדם היתה חשיבות למילה הכתובה; עלות כתיבת מילה היתה גבוהה וספרים היו נכס יקר שלא היה נגיש לפשוטי העם. התנ"ך והברית החדשה, הספרים הטובים שהעבירו את חכמת העולם היא כתובים בשפת צֹפן שלא היתה נגישה כלל לאנשים. יוהן גוטנברג ומרטין לותר חוללו מהפכות. הם רצו להביא את דברי האל קרוב לליבם של המאמינים. גוטנברג המציא את הדפוס ולותר העביר את הרפורמציה, בהפרש של מאה - משנת 1450 לשנת 1550 התפתחה האנושות ונוצרה תקופה שלא תאמן. הידע פרח, אוניברסיטאות שגשגו ושוב לא היה צורך בהעסקת כתבנים עבור ספרים - עלות הידע ירדה משמעותית.

אולם, בין השנים 1,550 ל1995 המילים הכתובות היו קדושות למחצה; כל שנכתב היה קדוש דיו כדי לעבור עורכים, מגיהים ומעצבים והיה מגיע לדפוס לאחר בדיקה מעמיקה ואימות. די היה לציין מקור עיתונאי בכדי להראות כי עובדה מסוימת נכונה.

האינטרנט הוכיח אחרת לגבי קדושת המילים.

(Wilde wilde wicked) Wikipedia (also spelt "Wikipaedia" and sometimes they get all snooty and use one of these things, "æ" like this:"Wikipædia"), is a tragic parody of Uncyclopedia, although Wikipedia claims the reverse. Wikipedia is ruled by Dr.Phil, live from a soundstage in Hollywood California. Wikipedia, despite proporting to be an encyclopedia, is actually a database including such things as: lists of trains, Mortal Kombat characters, one-time villains from Mario games, road intersections, boring suburban schools, garage bands, cats, webcomics, Digimon, Bionicle characters, webforums, characters from English soap operas, and Mortal Kombat characters that don't exist.

מתוך אָנציקלופדיה, ערך ויקיפדיה

האָנציקלופדיה ממחישה את האבסורד באינטרנט; ועד שהחלו המריבות האחרונות בנוגע לויקיפדיה היה נדמה כי כל שכתוב באָנציקלופדיה מתעתד להיות הומוריסיטי. לאחרונה החל שיחדש בנושא אמינות התוכן בויקיפדיה (ובשאר אתרי האינטרנט החפשיים) עקב מספר טעויות מצערות. העניין החל בויכוח בין ג'ון סייגנת'אלר לויקיפדיה לאחר שלאורך 4 חודשים שמו הוזכר כאחד המעורבים בפרשת רצח קנדי ובפרשת ריגול רוסית. סיפורו של סייגנת'אלר גרם למהומות בקהילת הרשת. מחד, אתרים כמו הרג'יסטר הותיק יצאו כנגד ויקיפדיה ממניעיהם עד שאתמול כתבו בעמוד הראשי על כך שג'ים ויילס, מייסד ויקיפדיה נורה על ידי חברו של סייגנת'אלר לאחר שכך נכתב בויקיפדיה (ואין לי כל ידיעה לגבי האם מדובר בשכתוב יזום או לאו) ומאידך, מסתבר כי לאחר בחינת 42 ערכים מדעיים מובילים, ויקיפדיה מדויקת מאנציקלופדיה בריטניקה. כמובן שאת מדעיות הטענה הקודמת ניתן להפריך בנקל שכן נבדקו 42 ערכים מדעיים מובילים, שכנראה אף בויקיפדיה נכתבו על ידי מקצועיים ולא ערכים שלעולם לא היו מגיעים לאינציקלופדיה כמו מפלצת הבוץ האגדית, רוני סופרסטאר. בלהט הויכוח התבשרנו כי מתארגנת תביעה ייצוגית כנגד ויקיפדיה על שני ראשים שנובעים מהסכם השימוש; הראשון הינו פרסומים פוגעניים והשני הינה הסתמכות.

כיום, בעידן המידע הסתמכות על ויקיפדיה בנושאים מסויימים תהא אמינה יותר מאשר על אינציקלופדיה מקובלת. אף אם ישנם ערכים כלשהם שאינם מדויקים, אלה יטופלו - וכל שמסתמך בעידן המידע על מקור מידע אחד יודע כי שם כספו על קרן הצבי. מהפכת המידע מאפשרת חיפוש מהיר יותר במקורות ואף השוואתם; כמובן שכל זאת נכון אך ורק אם ישנו שימוש נכון בציטוטים והפניות. ללא ההפניות, אמיתות המידע תפחת תמיד ותהא חסרת ערך.

לתביעה המשפטית נגד ויקיפדיה ישנן השלכות רבות - האם הידע האנושי לא הרוויח מקיומה של אינציקלופדיה חפשית שמאפשרת מעבר של ידע? נכון, נוצרו מעט נזקים ואנשים הוטעו ונפגעו - וזאת ניתן לתקן בנקל יחסי, במיוחד כאשר בויקיפדיה ההחזרה של מידע אחורנית אפשרית. אולם הרשיון של ויקיפדיה שולל במפורש את האחריות שלה בצורה חוזית; שלילת האחריות היא סבירה כיוון שמדובר בעצם בשירות הניתן בחינם - כמו שיחת טלפון לחבר שאומר לך דבר מסוים. אחריות הכותבים מוגבלת ואחריות המפרסמים מבוטלת. האבדן הגדול לחברה הוא באמון שנרכש במשך שנים במילה הכתובה, אמון שביטל את הספקנות כמעט לחלוטין ואפשר להפיץ כתבות פרסומיות בעיתונים ולהרחיב את דיני הגנת הצרכן.

דווקא בחוסר האמינות בויקיפדיה ישנו יופי; אנשים יוזנו בפיסות מידע ויאלצו לאמתן ולוודא כי הן נכונות. ברור שהערכים הגדולים, אלו שהיו מגיעים לאינציקלופדיה אמיתית, חייבים להיות מדויקים, אולם מפלצות בוץ חייבות לקבל ערכים גם כן. האם בריטני ספירס היתה מקבלת ערך באינציקלופדיה בריטניקה? ספק רב.

אכן, במהלך הדרך אנשים נפגעים ונעלבים, וישנן טעויות, הרי דבר אינו מושלם. אולם, פגיעה באנשים באינטרנט לא תחשב משמעותית ללא תימוכין ובדרך כלל יבין הקורא הסביר כי מדובר בטרול אשר כל עניינו הינו להציק ולהפגין. לעיתים, ולעיתים נדירות בלבד, יהיה זה קשה לזהות את הטרול; אך סבורני שהנזק הנגרם מטרולים קטן לאין שיעור מהתועלת החברתית.

לכן, במקרים כאלו, צריך לאפשר התנהגות מסוימת אף אם היא מזיקה, כפי שמסביר רונאלד כאוז, אחד מאבות הענף של משפט וכלכלה. אנו רוצים לעודד התנהגות של אגירת ידע, אף אם ישנם רשפים קטנים הפוגעים באחר.

הגדלת הנגישות למידע לא נועדה לטפש את האדם, היא נועדה להחדיר בו מידות טובות, מידות של ספקנות ומידות של אמינות כללית. את שגוטנברג ניסה לעשות, לדעתי הרשת הצליחה.

אזהרה, לא מומלץ להמשיך לקרוא זאת אם אינך מבין הומור.

מקווה שתהנו ותרגישו רצון להעביר לחברים.

לפני שקונים מילים בגוגל...

כך התחיל אתמול קורס "עסקים ואינטרנט" בדיון על דברי השבוע:

בשנת 2001 הורה הנשיא בוש לרשויות הבטחון לנטר אחר כל התעבורה הרשתית. אנחנו חיים בעולם בו ההנחיות היא של משטר עריץ שמתנכל באופן סיסטמטי לתושבים. לפי הגישה הזו, המשטר אינו נבחר על ידי התושבים, אינו קשור בהם ומגיע מכח מלוכה של קבוצת מיעוט שהשתלטה על הרוב. הקבוצה מטילה אימה על האוכלוסיה ועושה בה כרצונה; ואנו צריכים במסגרת הרבולוציה של המהפכה הצרפתית נגד השלטון הטיראני (כי המהפכה הצרפתית היא הדגם לחוקה האמריקאית ולדגם של חירויות אזרח) לגבש ערכים שאומרים השלטון הוא רע, כי כל שלטון הוא רע. השלטון הרע מנצל את כוחו לרעה וצריך להגן על האזרחים מפני השלטון; לשלטון יש רק מטרה אחת – לעשות רע לאנשים וטוב לעצמו. ואז הרחיבו את חירויות הפרט כדי להגביל את כח הטיראן. במודל הזה לא מופיעים איומים על החברה כפי שהם קיימים היום. תמיד היו פושעים, אבל פשע מאורגן לא היה כמו היום. מה שעוד לא היה קיים הוא עצמה טרוריסטית. יש היום בעולם קבוצות של אנשים שהמטרה שלהם היא לזרוע הרג וטרור רק למען ההרג והטרור. ברור שיש להם רעיונות שכל הצורות של המשטר הקיימות הן רעות ולקבוצות מסוימות אין זכות קיום. השאלה הנשאלת היא האם בסביבה הזו אנו צריכים לשמר את מבנה זכויות היסוד של הפרט כפי שהן היו בעולם הישן, או שמא (ובעבר בשביל טרוריסט להתקשר עם אחר זו היתה סכנת נפשות) יש לשנותם.

(דברי פרופ' משה ברניב אתמול בשיעור)

כמובן שלחלק השני של דבריו התנגדתי; אולם, בעוד שאירופה מתחילה לחוקק חוקים כנגד זכויות אזרח, ארצות הברית סוף סוף עשתה מעשה מבורך וביטלה את חוק הפטריוטיות. ביטול חוק זה הינו צעד ראשון בהחזרת האמון בשלטון; שהרי אכן קיימים ארגונים טרוריסטיים וארגוני פשע מאורגן, אולם הפגיעה בזכויותיהם של פרטים לעיתים עולה אף על התועלת שבחיפוש פולשני אחר אלו. הרי מכל הצלבת מידע ניתן להפליל כל אדם בחשד שעשה את דבר מסוים לאחר שפרטי הגלישה שלו ברשת מראים משהו.

לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפיסת ביטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה מאפשרות לה להתגבר על קשייה" (בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 818, 845).

הרעיון של הצלחת הדמוקרטיה תמיד אולי אינו נכון כי ישנם מקרים בהם הדמוקרטיה נפלה בפחן של קבוצות שלא רצו בהמשכה, הפשיזם, הנציזם ועריצטוקרטיות אחרות קמו להן במאה הקודמת וניסו להחריב בני אדם; שלטונו של סטאלין הביא להרג מיליונים בשם טובת הכלל וכך היה גם עם שלטונו של היטלר. אולם, כשם שאת אלו היה צריך לסכל באמצעות שירות מודיעין ממוקד ומקצועי הבורר קודם באמצעות דרכים פומביות את ההתארגנויות בטרם מחליט הוא לפגוע בזכויות פרט של אחר, כך צריך לעשות גם בעידן של טרור. לא אחת טועה השלטון באמצעות אמצעים מודיעיניים, אולם עניין זה ניתן לפיצוי באמצעים אזרחיים. אם רשויות השלטון רוצות למצוא טרוריסטים ופושעים עליהן לחדור לארגונים כשם שעשו עד היום: באמצעות סוכנים, מרגלים ושתולים. קיומה של מהפכת המידע מקלה, אחר כך, להחליט למי לצותת ומדוע. ברירת המחדל לא צריכה להיות צותת לכולם, אחר כך ברור מידע והרכב פרופיל של טרוריסט לכולם אלא צותת רק למי שאתה באמת מאמין שיש חשש של ממש שיפגע בבטחון המדינה ורק באמצעות צו בית משפט לאחר שהשופט שקל על סמך ראיות מהימנות לכאורה את הדברים ומצא כי נכון לצותת לאדם\קבוצה\מחשב זה.

עד שלא נעמוד על זכויותינו, לא נצליח באמת להיות חופשיים.

ואחרי זה טוענים שאני זה שמביא נזק למפלגה....

האם יש אנשים שרוצים ביום ראשון להפגין נגד ההחלטה של האיחוד האירופי לנטר את כל תעבורת הרשת?

מוטי מורל, יועץ התקשורת של פרץ, טוען היום כי שרון מגביר את החיסולים כדי להגדיל את מספר הפיגועים לפני הבחירות ולעורר אג'נדה בטחונית. ואני שואל, האם זה לא אותו מוטי מורל שהיה יועץ התקשורת של נתניהו שניצח בעקבות אותם פיגועים? כנראה שהוא יודע איך זה עובד וכבר השתמש בטקטיקה

גילוי נאות: אני מכיר את מוטי מורל וסייעתי לו בקמפיין מסוים בשנת 1997

מערכת הגדה השמאלית עידכנו אותי היום שאחד השוורים בשדרות רוטשילד הוצת. חשוב להבהיר כי אני מגנה כל שימוש באלימות, במיוחד נגד השוורים שהם קניין פרטי של אחר. המחאה הדמוקרטית אינה סובלת אלימות ואין כל הצדקה לאלימות כזו. אפילו אם אל-על מטיסה קופים המיועדים לניסויים אין כל הצדקה לאלימות.

אני מקווה שמבין המשתתפים בפעילות ביום שישי לא יהיו אנשים שחושבים אחרת. הפעילות היא לא אלימה ולא פוגענית וכל מי שמשתמש באלימות פוגע במאבק במקום לשרת אותו

אנא, אם מי שהצית את השור קורא שורות אלו, הסגר עצמך למשטרה בבקשה בשביל למנוע נזק לפעילים אחרים שמעוניינים במאבק לא אלים.

ביום שישי הקרוב, ה16.12.2005 בשעה 15:00, תצא קבוצה של סטודנטים, צעירים , נערים ואף קשישים לכבוש בחזרה את שדרות רוטשילד. שדרות רוטשילד נכבשו לאחרונה על ידי עדר שוורים כלכליים לציון 70 שנות פעילות בורסאית.

במהלך מסעם לאורך שדרות רוטשילד יציגו הפעילים את האבסורד שבשוורים, תוך הסברת העניין לעוברים ושבים והעלאת אלטרנטיבות בילוי לא צרכניות. כל שור מייצג את חברתו הבורסאית - כשחלק מחברות אלו מזהמות, מונעות זכויות מעובדים ומערבות הון ושלטון. לכן חשוב שכל אחד מהאנשים ש"מתפעל" מהשוורים ידע גם מהיכן הגיע הכסף לממן את השור.

"חשוב לציין כי לא מדובר בפעילות אלימה, אלא בהצמדת שלט לכל שור המציין מהי הפעילות המזיקה שחברתו עושה לסביבה וכן במחאה על התפשטות הפרסומות למרחב הפרטי שלנו" אומר יהונתן קלינגר, ממארגני האירוע, "הרעיון הוא להבהיר כי אמנות לא יכולה להיות מסחרית וכי כל מטרת השוורים כאן היא להוות עגלי זהב שלמזבחן תוקרב תרבות הפנאי שלנו. יש די והותר פרסומות המפריעות לחיים סדירים בכדי שנוכל לסבול גם פרסומות באיזורים הירוקים של מרכז תל-אביב".

הפעילים יתכנסו בשעה 15:00 בהצטלבות שדרות רוטשילד ונחלת בנימין

לפרטים:
יהונתן קלינגר, 0523436436

לפני כשבוע פורסם תזכיר חוק מסחר אלקטרוני התשס"ה-2005. תזכיר חוק הינו בעצם טיוטא שנועדה להראות את עמדתו הכללית של משרד המשפטים בעניין ולאפשר לציבור לחוות דעתו ולהשפיע על הליך החקיקה. חוק מסחר אלקטרוני שיחקק כנראה רק בכנסת הבאה יביא מהפך מעשי ולא רק חוקי. מעתה כנראה יהיה אפשר לשגר מסמכים באמצעות מסר אלקטרוני (סעיף 3 לתזכיר החוק) וניתן יהיה לכרות חוזים מסוימים באמצעים אלקטרוניים (פרק ג' לחוק). אולם, ברצוני להציג בעיה אחרת - סעיף 15 לאותו תזכיר החוק כותרתו חובת סודיות וגילוי פרטים. כעקרון, החוק נועד לפטור את ספקי השירות מאחריות בנזיקין על פרסומים שנעשים דרך האינטרנט באמצעותם, שכן הם "צינור טיפש" והם מחויבים להסיר פרסומים מסוימים רק לאחר דיווח. אולם, סעיף 15 שתחילתו היא "לא יגלה ספק שירותי אירוח או ספק שירותי גישה כל פרט שיש בו כדי לזהות מחבר מידע, אלא אם הסכים לכך המחבר במפורש ובכתב או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין." הינו מסוייג: "או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין" מאפשרות פתאום לפגוע בפרטיותו של הגולש. סעיפים 15(ב)-(ד) מאפשרים לבית המשפט להתיר פגיעה בפרטיות הגולשים ופרסום פרטיהם במקרים שאלו חשודים בביצוע עבירה או עוולה.

הרשת, שעד כה הקנתה לגולשיה מעטה של אנונימיות תאבד את יופיה ברגע שערוותו של הפרט תהא חשופה בשנית. הרשת לאחר חוק מסחר אלקטרוני תחשוף תביעות ישירות כנגד משתפי קבצים - שכן אלו יחשפו על ידי בית המשפט עקב חשש ממשי לביצוע עוולה; אין בכך כדי להכשיר את שיתוף הקבצים הלא חוקי, אולם - פעילות עבריינית זו הינה ספחת קטנה ליתרונות הרבים שטומנת בחיכה הטכנולוגיה. אותם יתרונות שיעלמו כלא היו לאחר שהגולשים יפחדו מלהציג עצמם ברשת.

רק לפני מספר חודשים שמענו כי חברת יאהו! הבינלאומית נכנעה לתכתיבי הממשל הקומוניסטי בסין ואפשרה חשיפת פרטי עיתונאי על מנת להעמידו לדין; ומה היה פשעו של אותו עיתונאי? אותו עיתונאי נידון ל-10 שנים בכלא לאחר שחשף התכתבויות של השלטון עם רשויות התקשורת בסין.

האם ה"רשות הרביעית", המבקרת, תוכל לעשות את תפקידה נאמנה ללא אנונימיות? הרי הן רשויות אכיפת החוק והן התאגידים הגדולים מספקים מלשינונים אנונימיים בהם ניתן לשמור על החוק באמצעות האינטרנט - על ידי הלשנה על פושעים כלכליים ועל גנבי תכנה. האם אלו יחשפו על ידי מי שנפגע מהלשנות אלו? כמדומני שהתשובה תהא שלילית.

בארצות הברית המעקב אחרי האזרחים הגולשים באינטרנט נעשה באמצעות חוק הפטריוטיות, אותו חוק שמסמיך את המדינה לעשות ככל שהיא יכולה בכדי להלחם בטרוריזם (ועל מניעי חוק זה אדון בפעם אחרת), ואף בזכות חוק זה הצליחה היא להכניס כמות לא מבוטלת של אייטמים לאתרם של עיתונאים ללא גבולות; כל אזרח שיודע שהינו תחת מעקב יפעל בצורה שונה ולא ירגיש חפשי.

מה שיתחיל היום עם "חשש של ממש לביצועה של עבירה או עוולה" יתקדם לא לאט במיוחד לבגידה בבני\בנות זוג, ל"תקיפה מילולית" ואף להוצאת לשון הרע. והרי, האינטרנט, בזכות האנונימיות שלו מאפשר מתן יתר חופש ביטוי, ואף לעיתים תוך פגיעה חלקית באחר, על מנת להשיג את הטוב הגדול יותר - את הקדמה.

היופי של הרשת, לדעתי, הוא חוסר המשטור שבה וחוסר הרצון של הפרטים להתגלות. אותו יופי יהא זה שיגרום לכך שגולשים יצליחו לשמור על אלמונימיותם למרות החוק. אותו חוק לא חל, כמובן, מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ולשם תועבר הפעילות - שהרי באם שרת מסוים מאוחסן מחוץ למדינה, יהא זה קשה להשיג עבורו צו; ושרתי פרוקסי אנונימיים לא חסרים בימינו. אם יש דבר אחד שלמדנו מהאינטרנט הוא שאם יש רצון ישנה דרך.

בתקווה שסעיף 15 לא יהא חלק מספר החוקים שלנו אני מסיים את דבריי להיום

קראתי את התגובה הזו עכשיו בבלוג של רומן ברונפמן. למען הגילוי הנאות, תגובה זו נכתבה בכתבה שדנה בועדה הלאומית למניעת התאבדויות אצל בני נוער. את דעתי על ועדות כבר אמרתי בעבר, ואומר שוב. ועדות נועדו למגר את תופעת ההתלהמות הציבורית מענייניים. לאחר מינוי ועדה היא גוססת ומגסיסה את הרעיון עד שהוא דועך מהתודעה הציבורית. כך היה עם הועדה המדובר לאלימות וכך היה עם ועדת ששון. הרי בלי ועדה אין אפשרות למנות מקורבים ולדאוג לג'ובים לאנשים שלא עושים דבר.

התגובה של "אסיה" בבלוג של רומן ברונפמן הזכירה לי הרבה. היא הזכירה לי למה בכלל נכנסתי לפוליטיקה. כי נמאס לי לראות אנשים עצובים; האמנתי שאפשר לשנות את המערכת מבפנים ולהצליח לגרום לאנשים לחייך, האמנתי שעם האושר הפנימי יבוא האור. לכן גם האמונה בדרך השמאל, הדרך שבה כולם שווים ולכל אחד יש זכויות אנושית שאי אפשר לקחת ממנו: הזכות לחיים והזכות לכבוד. שאר הזכויות נגזרות מזכות זו. הסוציאליזם הוא מכשיר בסך הכל שנועד להבטיח את החיים בכבוד. הבטחון גם הוא. כפי שאני גורס, אין צורך בחקיקה אמיתית, ותמיד כשאני נצב בפני בעיה משפטית אני משתמש בשני כלים אלו: הכבוד והחיים; האם אלו נפגעים בצורה כלשהי ואם כן מהו המכשיר לתקן אותם. כמובן, שהמכשיר צריך להיות זה שמתקן בצורה הפוגעת פחות.

כך קורה שיובל דרור מקבל מחשבות רצחניות כשהבנק שלו עושה טעות שוב ושוב, כך קורה שא.ב. דן מצליח לחשוב על פיגועים ולהבין את הצד האמנותי שבהם. הרעיון של אמנות חוזר שוב ושוב בהפגת האבדון שהחברה מצויה בה. בלי האמנות אין אושר; אוקי, ומפה אני מגיע לחלק השני של דברי.

אנו מתכננים לשבוע הבא פעילות כלשהי הנוגעת לשוורים בשדרות רוטשילד. לי יש סלידה משוורים אלו, כיוןן שמדובר בניצול של המרחב הציבורי לשטח פרסום עבור חברות. היום בארוחת הצהרים ישבתי ושמעתי איך משפחתי הלכה לטיול בשדרות רוטשילד ונהנתה ממשחק עם השוורים, מה שרק מדגים את טענתי הקודמת שאנשים אוהבים פרסומות. אבל מה?

למה אנשים צריכים לקבל את הפרסומות כחלק אינהרנטי כל כך מהחיים שלהם? דודי היקר עמית טען כי השוורים הם אמנות ונועדו לבדר את הציבור, ואני טוען שאמנות לעולם לא יכולה להעשות ממניעים כלכליים. טענתי כך בפודקאסט שלי עם א.ב. דן לפני כחודש, העניין של אמנות הוא החופש - החופש הוא הכבוד והחיים. ללא חופש שהיא זכות יסוד, כלום לא יהיה רצוני. ה"אמנות" שמיועדת לבדר את הקהל על ידי עידוד הצריכה אינה אמנות אמת. אמנות אמת, תהא פוסטמודרניסטית ככל שתהא, אינה יכולה לבוא במוזיאון על שם סמי ואביבה עופר, כי אז לא תהא היא אמנות אלא תשלט על ידי האינטרסים של הפרטים. אמנות היא חופש, אמנות היא לא תלותית ולכן היא מביאה את האושר.

האושר הוא האושר האמיתי, זה שבא כשאתה שומע את התו הנכון ברגע הנכון שמרטיט אותך. האושר הוא מה שגורם לך להרגיש נכון בכלל, הוא לא משהו שכולם שומעים יחדיו. בגלל זה הצורך בחופש באמנות - הסגנון האישי של אמן מבהיר לנו שאומנות אמיתית אינה פופולרית, כי אם תהא כך, לא תוכל לגעת בכולם לעומק, אלא בצורה שטחית בלבד, ולכן - כמו אורגזמה קליטוריאלית ולא ואגינאלית, תהא שטחית ורדודה.

בשביל להגיע לאושר צריך מגוון דעות שלא פוגעות אחת בשניה או בפרטים אחרים. וכל מי שמתנגד לדעה זו, כנראה שמתנגד לאושר.

עיר גדולה בלי חיילים ואי אפשר לישון פעמונים מצלצלים בבוקר יום ראשון ירח קר על מגדלים וחורף אמיתי אני מרגיש פשוט נפלא, אבל זה לא ביתי. (יהונתן גפן, "יונתן סע הביתה")

ניכור, חוסר היכולת להיות חלק מתהליך הייצור אשר אתה חווה. חוסר התקשורת בין הפרט למציאות שאופפת אותו. ניכור, התחושה שאתה עושה משהו למטרה גדולה יותר, אך אינך נהנה מהמטרה. ניכור, ההרגשה שאתה לא חלק - אלא רק משתמשים בך בשביל להגיע למשהו. הניכור הוא אותו רגש שהרגשתי במהלך כל הועידה ביום ראשון - חשבתי שאני הולך לשנות את העולם, והבנתי ששיניתי את עצמי.

אתה עוד תגלה את העולם אם תרצה או לא תרצה יש עוד זמן להשתנות מן הקצה אל הקצה. (אהוד מנור ז"ל, עניין של זמן)

תמיד רציתי לשנות; אבל לא ידעתי איך. עכשיו אני יודע איך לשנות, אבל אני יודע שיש כל כך הרבה לשנות שאני לא בטוח שאני אצליח. השינוי האמיתי מתחיל בסינון - מה חשוב לשנות ומה לא. אבל הכל חשוב. הכל מפריע לי. מפריע לי שיש שוורים ברוטשילד; הם אינם נחוצים שם, הם בסך הכל ספיח של הבורסה הקפיטליסטית שבוחרת להראות כמה עניים היא יצרה.

תאונה למי שואל ארציאלי הבן. תאונה למדינה, עונה השוטר המסכן. הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג, גם משיח קפץ, והודיעו שהוא נהרג. הכל אבוד, בוכה עזרא דהן הקבלן. משיח בשמיים ואנחנו בלי הכסף כאן. וירדנה היפה ממלמלת, זה לא יתכן.

משיח לא יבוא, משיח גם לא יטלפן...

דצמבר המר, זעקו כותרות בעיתון. ושר האוצר נתן במבט ראיון; הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם, מה שבא בקלות, באותה הקלות יעלם. האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול, ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכל. הולך למילואים וסופר את הכסף שאין.
(שלום חנוך, מחכים למשיח)

אבל את 82, 83, 84 אף אחד לא זוכר. אני בקושי זוכר, אני הייתי ילד ואני לא יודע כמה הייתי מעורב פוליטית אז. מה שבטוח, שאנשים לא רוצים לשנות. מה שהיה הוא שיהיה, מה שנעשה לא יעזור. הניכור הוא הבעיה של כולנו.

נראה לי שהבעיה שלי התחילה כשהבנתי את זה. השפעתי כמה שיכלתי, שיניתי את המציאות, לא רק השתתפתי פסיבית בחדשות אלא יצרתי אותן; אבל זה לא עוזר. החדשות יוותרו כשם שהן, בעלי האינטרסים קובעים זאת. בכדי לגמד את האינטרסים צריך לעשות משהו אחר.

נראה לי שאני צריך להיות שלם עם עצמי לפני שאני ממשיך עם זה.

קראתי הבוקר את הידיעה הזו. ואני רק מקווה שמערכת התקשורת לא תשתמש בה לצאת גם נגד תופעת האינטרנט. אחרי שהסבו את כל כוחם בימים האחרונים לדבר על "התמכרויות" לרשת, לא מן הנמנע שיאמרו דברים כמו "התאבד באינטרנט" ותצא קריאה ציבורית לחסום את האי.סי.קיו כי יש שם מתאבדים.

אבל יש גבול לציניות שלי.

ההתאבדות של הנער שאיני מכיר ואיני יודע דבר על מצבו, נאמרה שהיא בגלל המצב הכלכלי. ככלל, זו בעיה שהמדינה צריכה לטפל בה. לא מחילת חובות אחת גדולה אלא יחס מכובד לכלל האזרחים; לא צריך להתקיף, לעקל, להתייחס לחייבים כאנשים מסוג ז'.

יש להלחם בעוני ולא להלחם בעניים. אבל זה כבר לפוסט אחר מתישהו.

"אז בעצם הכל כאן סאלח שבתי" שאלתי את הגברת הנחמדה שישבה לידי היום באירוע פתיחת תחנת רכבת בבאר שבע, "התחנה פועלת כבר שבועיים, ובגלל שמדובר בתקופת בחירות היו צריכים איזה אירוע רשמי ולכן השביתו את המדינה לחצי יום?"; למיותר לציין שנעניתי בחיוב. והנה שוב אני מוצא את עצמי כותב ביקורות ציניות על אירועים שלכאורה ראויים שיסוקרו בחדשות.

נאמר לי להגיע עד השעה 12:00 בכדי לעבור את סידורי האבטחה בזמן, ושוב עשיתי כך כמו ילד טוב ירושלים. הגעתי ועמדתי בשמש דצמבר היוקדת והמתנתי לתורי. בידוק, חיפוש רקטאלי וחקירה הם עניינים שגרתיים לאזרחי ישראל שרוצים להתרועע עם חבורת הזוהר של השלטון, שרק היום שמענו שלעוד אחד מהם יש יד בשחיתות והמלצה לכתב אישום (והצירוף המתבקש למפלגת קדימה). לאחר כארבעים דקות של סבל בשמש דצמבר (ושוב - שמש דצמבר - 30 מעלות בצל) נכנסתי לאוהל הלא ממוזג שבו הוגש כיבוד קל ושתיה קלה. הכל היה כל כך קל שגם מאות העיתונאים והצלמים החלו להתנפל עליו לבל יגמר. למזלי, לא לקח יותר מ-20 דקות עד שהתחיל האירוע. פתיחת תחנת הרכבת.

בטרם האירוע יחל נדרשו לעמוד לכבודו של ראש ממשלתנו. הדבר נראה לי משפיל ומבזה ואיני רוצה להוסיף דבר. דעותי על אריאל שרון ועל חומרת היותו ראש ממשלה הינן מפורסמות, אך לדרוש שנקום עבורו???

כולנו קמנו, השלב הבא יהיה הרמת ידיים וצעקות לשבח מנהיגנו המהולל, שמש העמים III

מלכת האולם, זהבה בן

זהבה בן פתחה את האירוע עם שירה מלך העולם, שנכתב ביוזמת קזינו המלך שלמה, כדי להדגים את הקשר בין הון, שלטון ואריאל שרון. (ר.ע. יו"ר הרכבת הוא משה ליאון, ושאר מקורבים גם נצפו) בתחילה לא הייתי בטוח שמדובר בזהבה בן אלא יכול היה להיות שהיתה זו אחותה, אתי לוי, אולם לבסוף הסתבר לי כי זו זהבה אכן. יתר על כן, השמעת פלייבק והבאת נגנים נראו לי מיותרים. בעולם של היום אפשר פשוט להשמיע את השיר מהדיסק, הרי איש לא יבחין שלא מדובר בפלייבק, הם פשוט רגילים מכוכב נולד.

אחרי זהבה בן עלה לדבר אבישי ברוורמן, שהבהיר לנו כמה חשובה באר שבע וכמה חשוב שנצביע לו בכדי לפתח אותה. אבל על ברוורמן אין לי יותר מדי ביקורת, אלא רק שהוא שיתף פעולה עם שאר האנשים בפאסדה הזו.

ברוורמן, זחוח, אלגנטי, המנהיג הנכון בזמן הנכון

תראו ילדים, אם תהיו טובים גם אתם תגדלו להיות פושעי מלחמה כמו אריק

שיא האירוע, פרט לאריאל שרון, היה כשעלתה לבמה חבורת ילדים מלווים בפלייבק ושרו מחרוזת שירי רכבת (התמלוגים לאן?) שהיו גורמים ללא מעט אמנים להתהפך בקברם. אולם, לא די בכך, מדובר בילדי טובים שבאו במיוחד משהם ולא בילדי המקום, חס וחלילה.

לבסוף עלה לדבר כבודו, פושע המלחמה שרון, ודיבר על כמה חשוב לו לפתח את הנגב וכמה אהב את המקום (ואם כה אהב את המקום מדוע שלח מתנחלים לשטחים ומדוע השקיע שם בתשתיות ולא בנגב???), כמה הוא רואה את פיתוח הנגב כעניין מהותי (פיתוח == יצירת ג'ובים נוספים למקורביו בכל מיני רשויות) וכמה ישקיע עוד בעתיד בנגב.

ועדת כהן קבעה שאני לא ראוי לשרת כשר בטחון, אז קיבלתם אותי כשר מלחמה; ראש הממשלה ופושע המלחמה אריאל שרון

הרגשתי מבוזה. כסף כה רב הלך ממיסי היקרים לממן את האירוע המיותר. כסף כה רב הלך לכיסים שאינם ראויים במקום למשפחות נזקקות. עד מתי?

אני חושב לכתוב על זה, אבל בינתיים אני עוד לא. בקצרה, נסעתי היום קצת עם רכב גדול במיוחד. זה היה נוראי. אני כל כך הייתי שמח לחזור לסמארט. אני שוקל לעבור לסגווי.

מתוך מגמה לקצר ולא להתפלסף - העניין הזה בא בקצרה לחלוטין.

היום קמתי בבוקר ורציתי לקנות חתימה אלקטרונית, כזו שמזהה את המסמכים עליהם אני חותם ומאבטחת את המיילים שאני שולח בהצפנת 128 ביט. הסיבה העיקרית לכך היא שניתן באמצעות חתימה זו להגיש לבית המשפט מסמכים כמקור ולא כהעתק בדואר אלקטרוני, דבר שיחסוך לי לכל הפחות עשרות שעות של התרוצצויות בבתי משפט ואף יאפשר לי לחתום על חוזים מרחוק ולהרחיב את יכולתי לעסוק מרחוק בדברים.

בשנת 2001 חוקקה כנסת ישראל את חוק חתימה אלקטרונית. החוק מאפשר לכל אזרח לרכוש תעודה המאמתת את זהותו ואת אותנטיות המסמך לפי פקודת הראיות (אין זה לגבי תוכן המסמך, אלא רק לגבי חתימתו). לאחרונה הועבר תיקון בתקנות סדר הדין האזרחי הקובע כי ניתן להגיש מסמכים חתומים לבית המשפט באמצעים דיגיטליים.

אולם, היום ניגשתי לאתר משרד המשפטים, המפרט מיהם הגורמים המוסמכים להפיק תעודה אלקטרונית, ומשם נכנסתי לשני האתרים המוכרים בישראל (מפליא שארבע שנים אחרי יש רק שני אתרים) וגיליתי כי אף אחד מאתרים אלו אינו מוכר חתימה אלקטרונית ברשת.

התקשרתי לחברת קומסיין וביקשתי לקנות תעודה, המחיר הוא 380 ש"ח והם רוצים שאני אגיע לשם להזדהות.

המהפכה המקוונת היכן?

ותודה לכל מי שעשה במלאכה ולכל מי שתרם את חלקו למאבק. הפסדנו בקרב הזה כדי לנצח במלחמה, באנו לחזק ויצאנו מחוזקים ועוד כל מיני קלישאות:

נענע, וואלה, הארץ, אנ.אר.ג'י, וינט.

הבנתי שהיה גם חדשות ערוץ 1 וחדשות 10, אז אם יש למישהו וידאו אני אשמח.

הפייט הבא: נראה....

Hasta la victoria siempre.

קצת מילים, הרבה תוכן, היסטוריה.

הארץ, ידיעות, מעריב

ואחרי כל המאמצים שעשיתי בשבוע שעבר, ביילין אומר שמדובר במאמצים שוליים של אנשים שוליים.

אתמול בשעה 19:50 קיבלתי טלפון מיושב הראש הזמני של נשיאות ועידת מרצ. לאחר שיו"ר הנשיאות התפטר עקב רצונו לרוץ בבחירות הקרובות מונה יושב ראש זמני. בכלל, לדעתי צריך תקופת צינון מתפקידים כאלו, אבל לא נורא. הוא אמר לי שלמרות חוות דעתה של היועצת המשפטית של המפלגה שניתנה לי ולמרות מאבקי הקודם בעניין לא יועלה לסדר היום אי שריון יושב ראש המפלגה במקום הראשון ברשימה לכנסת. לכשסיימתי את השיחה עמו התקשרתי לחברים ולמקורבים במפלגה לראות האם לעתור או לאו כנגד החלטתו ולעשות מהומה בכל הנוגע, הרי רק באותו יום שמעתי על עוד סקר שמנבא לנו צניחה במנדטים עד לרמת אחוז החסימה.

שוחחתי עם רן כהן וניסיתי לשכנע אותו לתמוך רשמית במאבק שלי, אבל זה לא ממש הצליח, ורק אחרי שיחת עידוד קטנה מזהבה גלאון אזרתי מוטיבציה לכתוב את התיקונים לעתירה ולהגיש אותה היום בשמונה ורבע בבוקר. לילה לא קל עבר על כוחותינו.

בתשע בבוקר, לאחר שהגעתי ללימודים, גיליתי שבעצם יכול להיות שכל המאמצים שלי נעשו לשווא. חברים טובים אחדו כוחות, מסתבר, ופועלים לאיחוד עם עמיר פרץ ומפלגת העבודה. דבר מבורך במיוחד לאור הדברים האחרונים שכתבתי על אבדן האידיאולוגיה במפלגתנו ולאור הצניחה בסקרים, בניגוד אלי יו"ר צעירי מרצ חושב אחרת, ואני חולק על דבריו ומאמין שמי שצריך לשבת בחדרי החקירות זה הוא, במיוחד לאור מעשיו בתקופת הבחירות לצעירי מרצ ופרשת ההתפקדויות הכפולות שצצה שם ועד ליום זה לא ניתנה החלטת ועדת הבחירות בנושא. ובמיוחד לאחר שביילין ואנשיו הביאו את כהן לחדר החקירות לאחר שחשף את השחיתות במחנהו של ביילין יחד איתי לפני כחצי שנה

לאחר מכן, בשעה עשר, יוסי שריד כינס מסיבת עיתונאים להודיע שהוא פורש מהחיים הפוליטיים; הדבר לווה בתגובות מכל הקשת הפוליטית, ודבר אחד קיבל הסכמה רחבה - יוסי שריד הינו אדם הגון, כל כך הגון שחבל שהוא פורש. לצערו, אי אפשר לנקות את הנזקים שנוצרו מהוריקן לבנת, ולכן אין מה לעשות בפוליטיקה.

אני חולק על יוסי שריד. הפוליטיקה היא תחום של שינוי - תחום של יוזמה שמשפיע על כל חיינו. אין דבר שאנו עושים שאינו משופע מפוליטיקה. החל מקניית מוצרים במכולת (או בסופרמרקט, שזו גם עמדה פוליטית) דרך תשלום לתחבורה ציבורית ואפילו על ידי גלישה ברשת. הכל מווסת על ידי הפוליטיקה והכל נעשה על ידה. זו בעצם הסיבה שהחלטתי להכנס לביצה הזו.

שני מעשים אלו, יחד עם מעברה של דליה איציק ל"קדימה" עם חיים רמון ושמעון פרס מראה כמה ניתק מבנה העל מהבסיס. בעצם, מבנה העל של המפה הפוליטית זז שמאלה - כך שהיום המרכז הוא מה שמרצ היתה לפני מספר שנים, וכל המעברים והקפיצות הן בעצם התאמות אידיאולוגיות - השינוי דרוש והכרחי על מנת לצור מפה פוליטית שמתאימה למצב ברחוב. כולם מדברים מרצ, כולם עושים מרצ. אין מצע של מפלגה ציונית שפויה שלא מדבר על שתי מדינות לשני עמים, אין מפלגה שלא מדברת על עזרה לחלשים (אולי פרט לקדימה) ואין אלא להשלים עם העובדה שנעלמנו.

השאלה היא עכשיו, כשעומד על הפרק אפשרות לחבור לפרץ, מה אני עושה? האם אני נשאר בספינה השוקעת של מרצ או מצטרף לספינה מוכת העסקנות של מפלגת העבודה? היכן תהיה לי יותר השפעה? האם האידיאולוגיה שלי בכלל רלוונטית?

אלמלא היה זה פסטיבל מסחרי שמיועד לשווק קפה, ועוד כזה שלא הייתי מעז לשתות, אז יכול להיות שרעיון בית הקפה הגדול בעולם היה יכול לצאת לפועל במקום אחר מאשר כיכר רבין. יצאתי אמש עם חברי יואב לרמן לבדוק איך מכבדים את זכר רבין בבית הקפה הגדול בעולם.

התחלנו עם יאיר, הרעיון המקורי היה שיואב יבוא וישאל אותם שאלות ואני אצלם, אבל זה התחיל עם זה שזרמתי, אז המשכנו. יאיר בן שבע עשרה וחצי, הוא שותה ארבע כוסות קפה ביום ובא עם שני חברים. הקפה המועדף עליו הוא נס ושחור. יאיר לא לקח אותנו ברצינות יתרה ולא הסביר איך הפרסומות משפיעות עליו.

דני, 35, לעומתו, היה יותר בן שיח מאשר מרואין. הוא שתיין כבד יחסית של קפה ובא בעיקר כדי לשמוע את ארקדי דוכין. לכששאלנו אותו האם מפריעות לו הפרסומות או לאו הוא ענה שלא - הן חלק אינטגרלי מחייו. הוא אוהב את הפרסומות ואוהב לנסות דברים חדשים. בעוד שנשמעה מוזיקת מעליות אלקטרונית שמנו לב שדני לובש את קולקצית החורף החדשה של פוקס; האם היא גורמת לו להרגיש נחשק יותר?

אחרי דני נתקלנו בשלושה גברים צעירים שלא הזדהו בשמם ולא נתנו לצלמם, אולם הם אמרו שבאו בגלל ארקדי דוכין; בתחילה הם חשדו שאנו מחברת עלית ומנסים לברר על הרגלי הצריכה. לטענתם הם לא יצרכו יותר קפה לאחר האירוע. לככשאלתיהם האם היו מוכנים להרכיב משקפים אשר יסננו את הפרסומות מחייהם נענתי בשלילה. הם לא רואים את הפרסומות גם כך.

בעוד שהאוהל המאולתר בו הופיע ארקדי דוכין היה מפוץ לחלוטין, מחוצה אליו התערכה לה הגלוקליזציה. הוצגו עשרות מוצרי קפה של נסקפה מותאמים בצורה אישית לארץ שבה הם ישווקו. ליד הדוכן ניתן להרשם ולקבל אנחות מעיריית תל-אביב בדמות של כרטיס הצרכנות "מקסימום תל-אביב"

גם צומת ספרים, אותה כה העדפתי על אופיס דיפו לאור הפן המקומי שלה, החליטה להצטרף והרמיה לה דוכן של רבי מכר מחוסרי תוכן שמיועדים לבדר את הצרכן המנוכר ולדאוג שיהיה מאושר וייצר עבור צרכנים נוספים בעוד הבורגנות מעסיקה אותו.

דניאל וסמדר, בני 21, שוחחו עמנו בקצרה על הניכור והגלובאליזציה. סמדר שונאת פרסומות ודניאל יודע שהן משפיעות עליו. הם באו בשביל העניין והקטע, אבל לא בשביל קפה של נסקפה. כששאלתיהם לגבי משקפי הפרסומות התקבלו תשובות שונות: סמדר מוכנה לטול את האחריות ולהתנתק, בעוד שדניאל סרב, שכן יש משהו מלהיב בפרסומות.

גיא, 18.5 - בא בשביל ההופעות בחינם והבירה, אבל אין בירה לצערו. מאוד מושפע מפרסומות. הוא לא היה מוותר על פרסומות. שאלתי אותו האם היה מוכן שיוותרו על האירוע וישפרו את טעמו המבחיל של הנסקפה, הוא ענה בשלילה. לאחר מכן שאלתי אותו האם היה משתין על השיח המדיני או החברתי, והוא ענה שהחברתי, שכן "זו הבעייה של הפרענקים וכו'...". שאלנו את גיא אם הפסטיבל לא מבייש את זכר רבין ונענו שגם רבין שתה קפה...

המופע הסתיים, והאנשים מנוכרים ומדוכאים. האם זה ישנה? האם ישנם שינויים בהרגלי הצריכה כעת כיוזמת נסקפה?

לסיכום, זכר רבין אמנם אינו מה שהיה פעם, הצרכנות הפכה למחלה והמדינה מפקירה את שניתן למען בצע כסף. כן, מעשים מחרידים מתרחשים בתל-אביב

לקח זמן, בערך חצי שנה מאז שעברתי לדירה, אבל סוף סוף סידרתי לעצמי פינת עבודה קטנה, מקום למחשב, ללפטופ ולכלי הכתיבה שלי. הגיע הזמן שאני לא אקליד מהמיטה. בינתיים, אתם מוזמנים לקפה.

בין אורך הפוסט לכמות התגובות שורר יחס הפוך